אמא

תראה את המבט הזה, הייתה השרינקית אומרת. מצד אחד היא מחזיקה אותך בין אימא ואבא שלה, הזוג מהגיהינום, ומצד שני היא שולחת אותך אל העולם.

שלוש-עשרה שנים בלעדיה. קשר סבוך, לא מהגיהינום אבל גם לא מהעולם הזה.

א.

בת 19 הייתה, נערה דחויה וענייה שוויתרה על לימודים כדי להינשא לבן המולא בקרמאן, והנה היא אם לתינוקת לוקה במחלה קטלנית. בדיעבד הייתה המחלה קלה – היפומגנזמיה תורשתית, די בכפית מגנזיום ליום והחיים ניצלים, כפי שהתמזל מזל הילדים שנולדו מאז בארץ, אבל שם היא אובחנה בטעות כאפילפטית עקב הפרכוסים, שהביאו לעיוורון, וגם כשאושפזה הפעוטה בטהראן לא נותר לרופאים דבר מלבד לראותה גוועת. יום אחד באה לבית החולים והתבשרה כי הבת נפטרה וכבר נקברה. היא חזרה לבית המשפחה בה התגוררו בטהראן ופרצה בבכי. לכי ילדה, אמרה בעלת הבית, יש לי בן חולה לב, אל תבכי כאן.

בדד, ללא תמיכה אפילו ממי שהיה אמור להתאבל יחד אתה, והודיע לה כי מעתה חסל סדר ילדים, שבה לקרמאן. כל חייה קרסו לבור של יגון, עד שהרופא אמר לה שכאבי הבטן שלה הם... הריון. מדפרסיה זינקה למאניה, בלי רגע מעבר. מאז, עם אותו תאריך לידה, ומספרי תעודות זהות עוקבים, חבל הטבור בין אמא לילד לא חדל לפעום גם אחרי שלוש לידות נוספות ויותר הפלות, עשרות שנים.

ב.

פעם שלחה אותי באמצע היום, כדרכה, בשליחות שכמעט הוציאה אותי מדעתי. חרקתי שיניי ונשבעתי להיפרע ממנה. ידעתי מתי אעשה זאת. כשתלך אחרי 120 שנה לעולמה בוודאי יבקשו ממני אחיי להספיד אותה. אין זמן טוב מזה.

וכשבא היום השחור, מות נשיקה והיא רק בת 73, ולוויה ענקית צעדה ברגל בעקבות האישה האהובה ביותר ברחוב מרגולין ברחובות, ייצבתי את קולי ככל שיכולתי וסיפרתי לקהל המתייפח מי הייתה אימא.

מדינת ישראל הפציצה את רפיח. לא זוכר למה, וזה ממש לא חשוב. היא צלצלה ופקדה עליי ללכת לבנק ולהעביר מחשבונה 500 ש"ח אל חשבון הפועל שעבד אצלה בחצר, ושסיפר לה בטלפון כי אין לו כסף לקנות קמח. שעה ארוכה ניסיתי להסביר לכמה דוסים נדהמים בבנק מזרחי טפחות את פשר הפעולה, ואז לחזור בטלפון על ההסבר בפני פקידים עוד יותר חשדניים של ג'ורדניאן בנק, עובר מאנגלית איטית לערבית עילגת, ופה ושם, למה אכחד, מסנן גם קללה בפרסית. סליחה אימא.

ביקשתי סליחה גם כשהתקשרה אליי פעם. תמיד למראה המספר על הצג הייתי נזכר בדברי הגמרא קידושין ל"א1: "רב יוסף כשהיה שומע את קול רגליה של אמו אמר אעמוד מפני שכינה שבאה." באה השכינה ונתנה לי שטיפה. זה היה אחרי הופעה בטלוויזיה אצל קרן נויבך בה גידפתי פקידי ממשלה שהתעמרו בעולים מאתיופיה. איך אתה מדבר תגיד לי, אני אימא שלך ושמעתי והתביישתי! שמעתי אמא, ואדע כי אולי התביישת, אבל עמדת מאחורי כל מילה מדברי בנך.

ג.

גם פדיחות עשתה לי, באופן סדרתי. פעם נואלתי להזמין אותה להרצאה שנתתי ב"יד לבנים." תיקח אתך ספרים, אמרה, ולא ויתרה עד שראתה אותי מעמיס בבגאז' ארגז עם כרכי הספרון "זמן ותודעה" שיצא אז באוניברסיטה המשודרת. במהלך ההרצאה הלכה עם הכלה התימניה הטרייה אל מגרש החניה – טקס חניכה ראוי אל משפחה פרסית – הביאו את הארגז ופתחו שולחן ביציאה. בבקשה אדוני זה בחצי מחיר. אבשלום תחתום לאדון הזה, וגם הגיברת רוצה הקדשה. מי שראה אותה סופרת שטרות כמו מכונה בבנק יעיד איך צבעי "הרצל," "וייצמן" ו"גולדה" היו מתערבבים לצבע ירקרק בהיר.

זה היה עוד כלום לעומת התקופה בה גרתי ברחוב הגר"א, רחוב קטן ואליטיסטי בצפון העיר, הרבה פרופסורים ורבנים, ובקצה שוכנת ישיבת הדרום. דווקא שם, בחצר ליד הכניסה, הציבה שולחן למכירת כיפות סרוגות. מי עוד התנסה בידיעה שאימא מפעילה דוכן מול ביתו? גברת אסור למכור כאן, אמרו לה בישיבה. ניגשתי אל הרב פרינס, בן למשפחת אצולה רחובותית, רבנים מהולנד, והצעתי לו לתת הרצאות במדע לתלמידי התיכון. האתנן הקטן הועיל. אינספור כיפות נמכרו ומן הסתם נחבשות עד היום, ושוב שבו ונספרו שטרות כסף במהירות מסחררת. ובבוא היום היה הרב פרינס בין המספידים את אימא לצד הרב שמחה קוק ז"ל.

עכשיו מותר לגלות: את הכיפות האלה סרגו נערות ונשים מהכפרים הסמוכים לירושלים. לא אתפלא אם משם באות כיפות כאלה עד היום.

ד.

שלוש-עשרה שנים בלעדיה וכל שנה אני אומר אשב ואכתוב איזו אישה הייתה ובכל שנה אני אומר שעדיין חסר המרחק המתאים להקיף אותה על כל האורות והצללים ואיך היא עדיין נוכחת בחיי ובחיי כל מי שנגעה בו. הבת הקרויה על שמה קיבלה ממנה קצת מזיו הפנים, יותר מהמניפולטיביות, והרבה מהסקרנות הבלתי-נדלית.

עדיין מתגעגע, ועדיין, כמו בחלום ההוא שחלמתי לילה אחרי מותה, היא מחייכת חיוך צופן-סוד, ומקרביי עולה אותה תגובה שבשפת הפסיכיאטריה הייתה מוגדרת כצחקוק מאוד לא אדקווטי.

היי שלום אימא רחל. ואתם דעו כי שלי ושלכם שלה הוא.