נתקלתי בה בדרך לארוחת הבוקר. אוי לא! אוניברסיטת צ'אפמן הציבה בשדרת הקמפוס שורת פסלי דמויות "מעוררות השראה," וביניהן אחת הנשים המתועבות בתולדות המחשבה האמריקאית.
א.
ארצות הברית היא מולדתי השלישית. מהראשונה, איראן, עלו הוריי כשהייתי כבן שנה וחצי. בשנייה גדלתי כישראלי. אל השלישית התוודעתי כנער, דרך "האקלברי פין" הנאיבי של מארק טוויין וסדרת הטלוויזיה הסכארינית "משפחה שכזאת." באופן מוזר הרגשתי כבר אז קצת אמריקאי. נמשכתי אל הישירות, הפשטות, הדמוקרטיה, החופש המיני והמוזיקה. רק בגיל שלושים הגעתי לראשונה לאמריקה, עשיתי קצת כסף והרבה חברים, עבדתי עם איש ענק ובעיקר למדתי כאחוז דיבוק. מאז עד היום, חלק ניכר מפרנסתי מגיע מארץ זו.
עכשיו עצוב לי לראות אותה נהרסת. פושע מנוון ודמנטי נכנס לבית הלבן והורס כל מה שביכולתו להרוס, כאן ובכל כדור הארץ. ספק אם טראמפ קרא מעולם ספר שלם של איין ראנד, או של כל סופר אחר, אבל הוא והימין הקיצוני בארה"ב הם התגלמות האידאולוגיה שלה. כבר השוויתי בין טראמפ לבין היטלר. אין לו כמובן את האינטליגנציה השטנית של הצורר ההוא, אבל כוח ההרס שתחת ידיו גדול פי כמה. ואיך לא להזכיר עוד חסיד שלה, ביבי חמאסיהו?
כן, גם זו מורשת איין ראנד. זה אידאל הסגידה לכסף ורכוש אותה טיפחה בספריה ובחייה. זה הביטוי לבוז העמוק למין הנשי שהיה טבוע בכל ספריה ובהערצתה לגברים כוחניים. זה דימוי האקולוגיה כשקר של המוסר היודאו-נוצרי אויב התעשייה והממון. כן, היא הייתה אישה, ויהודייה, אבל בהשקפת עולמה ובתיעוב לדמוקרטיה הליברלית לא הייתה רחוקה מהאידאולוגיה הנאצית.
לא נותר לי אלא להתמסר להתענגות חולנית על סיפור חייה המחריד.
ב.
הסיפור נפתח בשמה. למה איין ראנד? היא נולדה ברוסיה בשם אליס רוזנבאום. אמה אמרה לה עוד בילדותה כי היא מצטערת שילדה אותה. השנאה העצמית שמעוררת אמירה כל כך נוראה תתבטא לימים בהתאהבות ברוצח של ילדה קטנה, וגם בנחיתות שתייחס תמיד למין הנשי. זה לא רק כדורי ההרזיה שלקחה כל חייה, ולא רק טענתה כי תפקיד האישה הוא להעריץ גבר גיבור. ראו את הדקה וחצי האלה בהן ראנד, כבר חולה בסרטן ומתקשה לדבר, מתפתלת כדי להסביר מדוע אישה לא צריכה להיות נשיאת ארה"ב. קראו שוב את תיאורי האהבה בספריה שבהם המאהב הוא אלים כמו זכר בבון דומיננטי. סצנת הסקס המפורסמת ב"כמעיין המתגבר" מתארת, פשוטו כמשמעו, אונס בהמי שמבצע הגיבור באהובתו המתמוגגת.
ספריה הפכו לרבי-מכר בארצות הברית ובעולם. היהודייה פליטת המשטר הקומוניסטי, עם המבטא הרוסי הבולט, הסבירה לאמריקאים שאגואיזם זו תכונה מוסרית והגיונית, שהקולקטיב מדכא ודורס אנשים יצירתיים לטובת הבינוניות, ושמספר קטן של גאונים יצרנים, בעיקר מהתעשייה, מקיים אנושות שרובה טפילית ובכיינית. הרחמים על העני והחלש היו בעיניה מקור לכל תחלואי האנושות.
עדת מעריצים התקבצה סביבה. הסופרת הציגה עצמה גם כפילוסופית, והאשימה את אפלטון בכל הרעות שבאו על האנושות (למרות שהפילוסופיה שלה הייתה דואליסטית לחלוטין בתיאור ניצחון הרוח על החומר). היא הוקיעה את קאנט, אותו לא הבינה מעולם, כמפלצת המסרסת את השכל הישר, ואת פרויד ומארקס כמי שחתרו נגד ההיגיון האובייקטיבי ונגד הזכות להתעשר ולהצטיין. כמו רסקולניקוב מ"החטא ועונשו," החוק לא חל בעיניה על הגאון היוצר.
והיא חיפשה גאונים כאלה לקהילת מעריציה. מביניהם, התאהבה בנת'ניאל בראנדן. הוא היה צעיר ממנה בהרבה. זה לא הפריע לה. הוא גם היה נשוי – גם זה לא הפריע לה. האמת גם היא כבר הייתה נשואה מאוד – כנ"ל. עשו אפוא השניים פגישה מרובעת ובה שכנעו את בני-זוגם לזוז הצידה ולתת לצמד הנשמות הגאוניות להגשים יחד את ייעודן הנאצל. דא עקא שהתלמיד למד היטב את שיעורו והמשיך, על-פי אותו היגיון, אל מאהבת צעירה יותר. ראנד, רציונליסטית כתמיד, לא רק המטירה עליו גידופים פומביים אלא הוסיפה עליהם ארבע סטירות, פומביות אף הן, ונידתה אותו מהכת. כי אכן כת לכל דבר ועניין הייתה חבורה זו, ואין כת, מהסטאליניזם ועד גואל רצון, בלי בוגדים ושטנים.
את דמותו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר" בנתה ראנד על פי דמות מעניינת מאוד. לא, זה לא האדריכל פרנק לויד רייט, כמו שנהוג לחשוב. היומנים שלה מספרים סיפור לגמרי אחר. צעיר בן 19 בשם וויליאם היקמן חטף ילדה בת 12 בשם מריון פארקר להשגת דמי כופר מאביה המיליונר. הוא רצח אותה והתעלל בגופתה בדרכים שקשה לתאר, הושיב אותה במכוניתו כאילו היא חיה, לקח מהאב את הכסף ואז השליך אליו את חלקי הגופה המבותרת ונמלט.
כשנתפס היקמן לאחר חקירה מאומצת נהנה מאוד מאור הזרקורים. התברר שזה היה כבר הרצח השני שלו. "מה שטוב עבורי הוא הצודק," התרברב בפני העיתונאים. ראנד התמוגגה מהכרזתו: "הביטוי המעולה והחזק ביותר של הפסיכולוגיה של האדם האמיתי שיכולתי לדמיין," כתבה ביומנה. "הנה נער מבריק, מיוחד ויוצא דופן… בעל מוח מבריק, נפש רומנטית, הרפתקנית וחסרת סבלנות, אופי גאה ובלתי-מתפשר… הוא לא היה מסוגל לשרת בעוד הוא חש ראוי לשלוט; לציית בעוד הוא רצה לפקד." ההתפעמות הזאת (בעיקר מחיוכו השובב של היקמן) נמשכת ביומנה עמוד אחרי עמוד. בכל ספריה טענה ראנד כי רחמים הם רגש מעוות, מורשת יודאו-נוצרית המקדשת את האומללות, את חוסר-האונים והטפילות, במקום לטפח את הגבורה והמרד האינדיווידואליסטי של הגאון הבודד. והנה אל היקמן דווקא נשטפה איין ראנד רחמים וחמלה שלא היו מביישים את אימא תרזה: "הצעיר המוכשר והבודד הזה, איך מתאכזרת החברה אליו ואל המרד שלו!"
מריון, הילדה שנרצחה, כנראה לא הייתה מורדת מוכשרת, כי ראנד לא הזכירה אותה מעולם.
אבל ככל שהתקדם המשפט והיקמן ראה את החבל מתקרב, עזב אותו האומץ. עכשיו טען האדם-העליון כי אינו שפוי. זה לא עזר לו והוא נדון למוות. ראנד הייתה שבורה מצער. ביומנה התייחסה לעובדה שלפני הוצאתו להורג קיבל הרוצח תנ"ך: "איני יודעת דבר יותר נתעב, צבוע, שפל ושטני מאשר לתת ספרי תנ"ך לנידונים למוות." על כך התנדב תלמידה-לשעבר מייקל פרסקוט להציע תשובה: "אני יכול לחשוב על לפחות דבר אחד יותר נתעב, צבוע, שפל ושטני: ביתור לגזרים של ילדה קטנה לשם שעשוע וכסף."
ג.
את ראנד לא עניינו עניים, חולים, זקנים, פליטים או מוכי גורל. בעיניה, הסוציאליזם היה קונספירציה בינלאומית לניוון האנושות. כך גם כל אלטרואיזם, וכך, קל-וחומר, נושא איכות הסביבה. הנה נאומה האחרון, שנה לפני מותה, על השתלטות ה"קורבנות" על העולם. היא מכתירה את המדענים כאנשים החשובים ביותר בחברה, בתנאי שהם פועלים לקידום הטכנולוגיה, ואחריהם התעשיינים, בתנאי שאינם בוגדים בשליחותם. כאן בדקה 11 היא מדברת בבוז תהומי על האקולוגים שגורמים לתעשיינים רגשות אשם על שאינם מוכנים להקריב את עצמם למען "דג החלזונות" או "צמח הכינים."
המדובר במינים אנדמיים בסכנת הכחדה. את ראנד הרתיחה העובדה שההגנה על מינים אלה עצרה בניית סכרים בארה"ב.
הביוספרה? עוד קולקטיב המדכא גאונים.
ד.
ואיך אפשר בלי הסיגריות? היא הייתה מעשנת כבדה. כמובן לא הוגת דעות כמותה תודה שזו סתם התמכרות. אז היא תקעה סיגריות בפי כל גיבוריה, ציירה את העישון כסמל ליצירתיות ואינדיבידואליזם, וכמובן הגדירה את המערכה נגד העישון כעוד מזימה של הרוב הבינוני נגד העילית היוצרת. ראו את מאמרו של רות'בארד The Sociology of the Ayn Rand Cult. היא עישנה הרבה אם כן, במיוחד בשנים בהן שקעה בדיכאון והייתה נוזפת ללא הרף בעצמה: "לג'ון גאלט זה לא היה קורה" (נכון הַבְּלה, זה לא היה קורה לו כי הוא מעולם לא התקיים!). נבצר ממני להתענג כראוי על הסוף הפיוטי: איין ראנד גוססת בבדידות מסרטן הריאות, מקבלת את קצבת הביטוח הלאומי שתמיד ראתה בו שוד בידי המדינה, ולידה רק אחות שסעדה אותה, בתשלום מלא כמובן.
זה גם לא משעשע לקרוא את אחד מתלמידיה הישראליים, בועז ארד ממכון ירושלים לחקר השווקים ועורך הביטאון "אנוכי," המכנה את פעילי התנועות הירוקות "מחשיכי המאורות" ומרחיב: "אם נשכתב את אגדה פרומיתאוס מעניק האש לאנושות לאורה (או ליתר דיוק, לחוסר אורה) של המגמה הירוקה הרי שהאנושות תוצג בה באופן נקלה ובזוי, ככזאת המגרשת את פרומיתאוס נושא האור עם האש שהביא, עוד בטרם יעלה בידו לתאר את משמעות המהפכה אותה הוא מבשר. אנושות שנידונה לגרד עפר בחשיכה מנוולת." מוזמנים לעקוב גם אחרי מסע הכזבים של פרופ' יונתן דובי לפיו כל משבר האקלים הוא קנוניה.
"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" אמר הנביא, והפעם הולכים אהבלים אחרי הַבְּלַה שמתה על מזבח אמונתה בעישון, ורצונם להוליך בעשן את הדור כולו.
ד.
אנחנו כנראה אבודים, אומר חברי פרופ' ג'ף טולאקסן, המארח שלי במכון ללימודים קוונטיים בצ'אפמן. אני מקווה שלא. חזקי ואמצי ארצות הברית של אמריקה, התנערי ממורשת השנאה של איין ראנד.
