עוד מעט שוב נובמבר. נזכרתי בבטן שלו.
רק פעם אחת ראיתי אותו מקרוב. לא זיכה אותי במבט, למרות שאני הייתי קודם מרכז הערב. הרצאה בחוג בית. משלמים יפה והכיבוד זה ארוחת ערב בפני עצמה. צריך רק לחפש בארון חולצה נורמלית ולהעביר מספריים על הראש. זה היה באופנהיימר, אז הוא ואשתו הלכו בוודאי ברגל מרב אשי ליד הבית של יקיר. פרס גר בבלוק הסמוך אבל לא בא, היה אז ברוטציה לצד שמיר, לפני או אחרי מי זוכר. ברור שהשניים האלה לא ייראו באותו מקום אם זו לא חובה.
לא זוכר על מה דיברתי. זוכר שפזלתי אליו. בשורה השנייה. לא יודע כמה הקשיב או שהראש שלו היה במקומות אחרים. איש יפה אין ספק. גרוויטציה הייתה הדבר הראשון שעלה לי בראש. משהו משך למטה את העיניים והלחיים למרות שהפנים היו רזות. זה התאים לקול הכבד מהתקשורת, חרדתי, מדוד. פעם או פעמיים חייך חיוך קטן וקצת עקום לימין, ומיד שבה הכבידה ותבעה את קצות השפתיים, והכריות בתחתיות העיניים צנחו חזרה למקומן.
לא היו הרבה שאלות אחרי ההרצאה. קמו וניגשו אל שולחנות הכיבוד. זיהיתי כמה פנים. בוא'נה אשכרה פלמ"ח פה. טולקובסקי היה קצת נמוך. "טליק" בא כמוני מרחובות. נדמה לי שגם מוטה היה.
זללו בלי חשבון, מזגו משקאות קלים ולא קלים, וכמובן עלו ענייני משקל. קשיש עם שפם קולונלים טפח על כרס של ישיש קרח. הקרח החזיר לו כאפה ישר על התחת. עפו בדיחות על מפלי שומן וכמובן על ישבני בחורות. מישהו הזכיר את עזר, אחר אמר כוסאמו, עליו או על עוד מישהו. תכלס כמעט כל אחד שם סחב כרס של חודש רביעי לפחות.
ואז הוא בא לשים קיש על הצלחת וכל הכרסתנים השתתקו. הוא היה קצת אדום, קצת הרבה. שתי סיבות אפשריות, אולי שתיהן יחד. וזה דווקא עשה אותו יותר יפה. חייך טיפה, גרוויטציה וכו'. הצחוקים דעכו. ברור שהוא לגמרי לא מהסוג שמתבדח. קצת שתיקה, אחד בחודש חמישי שאל על מה שקורה בלבנון. הוא הפטיר בקול עמוק, מלא בוז: הצרפתים בכוח יוניפי"ל הם הנבלות הכי גדולות.
וכולם – כ-ו-ל-ם הסתכלו על החולצה הלבנה. עניבה שחורה באמצע, השפיץ נבלע בחגורה ובמכנסיים השחורים.
שטוחה כמו קיר.
.
.
.
