מכף רגל עד ראש זה אבישי בן-חיים: מהמגפיים המחודדים, בגדי המותגים, הטבעות והגורמטים המיוחדים; דרך הנחיריים הזקורים אל התקרה, על רקע הווילה ורהיטי יוקרה; ועד לגבחת המוזנחת, והרעמה המנופחת סביב הקרחת המתפתחת, ומעל לכל הטיפשות המטופחת; באנפוף מוזר, באינטונציה של אבוב מפונצ'ר, מחרטט בקול תאניה ואניה, על ישראל הראשונה והשנייה. ולא נשכח את הבריון, המאיים בחלקת לשון: "נשמה זו עילה לתביעת דיבה," "אהוב מציע לך למחוק אחרת אתבע," וכיוצא באלה איומים מתוקים, שנותרים תמיד ריקים.
ועכשיו כשאדונו מבלפור בחו"ל חיפשה ומצאה לשונו של אב"ח ארטיק חדש ללקק, בתנועות ארוכות ותאוותניות ובגניחות עונג. הח"כ הכי מטומטם, הכי צרחני ועילג, הוא שישמש סמל לנו המזרחיים, ויסביר כמה השמאל שונא אותנו ואת ביבי הספרדי (כך במקור) שלנו.
מעלה אחת אי אפשר לקחת מאב"ח: הוא רפה-שכל, ולכן לא מצליח להתאפק מלהראות כמה רווחיים החיים למי שמשמש כמברשת אסלות באחוזות הפאר של אדוניו בספסופה ובקיסריה ומטמא את הזהות המזרחית שלי ושל חבריי. כי בסרטון הזה הוא מצולם לוגם כוסית אחר כוסית מיינו של הבריון של הכנסת בזמן שזה מבשל לו ארוחה, ואף ורוכן להפציר בו לתת לו את ידו לנשיקה. ומי יודע אם על רצפת העריכה לא נותרו כריעות ברך לנישוק אברים נוספים. ואם עוד לא נזקק הצופה הפרסי, התימני או המרוקאי לשקית הקאה, הנה הפרס שמעניק אב"ח לעצמו אחרי הכתבה, היישר על השולחן:
אז לכבוד הספר החדש של הסיקריק המתוק, הנה הסיפור שלי על המזרחיות המתוקה:
המעשה הנורא בדוקטור בר-מינן
לפני הרבה שנים ואני עוד צעיר אלמוני חיזרתי על פתחיהם של כמה פרופסורים וביקשתי מלגה שתאפשר לי לכתוב את ספרי בן-האלמוות. חלקם שלחו אותי כראוי קיבינימט, חלקם הקשיבו בסבלנות, ושניים אף נתנו המלצות. ואז פגשתי את ד"ר אשר עידן. הממסד האשכנזי לא ייתן לך להתקדם, אמר, לך אל ד"ר ... [כיום בר-מינן] ותראה לו את מכתבי ההמלצה. הוא מסדר מלגות להרבה חבר'ה שלנו.
הלכתי הביתה והכנתי חבילה לד"ר בר-מינן עם פרקים מכתב-היד ומכתבי ההמלצה. בינתיים קפצה חברה לביקור ודיברנו עד שעה מאוחרת.
אוי גֵוואלד, נזכרתי פתאום, מחר מוקדם בבוקר יש לי פגישה חשובה עם ספרדי מקצועי.
אם זה ספרדי מקצועי, אמרה החברה דברי טעם, אני מציעה שלא תגיד גוואלד.
צודקת, אמרתי והוספתי לחבילה פתקית נדבקת (post-it) לתזכורת.
למחרת נסעתי בשלושה אוטובוסים והגעתי למשרדו של ד"ר בר-מינן באיחור. סיפרתי לו קצת על עצמי והוא פתח בנאום חוצב להבות על האשכנזים שהורסים את האקדמיה עם האליטות שלהם והגיע הזמן שנראה להם מאיפה הדג משתין. לבושתי הנהנתי בהתלהבות ובזעם קדוש אל מול ההסתה, ומי יודע אולי גם הוספתי פה ושם קצת שמן למדורה. שעה ארוכה חלפה ולעיקר עוד לא הגענו. ניסיתי פה ושם להיכנס לדבריו. פרשתי כמה מהמסמכים ואת המלצות שני הפרופסורים (אשכנזים רחמנא לצלן), וניסיתי להשחיל מילה על כמה קשה לקנות ספרים ולהתפנות למחקר וכו', אבל בשטף נאומו של ד"ר בר-מינן לא הייתה כל הפוגה.
פתאום נפלה פתקית צהבהבה מהתיק אל השטיח המהודר. אוי גוואלד, פלטתי וגחנתי להרים אותה לראות אם שכחתי משהו חשוב.
שכחתי ועוד איך: בפתקית היה כתוב "לא להגיד גוואלד!"
דממה קשה ואיומה השתררה בחדר. אט-אט הרמתי עיניי מהפתק והבטנו זה בזה, הנדיב ומבקש הנדבה, בפיות פעורים.
גוואלד, מה? שאלו העיניים רושפות הגיצים.
גוואלד, בכיתי בלבי על עוד יום אבוד.
מי יגול עפר מעיניך מרן בר-מינן! הנה "אינטלקטואל-העל," הנה "הפילוסוף החשוב בישראל," הנה "סינתזה הגליאנית" – ובקיצור: הנה ישראל השנייה. נתקיימה בך הברכה שהתברך בה אברהם אבינו עליו השלום: שכל נטיעות שנטעו ממך יהיו כמותך. אוי גוואלד.
