האנליזה הפרועה, לאמור טיפול פסיכואנליטי ללא הכשרה מקצועית, היא פרקטיקה חורגת שכבר פרויד הזהיר מפניה במאמר ידוע. ניתן לומר אפוא כי כל ניתוח פסיכואנליטי ליצירה כלשהי, בלי שהאמן מעמיד את עצמו מרצון לאנליזה, היא פרועה מעצם הגדרתה, במיוחד כאשר מדובר באדם חי. עם כל ההסתייגויות האלה דומני שאיני עושה רע בניתוח ציור יפהפה שראיתי בנסיבות להלן.
בחדר הקבלה של אחד מחלוצי טיפולי הפוריות בישראל מוצג ציור גדול של בנו, אף הוא רופא שלמד באותה עת בחו"ל ומחונן בכישרונות בולטים גם במוזיקה ובציור, כפי שמספר האב בגאווה. מהיכרותי עם האיש נעים-ההליכות אני בטוח שלא ייפגע מהפירוש המוצע לעיל. לכל היותר יעורר בו תגובה משועשעת.
האב, אם כן, הוא רופא פוריות, ומי שנחשף מעט להוויה מרתקת זו יכול לתאר לעצמו את גודל העוצמה שמעניק תפקיד זה בעיני הנשים הרבות המבקשות את עזרתו, חלקן נשים נשואות אחרי שנים רבות של עקרות, וחלקן – וזה הנוגע-ללב ביותר – בודדות הבאות לטיפולים לבדן. מקצתן אף נוסעות אתו בקבוצות לחו"ל לקבל תרומת ביצית, כלהקת נקבות מעריצות סביב זכר האלפא האומניפוטנטי שאינו נוסע ממש איתן אלא במחלקת העסקים (אין כאן שום ציניות, רק ציון עובדה).
בציור עושה הבן, המתמחה בתחום אחר, מחווה מוצהרת לאביו ומתאר לידה בעזרת זוג ידיים גדולות המרימות בעדינות את היילוד.
כבר ממבט ראשון בולטות בתמונה כמה דו-משמעויות. פרופורציות הגוף של היילוד הן בפירוש לא כאלה של תינוק גדל ראש אלא של גבר צעיר אתלטי, עם גולגולת קטנה באופן מוזר, אבל שרירי חזה ובטן מפותחים, ורק אזור האגן נעשה מטושטש במקום שבו מתחילות רגליו להיפשק. שתי זרועותיו, המתפארות בשרירי הכתף והביצפס, מתלכדות עם שתי אצבעות הקמיצה מימין ומשמאל של ידי המיילד מלמעלה. פניו מופנות למעלה אל האור הבוקע מעל שתי ידי-הענק המיילדות. רושם רגיליוזי חזק אופף את היצירה.
אתם מכירים בוודאי את הציור הדו-משמעי המפורסם שהציג פרויד במאמרו על לאונרדו דא-וינצ'י. זו אנליזה של תלמידו, הכומר והפסיכואנליטיקאי אוסקר פפיסטר, לציור מרים וחנה הקדושה עם ישוע הפעוט. האריג העוטף את שתי הנשים נראה כמו נשר, שזנבו נוגע בפי הילד המשחק לרגליהן, מה שהזכיר לפרויד את זיכרון הילדות המפורסם של לאונרדו על נשר (התרגום העברי "עיט" הוא שגוי) שנגע בזנבו בפיו בהיותו בעריסה.
גם בציור הזה גדוש הדו-משמעויות זינק לעיניי מיד משהו אחר. למעשה תגובתי הראשונה הייתה מבוכה כי – לפחות בעיניי – הרמז גבר על הכוונה המוצהרת. ה"יילוד" הזכר מצויר רק בפלג-גוף עליון, אבל הציור מלא באחוריים גבריים. מצד ימין אני רואה חלק-גוף תחתון של גבר, זוג שרירי עכוז כמעט חלקים שהשמאלי בהם אכן ממשיך למטה אל מה שנראה כירך ושוק של רגל. ואם לא די בכך הנה עוד ישבן גברי מבהיק משמאל, משתי הכריות הגדולות של כף היד השנייה, וכאילו לא די באלה גם אצבעות הזרת והקמיצה שמתחת להן, עם כריותיהן התפוחות, נושאות דמיון ברור לרגליים ואחוריים זכריים. קשה לי להאמין שהאמן עצמו אינו מודע לאשליות הומוארוטיות אלה.
לא קשה לחפש את המניע לחגיגת הטסטוסטרון הזאת. הרי הגיבורה האמתית של הדרמה, הזועקת מכאב או מטושטשת מאפידורל, שירכיה מפושקות כלפי הראשים הזרים הנרכנים אל ערוותה החשופה, והמתבקשת פעם ללחוץ ופעם להרפות, מודרת ממנה לחלוטין! הוא הדבר בכל טקסי הבגירה של בנים בחברות שונות, מהקוּבַאד במצרים העתיקה, דרך החיתאן המוסלמי, והבר-מצווה היהודי, וכלה בטקסים בהם נדרש נער המתבגר לבצע פלאציו בגברים בטענה שהזרע שהוא בולע הוא חלב-האם החדש. בכולם המסר זהה: תשכח מאימא, זה אני אבא שילדתי אותך! זה גם מקור מיתוסים כמו סיפור הבריאה המקראי ויצירת חווה מצלע אדם. ומי יודע אם ההדגשה של ה-gluteus maximus בציור הזה אינה גם הד לתיאוריות המין הנפוצות בין ילדים, המחליפים בדמיונם את הנרתיקה והרחם בפי-הטבעת והמעיים.
עכשיו באה הרפואה לעזרת המיתוסים הללו. זה אני הרופא שבלעדיי לא הייתה אמך מביאה אותך לעולם; אני עם זריקות הפרגונל והזקיקים המתוגברים ואפילו תרומות הביצית והאם הפונדקאית; אני תיקנתי את שקלקלו הביולוגיה והאבולוציה. וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן? לכי אל הדוקטור! ושיר ההלל הזה לניצחון הרפואה על האבולוציה הוא גם כוונת הבן המודה לאביו על שהכניסו וחנך אותו אל מסדר המקצוע.
וכאן עלינו – סליחה עליי – לשוב אל הרופא העגמומי שמצא את עצמו בקיץ 1913 הולך מדי יום אל הפסל הכביר, "משה" של מיכלאנג'לו, שבכנסיית סאן פייטרו אין וינקולי ברומא לעמוד מולו שעות ארוכות כדי להבין את פשר הרושם העז שעשה עליו. פרויד היה בעיצומו של משבר דיכאוני באותו קיץ, אחרי פרידה כואבת מקארל גוסטב יונג, אליו נקשר בקשר שלא הכחיש כי היה בו צד הומוסקסואלי חבוי. עכשיו עומד הוא מול פסל המחוקק הקדום המגלה שהעם מאס בתורתו ואינו יכול שלא להזדהות אתו. סיומו של אותו מאמר הוא סיום נאה גם עבורנו: האם האנליזה ליצירת אמנות חושפת באמת משהו נסתר בנפש האמן, שואל פרויד, או שמא נגזר עלינו למצוא בה רק את הרהורי לבנו?
טוב אני לא פרויד ואיני רואה צורך בצניעות מוגזמת. מה שראיתי ביצירה היה לדעתי גם במוחו של האמן ולא רק בראש הכחול שלי. אסיים רק בבקשה אחת, פטרונית ולא תקינה-פוליטית אבל נרגשת מעומק הלב, אל כל הפרינצסות שהוחילו עד בוש לנסיך על הסוס הלבן, והעלולות בבוא היום למצוא גם את עצמן צובאות על פתחו של הפרופסור החביב והיקר עד מאוד: אנא, הקפיאו ביציות מבעוד מועד!
