בסיפורי האוטוביוגרפי בעקבות מזכרת נאמנה כתבתי על פנייתי הראשונה כנער לטיפול פסיכולוגי, מסע שהחל אצל מנהלת התחנה לבריאות הנפש ברחובות באותם ימים. לימים איתרתי את בתה וביקשתי פרטים נוספים על הוריה. הנה מכתב הבת כלשונו.
שלום לך אליצור. קראתי בסקרנות את האוטוביוגרפיה שלך. קצת היה לי קשה להבין לעומק כי אתה בא מעולם שונה מאד ממני. עשית דרך ארוכה מהעולם החרדי שמלא בחוכמת עבר יחד עם הרבה אמונות טפלות ואיסורים שנראים לחילונית כמוני מוזרים.
בקשר לאמי מריון לנדאו גלזר שתיארת בצורה שלילית אבל מצחיקה אני סולחת לך. היא הייתה אישה חכמה בצורה יוצאת דופן אבל ייקית שקיבלה חינוך פרוסי נוקשה. היא נולדה בברלין ב-1921. כשאתה פגשת אותה היא הייתה בת 52. אביה הגיע מהעיר ממל בליטא לברלין ללמוד הנדסה ואמה הייתה פרוטסטנטית שהתגיירה. הייתה לה ילדות טובה.
ב-1933 כשהיטלר עלה לשלטון והגדודים של הSA התהלכו ברחובות ברלין ואיימו לרצוח יהודים בסכינים אביה לקח את המשפחה לליטא. שם היא נפגשה עם משפחת אביה. ביניהם בן-דוד של אביה שהיה רופא ולקח אותה לביקורי בית. הוא עשה עליה רושם עז ובעקבות זה החליטה ללמוד רפואה.
בכיתה י"ב המשפחה עברה לקובנו ושם סיימה שנה אחרונה של התיכון בליטאית אחרי שנות לימודים ממושכות בגרמנית. בדיעבד המעבר שהיה לא פשוט הציל את חייה. בקובנו הם נכנסו לגטו ב-1941 ואחרי שנה ומספר אקציות אביה הפציר בה ובאימה לברוח. הוא עצמו נשאר עוד שנה עד שהן התבססו בעיר וסדרו לו מחבוא בביתן. היא מצאה עבודה כמתורגמנית מליטאית לגרמנית במשרד רווחה. כולם ידעו מי היא אבל למזלה הם היו אנטי-נאצים. ב-1942 היא עלתה על רכבת לברלין לסבים שסידרו לה ניירות מזויפים. היא ניצלה את הביקור ונכנסה לשגרירות השוויצרית בגרמניה על מנת לעזור ליהודייה שבקשה את עזרתה. תוך כך היא מסרה עדות על האקציות בפורט (המבצר) התשיעי בקובנו לשגריר שווייץ בגרמניה. היא סיפרה שתגובתו הייתה שאם הסיפור אמיתי הגרמנים ישלמו מחיר יקר. היא סיפרה שבכניסה לשגרירות היא נתקלה בשוטרים גרמנים שחקרו אותה למעשיה ושמה. היא רעדה אבל הייתה נחושה למלא את המשימה.
עם תום המלחמה היא התחילה ללמוד רפואה בקובנו אבל אז נודע לה שהיא ברשימה השחורה להגליה לסיביר כי בשביל הרוסים שכבשו את ליטא היא הייתה גרמניה. את המידע מסר לה איש ק.ג.ב. שהיה בן זוג של חברה ללימודים (דרך אגב אותו איש מסר למדינת ישראל מידע לפני מלחמת יום כיפור על אימונים של אנשי צבא מצרים בחציית תעלות ונהרות). בעקבות המידע המשפחה ברחה מליטא חזרה לגרמניה דרך פולין ואוסטריה. הם כמעט נרצחו בדרך על ידי איכרים פולנים אנטישמים אבל קפצו מהעגלה וברחו ליער. בסופו של דבר הגיעו למינכן. הוריה שהו במחנה עקורים והיא התקבלה לאוניברסיטה במינכן והשלימה לימודי רפואה.
ב-1950 היא עלתה לארץ בניגוד להמלצתם של רופאים מהארץ שהגיעו לאוניברסיטה ויעצו לסטודנטים היהודים לא להגיע כי אין עבודה בארץ. רב החברים שלה היהודים והמורים נרצחו בליטא וגם חלק גדול מהמשפחה מצד אביה. בארץ היא הכירה את ד״ר משה גלזר שהיה אלמן עם 3 ילדים הוא היה הרופא של קיבוץ גבעת ברנר משך 40 שנה. בן דודו ד״ר מרדכי גלזר היה הרופא שכתבת עליו ברחובות. אבי נולד בווינה והיה שייך לתנועת נוער ציונית, ה"בלאו וייס." הוא נולד ב-1908. אחרי שסיים לימודי רפואה בווינה הוא עלה לארץ עם חלק גדול מהחברים בתנועה ב-1935.
כמו שאתה מבין לא היו לה חיים קלים. היא הייתה אישה מאד חכמה. התמחתה בארץ קודם ברפואת ילדים ואחר כך בפסיכיאטריה. היא הגיעה לפסיכיאטריה כחלק מנסיבות החיים אבל היה לה קשה עם הרבה תאוריות לא מבוססות שרווחו בפסיכיאטריה. היא התבססה על הידע הקליני והנוירולוגי שרכשה.
אני שולחת לך תמונה של הורי בשנות ה-70 לחייהם.
