נהוג לחשוב שהאינטרנט זוכר הכל. עצוב לדעת כמה שלא. יכול אדם לחיות חיים שלמים ורבי-מעש, לחולל מהפכה ולהציל חיים רבים – ועדיין להישכח כלא-היה. אני ממלא כאן חוב של כבוד לאחד הישראלים הדגולים שזכיתי להכיר. אודה למי שיוכל למצוא תמונה שלו.
בשנות השבעים והשמונים היו שמו ופניו של ד"ר ג'רי וסטין מוכרים היטב בישראל ממסכי הטלוויזיה והעיתונים. זה היה הרופא המוזר ללא חלוק, קליניקה או מחלקה, עם דוקטורט בפיזיולוגיה סביבתית בנוסף לתואר ברפואה, שלפני עלייתו ארצה היה בין מתכנני רכב החלל של נאס"א. כאן בארץ, אליה הגיע רק במקרה (ראו למטה), נעשה לפרובוקטור מיומן, שהזהיר את הציבור מפני חומרים מסרטנים במזון ובסביבה. מולו התייצב ממסד פוליטי ורפואי חזק, אטום, ובפרספקטיבה של השנים גם טיפש ומזיק. "האגודה למלחמה בסרטן" שבה וגינתה אותו כזורע פאניקה עד שהוא כינה אותה "האגודה למלחמה בפאניקה." אני מתאפק לא להזכיר שמות כי מדובר גם בכמה מדענים מכובדים שכבר אינם (רובם מתו, אגב, מסרטן).
חשיבות הנושא חורגת בהרבה מהשאלות הספציפיות בהן עסק ג'רי בזמנו, דהיינו, הימצאות חומרים מסרטנים בחלב, במוצצים לתינוקות ועוד, בשנים ההן. כיום אין על כך מחלוקת: היו, וגם כיום יש מסרטנים נוספים שאליהם חשופים כולנו. השאלה החשובה היא אם כן התמודדות האנושות עם שלל מחלות הסרטן, שנעשתה כיום חריפה יותר מאשר בעבר. במה כדאי יותר להשקיע? בריפוי – שיטות אבחון, ניתוחים, כימותרפיה, הקרנות וכל הטיפולים הנלווים – או פשוט במניעה? מה מציל יותר חיים? מה יותר זול?
שאלות טובות, והתשובות, חד-משמעית, הן לטובת המניעה (ראו לדוגמה עמדת המכון האמריקאי הלאומי לסרטן https://katzr.net/fb2b26). אבל בפני החוקר היחיד ניצבת שאלה לגמרי אחרת: מה יותר מתגמל? אז שוב, ולמרבה הצער גם חד-משמעית: אם אתם מחפשים פרנסה טובה, קריירה או אפילו קצת הערכה – אל תתמחו ברפואה מונעת.
כן, תעשייה אדירה של טיפולים יקרים מאין כמותם, שכל אחד מהם נושא סיכונים בפני עצמו וחלקם עלולים לגרום בעצמם להופעת גידולים ברבות השנים, מעניקה לחוקריה גמול כספי וציבורי ענק – החל ממכתבי-תודה מחולים שהחלימו, דרך דרגות פרופסורה ומענקים יוקרתיים ועד הזמנה לשטוקהולם. מול העתיד הזה בתחומי הפרמקולוגיה והביוטכנולוגיה, מה שמצפה לנודניק שנאבק לסגירת ארובה מסרטנת, לקנסות למפעלים המזהמים את מי התהום וסילוק כימיקלים הרסניים מהמזון שלנו? אף אחד לא יודה לו על כך שמעולם לא חלה בסרטן. שמעתם פעם על פרס נובל לרפואה שהוענק בתחום המניעה?
זה האסון של הרפואה בימינו, והוא בולט בעיקר בתחום הסרטן: מול כל ההתקדמויות בהדמיות, בכירורגיה ובטיפולים, כולל פריצות-הדרך בריפוי הגנטי וברפואה המותאמת-אישית – התעשייה ממשיכה להרוס את הסביבה ולהגדיל את התחלואה בסרטן ובשאר המחלות. הנה מאמר שהתפרסם בימים אלה ממש: https://did.li/aK0rl
אני שם עכשיו נפשי בכפי כדי לומר עוד דבר קשה. כעשר שנים עבדתי בצעירותי כעובד מעבדה בפקולטה למדעי החיים במכון וייצמן, חוד החנית של מחקר הסרטן בישראל. בתקופה זו שמעתי על פטירתם של לפחות עשרה לבורנטיות ולבורנטים בגילאי 40-50 במעבדות הכימיה והביולוגיה במכון. נוזלים נדיפים כמו בנזן וטולואן, מסרטנים מובהקים, שימשו בעבודה במעבדות בלי אמצעי מגן, מה שכיום לא יעלה על הדעת. על כך יש להוסיף את הכמויות האדירות של קרצינוגנים שנשטפו לביוב ואולי נשטפים גם כיום ומחלחלים אל מי התהום. איך להעריך את הישגי המחקר בריפוי סרטן בעוד הוא עצמו כושל במניעת הנזקים שהוא גורם ישירות?
ג'רי היה החלוץ הגדול של הרפואה המונעת בישראל. לעולם לא תדעו אם אתם חייבים לו את בריאותכם או אפילו את חייכם, לא בשל טיפולו בכם אלא בתפקידו כפוי-הטובה כרופא הסביבה.
הרבה שנים הכרתי את ג'רי, עוד כנער ואחר-כך כסטודנט. כמה פעמים הבאתי אותו להרצות בקורסים שלי ותמיד השתאיתי מרוחב ידיעותיו וההעזה של מחקריו פורצי-הדרך. חלפו שנים והקשר דעך. כשצלצלתי פעם לא הייתה תשובה ואז תהיתי מה אירע לו. בחיפושיי הגעתי אל חברו הטוב, פרופ' אליהו ריכטר, ואז שמעתי בצער איך נמוג האיש היקר הזה עקב פרקינסון מהיר ובעקבותיו דמנציה שפקדו אותו בגיל צעיר. כך לא השאיר אחריו זיכרון, אפילו לא תמונה. היש מי שיוכל להשלים את החסר?
הנה ההספד של אליהו:
הספד לעמית, חבר ואדם מיוחד במינו
Elihu D. Richter
לפני זמן לא רב, קיבלתי הודעה טלפונית מוקלטת שהעמית והחבר שלי, ג'רי ווסטין - Jerry Westin, נפטר במוסד הסיעודי שבו שהה בשנים האחרונות, לאחר התמודדות ממושכת עם מחלת פרקינסון אגרסיבית, אשר התישה אותו לאורך 10 השנים האחרונות. הוא הותיר אחריו את מוריאל, בת זוגו, ובנו בן ה-17, רימי. שניהם מתגוררים כיום בפריז. מדריך סקי ברמה עולמית, החלקתו במורד מצבו הרפואי - במסלול הגלישה האולטימטיבי, החיים עצמם, החלה עם הגילוי שהגורם לשבר סקי היה אוסטאופורוזיס קשה. הוא התמודד עם ההתדרדרות בזיכרון ובהכרה באבירות, בחן, בהומור, וללא רחמים עצמיים.
במשך שנות ה-1970, 80 ו-90, לא היה אדם שעשה יותר מג'רי כדי לקדם מניעה של סרטן. כל מה שאחרים עשו לקידום מניעת סרטן באוכלוסיית העובדים, התבסס על הדברים שהוא היה הראשון להבין: לא קיים סף לחשיפה בטוחה כנגד סרטן, יש ליישם מודלים לינאריים של מנה-תגובה ממודלים ניסויים בבעלי חיים, אל תמתינו לספור את הגופות, האפידמיולוגיה בדרך כלל מאחרת ובלתי-רגישה – אמת מוסכמת שכיום מונחת ביסוד השימוש ב"עיקרון הזהירות המונעת" the Precautionary Principle, ובעיקר, שמניעה מבוססת על הפסקת החשיפה, נקודה.
ג'רי היה האדם הראשון בישראל שביקש ליישם במדיניות ציבורית את העובדה הביולוגית שסרטן מתחיל במולקולה אחת המכה בצמד בסיסי DNA.
ג'רי היה בן כיתתי בלימודי הרפואה ב-NYU Medical School , אך עד שסיימנו לימודינו ב1963, אפילו לא ידעתי שהוא יהודי. היה לו את מראה כוכב הקולנוע בסגנון רוברט רדפורד: גבוה, חזק, חסון, שזוף תמיד, שיער בלונדיני חלק ומתנופף. הוא היה אלוף בגלישת סקי, גולש גלים, שיודע לחיות טוב, עם גישה לא רשמית או כמעט בוז כלפי הלימודים בבית הספר לרפואה, שבו רוב התלמידים היו בעלי מוטיבציה גבוהה ותחרותיים מאוד.
לא ראיתי אותו שוב עד 1975, כאשר בצפייה בתוכנית כלבוטק, זיהיתי אותו, מדבר עברית ללא רבב, כשהוא מבשר לציבור הישראלי שבחלב פרה יש כמויות אדירות של DDT וקוטלי חרקים אורגנוכלוריניים ברמה של העולם השלישי. נוצרה מהומה, והממסד הרפואי, לאחר שבתחילה קרא לו מעורר פאניקה, הצטרף מהר מאוד להצעתו להחרים את השימוש באורגנוכלורינים בקוטלי חרקים בשימוש ברפת. אורגנוכלורינים, כמובן, היו בדיוק הדוגמה הקלאסית לחומרים שהולכים ומתרכזים בשרשרת המזון, מה שאומר שרמתם היתה גבוהה אף יותר בחלב-אם.
בעקבות החרם, התוצאות היו מרשימות: רמות האורגנוכלורינים נפלו לחלק מזערי מרמתם הגבוהה לפני כן.
באמצע שנות ה-1990, ג'רי פרסם מחקר time trend study אקולוגי, פרובוקטיבי ביותר, ואכן שנוי במחלוקת (ולמען הגילוי הנאות: אני הייתי אחד המחברים השותפים, יחד עם אריק פריץ האגדי), שהראה שהירידה בתמותה ממקרי סרטן שד בנשים צעירות בישראל מערכים קודמים גבוהים ביותר ניתנת להסבר על ידי מגמות חשיפה אלה. מחקר זה עזר להתחיל עשור של מחקרי case-control ברחבי העולם, לבנות תיק עבור מערכת יחסים שהלכה ונעלמה, כאשר כל מדינה סילקה את האורגנוכלורינים מתחומה.
העלייה של ג'רי לארץ, כמו כל דבר שעשה, הייתה ייחודית. כדי להעביר את הזמן בעת שהמתין למסירה של מכונית ספורט שקנה באיטליה, שם התקיים מעבודות מזדמנות כמדריך סקי, נסע למה שחשב שיהיה ביקור קצר בישראל. הוא לא עזב לעולם. הוא התאהב מיד בתל-אביב, בחוף, בגלישת הגלים, בסקי בגולן, ובנוסעו בעיר במכונית הספורט שלו, בסגנון כוכב-הקולנוע, עם שערו הבלונדיני הגולש מתנופף ברוח, הפך מהר לרווק התל-אביבי המבוקש והקשה להשגה – עד שפגש את מוריאל. מוריאל הייתה מפריז, וג'רי, פרנקופיל, דיבר צרפתית מושלמת.
ג'רי ואני הפכנו לחברים קרובים. טיפוס מתבודד, הוא היה ליצן הכיתה, שנהנה מאוד מתפקידו כילד הרע של הרפואה הסביבתית בישראל. הוא הצטנע בחינניות על הישגיו וחשיפותיו. בעל שכל חד כתער, לא דיפלומטי במיוחד, ולחלוטין לא מתעניין בפטפטת, הוא לא הגיב יפה לאנשים טיפשים, במיוחד כאלה בעמדות השפעה. דבורה בן-שאול, חברה, אמרה שלג'רי הייתה דרך לרחף אל תוך החדר ולעצבן את כולם כבר באופן השאנן שבו אמר בוקר טוב.
בזמן עבודה על PhD באוניברסיטת תל-אביב, הוא החל לעבוד עם קבוצת הגנת הצרכן ה"נושכת" הראשונה בישראל: מגן לצרכן או Consumer Shield, שהוא עזר להקים, יחד עם Jackie Cham Simkin, עורך דין ידוע המתגורר כיום במיאמי. הארגון הלוחמני הזה ביצע סקרים של תכולת עופרת במזון ובקוסמטיקה וקידם חוק תל-אביבי להגבלת עישון במסעדות, הראשון מסוגו.
אף רשות ממשלתית לא הסכימה להעסיק אותו. כמה מאתנו הצליחו להשיג לו משרה חלקית באוניברסיטה העברית – לתרעומת רבים. חיית לילה, הוא עשה את רוב עבודתו מתוך צריף קטנטן וחשוך בהרצליה. רק סביב שנת 2000, כאשר כוחותיו האינטלקטואליים האדירים החלו להידרדר במהירות, הוא גילה כמה פרטים על פינה נסתרת של עברו. כששאלתי אותו כיצד הוא מכיר את יצחק שמיר באופן אישי, הוא סיפר לי שבשנות ה-60 המאוחרות ובתחילת שנות ה-70, לפני שהגיע לארץ, הוא ביצע עבודה התנדבותית עבור שמיר כשליח אל היהודים מתנגדי המשטר הסובייטי, נסע אל ברית המועצות לבקר את אידה נודל ואחרים.
סגנון הביצוע של ג'רי היה פשוט: קודם אסוף את הנתונים ופרסם. בשלב שני יצא לזירה הציבורית, בגדול, השתמש בטלוויזיה ובצהובונים להוציא את המידע אל הציבור. ואז עבד עם עורכי-דין כדי להוסיף "שיניים" לפעולה. כפי שהוא אמר "בריאות הציבור היא עבור הציבור". סגנון זה של הנה-העובדות, והטחת דברים בפרצוף לא חיבבה אותו על רבים.
בישראל הצלחתו השנייה הייתה סדרת מחקרים, יחד עם הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן, שהראו שבמוצצים לתינוקות בישראל נמצאו ריכוזים של ניטרוזאמינים בדומה לרמות גבוהות במיוחד שנצפו במחקרים ניסויים בבעלי חיים, אשר היו אמורים לחקור השפעה של ריכוזים נמוכים של חומרים אלה בבני אדם. שוב, התגובה לגילוי מזעזע זה הייתה מדהימה. הממשלה הטילה חרם על השימוש בניטרוזאמינים במוצצים.
לאחר מכן, ההישג הגדול שלו היה להקים את תוכנית בדיקת הראדון הלאומית הראשונה, הפקת הנתונים הראשונים, הפעם על איזורי סיכון גבוה לרמות גבוהות של ראדון במרתפים ברצועת הפוספט של ישראל, מכרמיאל דרך ירושלים ועד ערד.
בשנות ה-80 המאוחרות הוא ארגן כנס פרובוקטיבי במיוחד בהדסה, שהביא לארץ את העובדות הקשות שבאותו זמן שיעור מקרי המוות מסרטן לא היו במגמת ירידה למרות ההתקדמות בטיפול – מפני שההיארעות הייתה בעלייה – והכימותרפיה וההקרנות בעצמן גרמו למקרי סרטן חדשים באנשים שטופלו. גלי ההלם מממצאים אלה – כיום בקונצנזוס – השפיעו מאוד על אסטרטגיה עתידית בישראל.
בסוף שנות ה-1990, הוא חשף את העובדה שתנובה נהגה להוסיף סיליקון לחלב להארכת חיי המדף. למרות שלא הייתה הסכמה אודות המשמעות לבריאות הציבור של ממצא טוקסיקולוגי זה, התוצאה הייתה פסק דין לטובת ההסתדרות, אשר הגישה תביעה ייצוגית בשם הצרכן הישראלי.
לאורך השנים, הוא כתב סדרה של חוות-דעת רפואיות לטובת עובדים שחלו בסרטן לאחר חשיפות תעסוקתיות אשר הציבו סטנדרטים ליסודיות מהימנה, עד שכוחותיו דעכו. עבודתו מול פציינט עם מחלה נוירולוגית שנחשף לניקל ולקדמיום בתדיראן במזכרת-בתיה הוביל לגילוי של מגפה תעשייתית עצומה בין העובדים, ולהעמדה לדין ולהרשעה הראשונה של מנהלי מפעל, בשל רשלנות.
כיום, רק כתריסר חברים ותיקים ועמיתים זוכרים את ג'רי ועבודתו. אך כל אם וילד בישראל חבים לו רבות על עבודתו להוצאת האורגנוכלורינים מהחלב שלנו – והישגיו הנוספים של אדם שהיה אגדי בזמנו. הטבלאות מתוך המאמרים המדעיים שלו הן פנינים שבהן אני משתמש להוראה לתלמידיי. השפעתו תימשך.
