בצער רב שמעתי על מות סר אנת'וני לגט, חתן פרס נובל, שזכיתי להכיר מקרוב.
פגישתנו הראשונה הייתה במפגש מצומצם תחת הכותרת ?Quo Vadis Quantum Mechanics שארגנתי ב-2002 באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה עם הדוקטורנט שלי דאז ד"ר שחר דולב, שמילא תפקיד חשוב בבחירת המשתתפים. המכובד שבהם היה חתן פרס נובל ההולנדי חֵרַרדוּס טְהוּפט, שהביא הפתעה מאוד נעימה. שלא כנובליסטים אחרים, שלוקחים את הצ'ק של ההונורריום, נותנים הרצאה ומיד הולכים הביתה, התייצב האיש הזה עם שפם הקוצים והעניבה, שנראה וגם דיבר כמנהל בית-ספר קפדן, לכל הפגישות בשלושת ימי המפגש, מה שהבטיח נוכחות מלאה של כל האחרים.
ההפתעה השנייה הייתה תחילה אכזבה. רוג'ר פנרוז, שעשה פרסום עולמי ל"ניסוי הפצצה" הידוע לשמצה, התנצל שלא יוכל לבוא למפגש, אבל כפיצוי ביקשתי ממנו הקדמה לספר, והוא כתב הקדמה שליקקנו ממנה את האצבעות ובהחלט תרמה ותורמת למכירות הספר עד היום. שמחנו מאוד אם כן, כשקיבל סר רוג'ר את הנובל ב-2020. מגיע לו.
עם אנטון ציילינגר, שביצע את ניסוי אליצור-ויידמן, לא הייתה שום הפתעה. הוזמן, בא, והציג. גם עליו שמחנו כשקיבל גם הוא ב-2022 נובל יחד עם משתתף נוסף בכינוס שלנו, דני גרינברגר. מגיע לשניהם.
יחד עם טוני לגט, ששזכה בנובל שנה אחרי המפגש, ב-2003, יש לנו אם כן חמישה נובליסטים במפגש מצומצם – כן ירבו. אבל טוני היה באמת ההפתעה הגדולה של המפגש. אותי הפעים תחילה היופי החיצוני שלו. חיוך כובש, פשוט ממיס, ביישני וקצת שובב. ההפתעה העמוקה יותר הייתה הלמדנות והנדיבות. על כל שאלה שנשאל, אם באולם המפגשים, בארוחת הצהריים או במסדרון, היה עונה תשובה ארוכה, בהירה, גדושת ציטוטים, בפשטות ובחן ובהרבה סקרנות. המאמר שתרם לספר שלנו הוא אחת הפנינים בו, הן מבחינת ההעזה המדעית והן מבחינת יפי הכתיבה.
מצרף שתי תמונות מהכינוס כי באחת לגט מוסתר.
א: לגט 19, טהופט 1, שחר 12.
ב: טהופט 1, שחר 12 ולגט מסתתר מאחוריו, ציילינגר 16, גרינברגר 10.
לגט היה בין הממליצים עליי לדרגת מרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן, ואחר כך ולקתדרת ההצטיינות של פרופ'-אורח באוניברסיטת ז'וזה פורייה בגרנובל ב2005. נפגשנו שוב כעבור כמה שנים בסידני בכינוס שארגן יו פרייס. סיפרתי על המפגש הזה ב"שרדינגר עושה חיים." באחת ההפסקות שמע לגט ויכוח סוער ביני לבין לב ויידמן על החוק השני של התרמודינמיקה, שכבר הערתי על הנטייה המעצבנת של פיסיקאים רוסיים לזלזל בו. הוא התערב וצידד בוויידמן: אנטרופיה היא מושג סובייקטיבי. היא מציינת רק אי-ידיעה. אם אתה יודע את מיקומה של כל מולקולה במערכת אז האנטרופיה היא אפס.
טוני! צעקתי, איך אתה יכול לומר דבר כזה?! הנה לפניך כוס תה חמה. אני שם בה קוביית קרח. אחרי כמה זמן תקבל כוס תה פושרת. אז מה, אם ידעת את מיקומה של כל מולקולת מים במרוצת התהליך הזה האנטרופיה לא עלתה? מה עם אי-ההפיכות? ולמה אתה חושב שאי-שיווי משקל הוא סובייקטיבי ולא ניתן לתיאור מתמטי? ושכחת ששאנון נתן הגדרה מתמטית לאי-הידיעה?
נעצרתי כשראיתי את החיוך הציני של לב... ככה לצעוק על ענק מסדר-גודל כזה? לא אאשים אתכם אם לא תאמינו שזו – מילה במילה – הייתה תשובת האיש, באותו חיוך שובה-לב:
You're right. Hahaha it was really silly of me to say that!
ב-1985 ניסחו אנת'וני לגט ואנופאם גארג את "אי-שוויון לגט-גארג בתורת הקוונטים. את חשיבותו אפשר להשוות לאי-שוויון בל, שהציב גבול ליכולת של הפיזיקה הקלאסית בהיווצרות קורלציות בלי השפעה ממרחק. רק בזכות אי-שוויון בל ניתן היה להוכיח את הפרדוקס של איינשטיין וחב', לפיו מדידת חלקיק אחד משפיעה באפס-זמן על חלקיק מרוחק. כך גם אי-שוויון לגט-גארג: הוא שם גבול דומה לפיזיקה הקלאסית בכל הנוגע לקיומם של מצבי סופרפוזיציה. על יסוד אי-שוויון זה הציעו השניים גרסה מעבדתית לחתול של שרדינגר. במקום חתול חי-מת באה מערכת מסובכת הקרויה SQUID (superconducting quantum interference devices) שבה השדה המגנטי הוא בסופרפוזיציה של צפון-דרום. ככל שהבנתי אין עדיין יישום מלא של המערכת, מה שהיה מזכה אותם בפרס נובל נוסף, אבל בהשראת אי-השוויון הזה מצליחים פיזיקאים לדחוף את מושג הסופרפוזיציה הקוונטית עוד ועוד למעלה, אל מצבים יותר ויותר מאקרוסקופיים, בדרך אל החתול.
ב-2016 הראו רובנס וחב' (וגם המחישו בניסוי https://arxiv.org/abs/1609.06218) הפרה בולטת של אי שוויון לגט-גארג בעזרת... ניסוי אליצור ויידמן!
ממרחק חצי יובל אני מנסה לשחזר את דברי הפתיחה שבהם הצגתי את לגט בפני באי הכינוס. משהו כזה.
אורחנו היום מעיד על עצמו שהוא אותו "זאב-אדם" מפורסם מהאגדות: בשעות היום הוא פיזיקאי צייתן שמתמקד במשוואות ולא משער השערות מעבר להן, אבל בשעות הלילה הוא הופך לזאב שמאמין שאכן קיימת מציאות אובייקטיבית ושיום אחד הפיזיקה תפגוש אותה...
הצצתי באנגלי-אמריקני היפה. הוא צחקק כמו תלמיד שנתפס בתעלול.
