העולם הוא מקום הרבה פחות טוב מאתמול. אחת הנשים הגדולות שידעתי מימיי איננה. לא אזכה עוד לחוש, עם כל נשיקה על לחייה, את הפחד של הילדה בת ה-12 מול הרצח הסיטוני שנעשה לעיניה ואובדן כל משפחתה; לשמוע שוב אם אני רוצה עוד עוף עם פירה ואם היה לי חם בלילה ואיך הבריאות והפרנסה ומה שלום הילדה. ד"ר ינינה אלטמן הייתה האימא הפולנייה שלי, וכך תהיה תמיד.
א. חיי מחתרת
היא נולדה ב-1931 בלבוב, אז בפולין, וכיום העיר באוקראינה – איזו אירוניה נוראה! – המופצצת בידי הרוסים. אביה היה עורך עיתון יהודי נפוץ ונרצח בפוגרום בידי אוקראינים. עם פלישת הנאצים הועברה עם אמה למחנה הריכוז ינובסקה, ממנו גורשו יהודים אל מחנות המוות. ב-1943, בסמוך להוצאות להורג, גירשה אותה אמה, שהתבצרה עם קבוצת מורדים באחד המרתפים. "אימא בואי נמות יחד," הפצירה הילדה באמה, אבל זו, למרבה המזל, לא רצתה לראות איך יורים בילדתה.
במרתף ההוא כתבה בת ה-11 שירים וזיכרונות. בערבים, לאור האש שבערה בבור המוות לא הרחק, הייתה קוראת את סיפוריה ושיריה באוזני נערות אחרות. מהמחנה הוברחה בידי חבר המחתרת הפולנית והוסתרה בבית פעילת מחתרת אחרת. נתנו בידה מחברת ועיפרון כדי שתרשום את קורותיה. היומן, שהתפרסם לימים בכל העולם, נמצא כיום בארכיון "בית לוחמי הגיטאות."
ב-1949 עלתה לבדה לישראל, שירתה בצה"ל ולמדה כימיה בטכניון. כאן פגשה את אהבת חייה, לימים הפרופסור לפיזיקה קלמן אלטמן. שני בנים גידלו וחמישה נכדים. מדי פעם כתבה רומן פוליטי תחת השם הבדוי "צביה איתן" כשמות שני בניה. בספר אחר, "זהבה" לזכר חברתה למפלגה הקומוניסטית זהבה טאובר (אמו של פרופ' צבי טאובר יבדל"א) זכיתי להופיע בשם בדוי בתיאור הנסיעה למחנה הפליטים ג'באליה, לשם לקחה אותי להזדהות עם הצייר פאתחי ע'באן, שנכלא על שצייר ציור בצבעי דגל פלסטין. שם זכיתי להכיר את ד"ר ח'יידר עבד אל-שאפי ז"ל, נשיא "הסהר האדום" ולימים שר הבריאות הפלסטיני. כך למעשה חנכה ינינה פעיל פוליטי החל משנות העשרים לחייו.
"אלטמן י. וק." – כך הופיעו בני-הזוג בספרי הטלפונים של אותם ימים, ותמיד הייתי מצחקק למראה חשאיות מושרשת זו. הם היו קומוניסטים חדורי-אמונה, חברי מפלגה מנעוריהם, לא בלי ביקורת על הרצחנות הסטאליניסטית אבל תמיד אסירי-תודה לכוח המשחרר מלפנים שהתנוון לעריצות חדשה. יחד חלקו גם תיעוב לקפיטליזם ולארצות הברית, זו השוקעת בימים אלה ממש ביוון הסיאוב והטמטום.
בארוחת ערב אחת פגשתי בביתם קומוניסט אחר, פרופ' ישראל שחק ז"ל מהאוניברסיטה העברית. הקשיש המשופם סיפר בהנאה על משחקי החתול-ועכבר ששיחק עם עוקביו באותם ימים, כולל מקרים בהם הציע בחיוך כוס תה לסוכן שלומיאל שהתחבא מאחורי פח האשפה בבניין בו גר. זה היה יכול להיות מצחיק לו היה מדובר בשירות החשאי הסורי. במציאות הטראגית זה היה השב"כ של ימי האינתיפאדה.
ב. הכימאית
פגשתי אותה לראשונה במכון וייצמן. המדענית הוותיקה חייכה, ככה סתם, אל עובד המעבדה החדש. מאז חלפו כארבעים שנות חברות אוהבת. בן-בית הייתי בדירתה השכורה ברחובות ובבית בחיפה עם "קולי," כפי שקראה לקלמן שלה. פעם כשהתארחתי אצלם בברלין דאגה שניסע יחד לאוסטריה אל "קן הנשרים" של היטלר ובדרך סיפרה לי על חברי אגודת הסטודנטים המיתולוגית בימי הרייך השלישי שעליה החלה אז לכתוב את ספרה.
מכון וייצמן קיפח אותה. היא עבדה על תקן מהנדסת וכך נשלל ממנה מסלול הקביעות והפרופסורה למרות מחקריה המזהירים. עם פרישתה הכפויה מצאה מדען גרמני שקלט אותה במעבדתו ושם פרחה כמה שנים בשורת מחקרים מעולים. שם בברלין חזרה גם לקריירה של סופרת כשהחלה בכתיבת "הוורד הלבן." הייתה לי הזכות לסייע בעריכתו. הנה הביקורת הלא אובייקטיבית שכתבתי ל"מעריב," אוקטובר 2007:
ג. חסד בממלכת השטן: ינינה אלטמן, הוורד הלבן: סטודנטים ואנשי-רוח בגרמניה לפני ואחרי עלייתו של היטלר לשלטון. הוצאת פרדס, 487 עמ'.
האם נפגעה המתמטיקה הגרמנית מעזיבת היהודים? שאל שר המדע הנאצי את המתמטיקאי דוד הילברט. "היא לא נפגעה, אדוני," באה התשובה. "היא לא קיימת." ואכן, למזלה של האנושות, הרס הרייך השלישי ללא-תקנה את המדע בגרמניה. הרס זה מתגלם ב"איוב" של הפיזיקה המודרנית, אבי תורת הקוונטים מקס פלאנק. לעת ההיא כבר שכל את בכורו במלחמת-העולם הראשונה, את בתו שנפטרה בלדת בתה, ואת אחותה התאומה שנישאה לאותו בעל ונפטרה, בדיוק מצמרר, באותן נסיבות. עכשיו ביקש האיש השבור פגישה עם היטלר (הוא עצמו, למזלו, היה רק 1/16 יהודי) וניסה לשדלו להתיר לכמה יהודים להחזיק במשרותיהם. "אומרים עליי," אמר פתאום הצורר, "שיש לי עצבים חלשים. השמצות!" צרח בזעם, "השמצות!" פלאנק מלמל כמה מילות נימוס וברח. כמה שנים מאוחר יותר שילם את מלוא המחיר על ניסיונו: בנו הצעיר נתפס בימים האחרונים למלחמה בידי הגסטפו ונרצח בכלא, כנראה בהוראת הפיהרר.
היו אם כן גרמנים טובים גם באקדמיה הצייתנית והמאולפת, ובדין מעיר משה צוקרמן בהקדמה לספר זה על הקושי המתעורר בקורא הישראלי הבא להתוודע אל פן זה בתולדות השואה. הישגו הגדול של הספר, מסכימים ההיסטוריונים פרופ' משה צוקרמן ופרופ' משה צימרמן שכתבו לו דברי הקדמה, הוא בשילוב של רומאן עם מחקר על חבורת "הוורד הלבן." מקור השם אינו ברור, אבל הצעירים האלה היו בדיוק מה שהשם מעלה בדמיון: אי של טוהר, אומץ ואהבה ללא גבול.
ייחודו של הספר מחייב להציג גם את המחברת, ולמען הגילוי הנאות להוסיף שהיא חברתי מזה שנים רבות. ינינה אלטמן נולדה בפולין ובזמן השואה הייתה כלואה בגטו לבוב ובמחנה הריכוז ינובסקי. תקופה ארוכה עבדה ככימאית במכון וייצמן ורשמה לזכותה הישגים רבים. לצד עבודתה פרסמה כמה ספרים, ביניהם "בעיני בת שתים-עשרה" (פולנית), "זהב," ספר מדע פופולרי בהוצאת מסדה, וכן, תחת השם הבדוי צביה איתן, "הם עוד חיים" (זכה בפרס אקו"ם), "מהו המחר" ו"זהבה." רובם התפרסמו בהוצאות נשכחות וגם העברית שלהם סבלה, בהיעדר עריכה, מצליל קצת... פולני. את הספר הזה כתבה במהלך תקופת מחקר פורייה ככימאית בגרמניה. לשמחתי עבר הספר גם עריכה לשונית וניתן ליהנות ממנו בכל רבדיו.
הסיפור פותח בריכרד וילשטטר, כימאי יהודי חתן פרס נובל, מזיגה מופלאה של יהודי גאה, פטריוט גרמני, מדען מזהיר וליברל. דרך סיפור חייו אנו מתוודעים לשלל דמויות שאותן יכלה ליצור רק התרבות הגרמנית של ראשית המאה העשרים: מקס פלאנק הישר והאצילי, פריץ האבר, היהודי הנאלח שהתמסר לפיתוח נשק השמדה המונית, חיים וייצמן העושה נפשות למכון המוקם במושבה רחובות ולמדינה שבבוא היום יהיה נשיאה, וכמובן איינשטיין, הסופרנובה בשמי המדע, השקוע בפעילות נגד המלחמה.
היכרותנו עם וילשטטר מציגה אותו בסוף חייו בגרמניה, כשסכנת המוות מאלצת אותו לברוח לשווייץ, שם נפטר ב-1942. במכון שהקים החלה להתארגן התנגדות חדשה למשטר הנאצי. באותה שנה כתבו שני סטודנטים לרפואה כרוזים שקראו לאנשי-רוח גרמניים להתנגד למשטר. זו הייתה ראשית קבוצת "הוורד הלבן": הנס שול ואחותו סופי, אלכסנדר שמורל, וילי גרף, כריסטוף פרובסט, הנס לייפלט, פרופ' קורט הובר ואחרים. הפנים מופיעים על דש עטיפת הספר, אומרות תום, אומץ ומסירות, והן שואבות אותנו אל סיפור עוצר-נשימה, פשוטו כמשמעו, מכתיבת הכרוזים והפצתם, דרך פגישותיהם החשאיות של חברי הקבוצה ועד לתפיסתם בידי הגסטפו.
אלטמן אינה סופרת, ובמקומות בהם היה סופר מקצועי משתמש בשפע תחבולות עלילתיות היא מספרת סיפור פשוט ולא מתוחכם, אבל אמיתי לפרטי-פרטיו, ובזאת כוחו. מכתבי הצעירים מובאים כלשונם, עד ההוצאה להורג, לצד תיעוד היסטורי נרחב. לשיא מגיעה האימה במשפטם של הגיבורים בפני אחד היצורים השטניים ביותר ברייך השלישי, רולנד פרייזלר. הצרחות והגידופים של אותו "שופט," המוכרים למי שצפה בסרטי תעמולה מתקופת הרייך, לעומת התנהגותם האצילית של הנאשמים, הן חוויה מטלטלת.
מרגשת במיוחד העובדה שאפילו אחרי הוצאתם להורג של הסטודנטים במינכן לא הסתיימה חלוקת הכרוז האחרון. הנס לייפלט, יהודי למחצה, ומַרי לואיזה יאן, שני סטודנטים לכימיה, המשיכו בהפצתו. המכון לכימיה, בזכותו של היינריך וילאנד, היווה כעין נוה מדבר שהעניק מחסה לסטודנטים חצי-יהודים ולמאוימי המשטר. לייפלט ויאן העבירו את הכרוז להמבורג, שם זכה לתהודה בין סטודנטים, נערי-סווינג, מורים, רופאים ובעלי חנויות הספרים. גם הם נפלו בידי הגסטפו. אנחנו מתלווים אליהם בימים האחרונים של המלחמה במצעדי המוות, שעבור אסירי מחנה הריכוז נוינגאמה מסתיימים על אניות מוטבעות במצולות הים הבלטי. מרגשים הם ימי השחרור של האסירות בביירויט על-ידי חיילים אמריקנים דוברי גרמנית שהם מהגרים או בני מהגרים התרים אחרי קרוביהם, ויום השחרור של פאלק הארנק עם הפרטיזנים בבלגרד.
אלטמן הציבה לעצמה משימה כפולה: הן להציג מחקר החושף תעודות ומחברן לתזה מלוכדת, והן לגלול סיפור אנושי מופלא. את הניגוד פתרה בצורה פשוטה וחיננית: היא סיפרה את הסיפור, ובתוכו טמנה מראי-מקום זעירים המפנים את הקורא אל הביבליוגרפיה הדקדקנית שבסוף הספר. כך זכינו לשתי יצירות בכריכה אחת.
ד. ינינה השלס, "בעיני ילדה בת שתים-עשרה" 1943
והיה היומן שכתבה בנערותה, תיעוד מצמרר של מעשי רצח שהתרחשו לנגד עיניה, אבדן הוריה וחיסולה של קהילה לצד מעשי גבורה של פולנים בודדים שחירפו נפשם להציל יהודים ובהם אותה. לשפות רבות תורגם הספר ברחבי העולם ואז החלה היא עצמה לתרגמו לעברית:
https://ofra-offer-oren.com/.../%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%A0.../
וזו ההצגה המבוססת עליו
ובאנגלית: https://www.facebook.com/eitan.../posts/10221057408524549
ובחמש שפות אותן דיברה על בוריין התראיינה עליו, כמו כאן:
ה. צוואה
מופלאה הייתה האהבה בין ינינה וקלמן, עליה סיפרה בהשתאות ובפשטות נועזת, ומפני הצנעה לא אחזור על תיאוריה איך יכולה אהבת-נעורים לשוב ולהידלק בגיל זקנה. אחרי מותו לפני כשנה הלכה גם היא ודעכה. מה שאמרה פעם בראיון עיתונאי ביטא את אמונת שניהם:
"אני חשה שהעבר הטרגי שלנו אינו מקנה לנו את הזכות להחרים אדמות, להרוס בתים, לעקור עצי זית שטופחו על ידי דורות. מי שפועל כך, תורם לזילות השואה, כי ההיפך הוא הנכון. כמו שהגרמנים פתחו לעצמם את כל אירופה במעשים טובים ובכך השיגו מטרות שאלף תותחים לא היו יכולים להשיג, גם אנחנו יכולים לפלס לנו דרך במזרח התיכון, להתיישב בבטחה ובשלום עם מי שסביבה".
