(פייסבוק 31.5.2024)
כשבאים אליי אורחים אני מוזג להם שתיה חמה או קרה בכוסות וספלים, וצריך כמובן כפיות לערבב את המשקאות החמים. אין לי סט אחיד, כפית אחת קצת יותר ארוכה והשנייה יותר עגולה וכו', אבל יש מספיק לכולם.
אבל לעצמי, מזה עשרים ושתים שנה, אני מערבב רק בכפית שבצילום. היא זכר לשיעור חשוב מהימים שגרתי בעיר ילדותי רחובות, שיעור המתמצה באמרה הלטינית: Memento mori, זכור את יום המוות.
ברוכים הבאים ליום-הולדתי. תשתו משהו? בואו תשמעו סיפור.
א.
מילדותי אני נמשך אל חורבות אפלות ומתפוררות. למה? השרינק שטיפל בי לפני הרבה שנים גירד לא אחת את הפדחת בניסיון להבין את הדחף הזה. אולי משהו קצת אובדני, או קריאה לעזרה, ואולי סתם שעמום. חובבי טבע יסכימו שיש הרבה מה לראות במקומות כאלה, ואכן ראיתי, וגם הרגשתי. לא רק חרדונים, תנשמות ועטלפים, היו גם צפע שהסתפק למזלי בנשיפה ממרחק אפס, כלבה מיניקה שניסתה להוריד ממני ביס, ושני שב"חים שהיו בוודאי עושים עליי כרטיס כניסה לארגון טרור לולא הייתי אז עם כלבי רשף ז"ל. ואפילו אלה לא הקהו את הדחף הבלתי-נשלט לחדור אל כל חורבה באמצע שום-מקום, עד היום. הנה רק לפני שבוע הייתי בוויילס, וגם שם מצאתי את עצמי מתגנב אל...
https://www.facebook.com/100009767107685/videos/pcb.2205714789764070/1155797932334517
אבל זה היה לפני 22 שנה. גרתי אז ברחובות. שוטטתי בפרדסים בין סתריה לנען, והנה מבנה חשוך קצת משונה. דחפתי בכוח דלת עץ מתפוררת, נכנסתי, והכיתי כף אל כף כדי להחריד מרבצו מישהו מעניין. לא הייתה תגובה. ניסיתי לפענח את הגרפיטי על הקיר בין כמה ציורי פורנו ירודים. ואז שמעתי מאחוריי קול ריסוק קצר אבל החלטי. תוך רגע התמוטט קיר פנימי, בתוספת חתיכה רצינית מהגג שחשפה פיסת שמי תכלת. ערימת לבנים שבורות נותרה מולי בענן אבק, קצת פנימה מהמקום בו עמדה קודם הדלת הישנה.
הבנתי את הרמז וחיפשתי דרך אחרת לצאת בלי לגרום להתמוטטות נוספת. אבל אז הביטה בי הכפית הזאת מרצפת החורבה בחיוך עקום בין פחמי מדורה ושברי בקבוק. מֵמֶנטוֹ מוֹרִי! זה היה יכול להיות היום. הכנסתי אותה לכיס ויצאתי דרך פתח צר יותר, ששיירי סורגי ברזל חלודים בדופנו הקפידו לשרוט אותי בגב, וגם למטה ממנו. פטור בלא-כלום אי אפשר.
ב.
"מֵמֶנטוֹ מוֹרִי" אמרה הכפית מאז לא פעם ולא פעמיים כשנזכרתי בצרות שונות ומשונות אותן שרדתי, ולפעמים אני מספר עליהן כצ'יזבט עלי פינג'אן.
היא אמרה את זה כשעברתי את הסיוט הגדול ביותר שעבר אדם אי-פעם באקדמיה הישראלית בכל מאה שנות קיומה. זה היה באוניברסיטת בר-אילן. שנה לפני מועד הקביעות, עברתי בתוך שנה שני פיטורים משני ראשי מחלקה משני חצאי המשרה שלי. ראש המחלקה השני הוא פילוסוף מוסר שחטף ממני סטירה כשהאשים אותי כי אני שוכב עם פילגשו. הוא הלך לקרוא למשטרה. המשטרה עוד לא הגיעה והוא ממשיך להטיף בשער – ולברוח מכל מקום בו אני עובר.
וזו הייתה רק תחילת הסיוט. מיד אחר כך הציע נשיא אוניברסיטת בן-גוריון דאז שאעבור לאוניברסיטה שלו ואקבל שני חצאי תקן גישור היישר מהנשיא – החלום של כל מרצה! נתתי שם הרצאה בפיזיקה ואחריה הרצאה בפסיכולוגיה, ובעקבותיה הופץ בתפוצת נאט"ו (BCC כן? לא CC) מייל השמצה ששלחה אליי פרופסורית ללא פנים שישבה בקהל. במייל כתבה שאני לא יודע להבדיל בין היפותלמוס והיפוקמפוס. סיפור המשרה החדשה נגמר לפני שהתחיל. כך בא הקץ לכל תקווה לקביעות במוסד כלשהו בישראל.
זה היה הרבה יותר גרוע מהתמוטטות הקיר בחורבה ליד סתריה. בבת אחת ניתקו אתי קשר רוב עמיתיי באקדמיה. "שמעת על אליצור? ההוא עם הפצצה שלא התפוצצה, שעשה דוקטורט בלי לסיים תיכון? טוב תמיד ידעתי שהוא מוזר." אני עצמי הערכתי אז שלעולם לא אתאושש מהמפולת הזאת.
טעיתי. עשיתי בדיוק ההיפך ממה שאמרו כולם: "ששש... אל תוציא את זה החוצה!" ששש??? ששש אחותך! שתיתי הרבה קפה שנבחש בכפית העקומה והתיישבתי אל המקלדת. כל החלאות הוקעו פומבית, בשמותיהם המלאים ובכל פרטי מעשיהם, במדור "זכות הפרהסיה" באתר שלי. היו מאז עוד ניסיונות של נוכלים באקדמיה לרמות ולנצל אותי לרעה, וגם אִתם נעשה חשבון פומבי. נכון שלכל סכסוך יש שני צדדים? וצריך לשמוע גם את הצד השני? אז שיהיה ברור: במקרה שלי "הצד השני" שומרים עד היום על זכות השתיקה כמו ג'וקים בתחתית הקומפוסטר. בחשיפות האלה לא רק קיררתי את הלב אלא גם מנעתי קורבנות נוספים, ובכך אני גאה מאוד.
לכן אני שב ומפציר עד היום בכל מי שעבר/ה התעללויות מסוג זה: אל תשתקו! אל תתנו למרירות לכרסם בכם. תשאלו כל קרבן אונס שהתייצבה מול האנס על ספסל הנאשמים. כן, נקמה היא יצר שפל – אבל מאוד תרפויטי.
ג.
אז ניצלתי גם מהמפולת ההיא, ועד היום איני יודע אם מי שמברך אותי בנימוס במסדרונות האקדמיה עושה את זה מתוך הערכה או כי הוא שר באותו רגע בשקט את השיר של כוורת "הנה בא אלינו בא אלינו גולי גוליית, מקווה שגם הפעם הוא יחשוב אותי נחמד." חבל שזה כך, אני באמת בנאדם נחמד ואני מעדיף שיאהבו אותי מאשר יפחדו מהמקלדת שלי. אבל אם רק אלה שתי האופציות אז הכל בסדר. כי שלא יהיה ספק: אילו שתקתי אז, לא הייתי כאן לספר את הסיפור.
ואז החלו להגיע הזמנות לחו"ל, כולל קתדרת פרופסור מצטיין בגרנובל שסידרו לי פרופ' אמיר פנואלי ז"ל ותלמידו פרופ' עודד מלר ז"ל שהלך לעולמו בטרם-עת. קרנות שונות הציעו ומציעות מאז מענקי מחקר, וגם הציבור הבא להרצאותיי עוזר בפרנסה. כן, לחיים ללא קביעות יש גם הרבה יתרונות. המינוי החלקי בצ'אפמן אינו מכסה את כל הוצאות המחיה אבל גם אינו כולל חובות הוראה ואדמיניסטרציה, וההכנסות מהרצאות לקהל הרחב מאפשרות חיים סבירים והרבה זמן פנוי למחשבה ומחקר. שני ספרים בכתיבה והרבה מאמרים בתור, ובכל אחד פריצת דרך קטנה או גדולה. לא מאמין שהייתי זוכה לכל אלה במסלול הרגיל.
הרבה אנשים נפלאים סייעו לאורך הדרך. יבואו כולם על הברכה.
ד.
ערבבתי קפה בכפית העקומה גם כשיצאתי מול הסכנה הגדולה ביותר על ארצי בכל שנות קיומה. אויה לי כי בכך כשלתי ונכשלתי עד עתה.
ישראל מרוסקת ומדממת. סרטן ההתנחלויות שולח עוד ועוד גרורות. הקרציות החרדיות שואבות מעורקינו עד סכנת מוות מאיבוד דם. כמה מיליוני מזרחיים אכולי רגשות נחיתות ממשיכים לנשק במרץ את אחורי האשכנזי הגזען מקיסריה ומשפחת הפשע שלו, שמצדם ממשיכים להשתין עליהם בקשת. גבולות המדינה כיום קטנים ומצומקים משהיו אי-פעם. ממנטו מורי? רבבות ישראלים חפים מפשע מתו בחודשים האחרונים, מתים ועוד ימותו, אבל נתניהו חי, בן-גביר, סמוטריץ', מירי רגב, צחי הנגבי, שמחה רוטמן וכל שאר הבוגדים חיים גם הם, חיי פאר וזלילה, אפילו לא בכלא. רע! רע מאוד!
אבל גם אני עוד כאן. וגם הכפית.
וגם אתם.
לא הכל אבוד.
ה.
ובכפית זו ערבבתי כל השנים כשישבתי אל המקלדת והתרווחתי בכורסא במרפסת לחשוב על חידות הבריאה והחיים. מקובל לחשוב שפיזיקאים ומתמטיקאים, שלא כמו רופאים ואנשי מדעי הרוח, מגיעים לשיא האינטלקטואלי שלהם בסביבות גיל 30. אני שמח שאני מביס גם את הסטטיסטיקה הזאת, אולי כי את הדוקטורט קיבלתי רק בגיל 40 ומאז ההתקדמות לא נעצרת, וגם המנחה הנמרץ בן ה-92 לא נותן מנוחה. שוב תודה אבא יקיר.
והיא חיכתה בסבלנות כשנסעתי בשבועות האחרונים לקליפורניה ולוויילס, שם שתיתי מכוסות ומגביעים נוצצים ואכלתי ארוחת ערב עם ראש CIA לשעבר ושוחחתי עם נשיא ארמניה לשעבר והתיידדתי עם נשיא פא"ן לשעבר (הכל מתועד בפוסטים קודמים). אבל אין כמו בבית.
ו.
אז אמל"ק: לא נהרגתי בחורבה ליד סתריה, תודה אם הייתי יודע למי להודות. מאז, ההבנה כמה החיים הם סופיים ולא מובנים מאליהם מלמדת להעריך את המתנה הזאת.
וכך הגעתי עד הלום, פליט מפולות ונפילות וסכנות גלויות וסמויות. שלומי כשלום עמי, נעצב מהחדשות הנוראות, אבל עדיין בריא ויש תקווה. הנפש ממשיכה לחקור וליצור ואין קץ לפליאה ולהפתעות. ואני מקווה שגם בעל הכפית הזאת עודו אתנו איפה שהוא, ומערבב לעצמו בכפיות אחרות קפה או תה במקומות יותר נעימים. תודה על כל יום. תודה ליקום על חידותיו, תודה משפחה מורחבת נפלאה, תודה חיות שונות ומשונות בחצר ובבית, ותודה לכם חברות וחברים הממלאים את ימיי.
