זו הייתה הפקת מופת של הבי.בי.סי. בשחור-לבן שגם ממרחק השנים לא נס ליחה: הרומאן רחב-היריעה "ההגדה לבית פוֹרסַיית" מאת ג'ון גוֹלסווֹרת'י עובָּד לסדרת טלוויזיה יוקרתית (רוצו לראות ביוטיוב לפני ש-BBC יתבעו להוריד אותה). אֶריק פּוֹרטר גילם את סוֹמְס פורסיית, עורך-דין יבש כמו אביו הדוד טימות'י. זה היה נבל דיקנסי מכמיר-לב, ניגודו הגמור של בן-דודו ג'וּליון, האמן הנון-קונפורמיסט. ג'וליון האבא נידה את ג'וליון הבן, אבל קנה בחשאי ציורים שלו, אחר כך התפייסו. כשברחה אַיירִינִי האלוהית מסומס מצאה מקלט בבית ג'וליון האבא, שהתאהב בה אפלטונית. אחרי מותו התאהב בה ג'וליון הבן, ומאפלטון המשיכו הלאה. מה יש לומר, ספרות במיטבה.
חלפו השנים ושני הדורות הראשונים הלכו לעולמם (לא להחמיץ את סצנת הגסיסה של ג'ורג' החמוד!), וטיפוסים חדשים ומפוקפקים, אפילו אמריקאים גאד פורביד, חדרו אל המשפחה. ומי נותר? דווקא סומס, הקמצן, הבעל האלים והאנס. עכשיו, על רקע התפוררות אנגליה הוויקטוריאנית, הוא היה מגן הערכים הישנים שנחלץ בבתי-המשפט לעזרת המשפחה מכל מיני נוכלים והתמסר כולו לגידול בתו היחידה. אי-אפשר היה שלא לאהוב את הנבל מלפנים.
נזכרתי בפרקליט העגמומי בעוברי בק"ק ירושלים לא הרחק ממלון אמריקן קולוני והנה חולף על פניי בר-אוריין שזקנו מגודל ופרקו נאה הלא הוא הגנרל בדימוס העו"ד ד"ר א. מנדלבליט הי"ו ונתתי לו שלום והחזיר לי שלום בחיוך מבויש כשל דרדק בבית רבו וראיתי שאין הוא נוטר לי על שנהגתי לעמוד מול ביתו במוצאי שבתות ובמקום לקדש בהבדלה כמנהג בעלי-בתים מן היישוב הייתי מצווח כנגדו בחרפות וגידופים כאחרון התגרנים בשוק בצוותא חדא עם חבר ריקים ופוחזים המתקראים בפי העם "חתיארים" וכמדומני שראיתי איזה ניצוץ של אחווה ורעות בעיני המשפטן הנרדף ונפנינו זה מזה לשלום כשני מכרים מעולם הולך ונמוג.
