ערב שבת אחר חצות היה. אבא לא היה בעיר. לרגל עסקיו נסע אבא לעיר אחרת ואותי הושיב בחנות לשמור את החנות. נשארתי אני לבדי בחנות מעין שומר החנות.
משיצא רוב היום אמרתי לי, הגיעה עת נעילת החנות. אנעול את החנות ואלך לביתי ואחליף את בגדי ואלך לבית התפילה.
נטלתי את המפתחות ממקום מחבואם ויצאתי לנעול את החנות. באו שלושה כמרים גלויי ראש מלובשים בגדים שחורים וכבדים וסנדלים ברגליהם ואמרו, מבקשים אנו לדבר עמך.
חשבתי בלבי, אם על עסקי סחורה באו, ערב שבת סמוך לבין השמשות אינו זמן סחורה, ואם לשם שיחה באו, לא בעל שיחה שלהם אני.
ראו שאני מהסס מלענות להם וחייכו. אמר אחד מהם, אל תתיירא, אין אנו באים לעכבך מהליכת בית הכנסת.
הוסיף עליו חבירו ואמר, הבט נא השמימה וראה, עדיין לא נסתלקה החמה, עדיין זמננו בידינו.
נענע השלישי ראשו וחזר על דברי שניהם באותו הלשון או בשינוי לשון. נעלתי את החנות והלכתי עמהם.
נתגלגל הדבר שהגענו אצל ביתי. זקף אחד מהם שמאלו ואמר, לא כאן ביתך?
נענה חבירו, כאן ביתו. הוסיף השלישי ואמר, ודאי, כאן ביתו, כאן ביתו. ותוך כדי שיחתו הוציא שלוש אצבעות והראה בהן על בית אבא.
אמרתי להם, אם אתם רוצים נכנס. נענעו ראשיהם ואמרו, ברשותך.
הקפתי עמהם את כל הרחוב וירדתי עמהם ירידה אחת עד למטה מן הרחוב, שבית אבא שני פתחים היו בו, אחד לרחוב ששם היתה חנותו ואחד למבוי ששם בית מדרשו. בכל יום היו שני הפתחים פתוחים ובערבי שבתות עם בין השמשות היו סוגרים אחד ומניחים אחד פתוח, סוגרים את שלרחוב ומניחים פתוח את של בית המדרש.
הבאתי אותם לחדר הגדול והושבתי אותם על הכסאות שעמדו מתוקנים לשבת לפני השולחן שהיה ערוך לשבת. ישבו להם סביב לשולחן ובגדיהם נגררים להם למטה מסנדליהם ומכסים את השטיח המכסה את הרצפה שפרסה אמא לכבוד שבת, שנוהגת אמא לפרוס שטיח לכבוד שבת.
וכך היו יושבים, הזקן שבהם אדם שמן ובעל בשר ישב בראש השולחן ושני חביריו אחד צנום וארוך ושערו קלוש ובראשו במקום שהכמרים מניחין אותו חלק בלא שער האדימה חבורה, ואחד בלא סימן היכר חוץ מפיקה שבגרונו. ישבו אחד מקצה מזה ואחד מקצה מזה. היכן ישבתי אני?
לא ישבתי אלא עמדתי. וכן הדעת נותנת. מי שהשעה דוחקת לו ובאו אצלו אורחים עומד ואינו יושב. התחילו הם מדברים ואני שותק. וכשראו שתי מנורות של שבת עומדות על השולחן אמרו, הלוא שלושה אתם, אתה ואביך ואמך, ומה זה שאין אמך מדליקה נר כנגד הבן?
אמרתי להם, אמא כמנהגה נוהגת משבת ראשונה לאחר חופתה, שמדלקת שני נרות בלבד.
התחילו הם אומרים כל מיני טעמים על הנרות.
אמרתי להם, לא מטעמכם אלא אחד כנגד תורה שבכתב ואחד כנגד תורה שבעל פה ששניהם אחד, כנרות השבת שקרויים נר שבת. מכל מקום רואה אני שבקיאים אתם במנהגי ישראל.
חייכו חיוך שנתעלם מיד בתוך קמטי פניהם. אמר זה שקראתיו השלישי, מה חידוש שאנו בקיאים במנהגי ישראל הלוא אנו חברי המסדר....
נדמה היה לי שאמר דומיניקנים הם, אלא מאחר שאין דרך כומרי הדומיניקנים לצאת בבגדי כומרות שלהם כשהם מחוץ לשירות שלהם ואילו הם מלובשים היו בגדי כומרות ודאי שם של מנזר אחר אמר, אלא שטלטלה הפיקה את דבריו ולא שמעתי יפה.
מחמת שיחתם הסחתי דעתי מן הזמן ושכחתי שצריך אדם להכין עצמו לקראת שבת וביקשתי מן האשה אשר על הבית להביא כיבוד.
הביאה מן המעדנים שאנו מכינים לכבוד שבת ואני הוצאתי קנקן יי"ש והעמדתי לפניהם.
אכלו ושתו ודיברו. מחמת טרדת הזמן לא שמעתי מה אמרו.
שתים שלוש פעמים נזכרתי שהגיע זמן קבלת שבת. כיון שהצצתי בחלון ראיתי שהחמה עומדת במקום זה שהנחתיה קודם שנטפלו לי הכמרים. אי אפשר לומר מעשה כשפים היה כאן, שהרי פעמים הרבה הזכרתי שם שמים בשיחתי, ואי אפשר לומר שטעיתי בזמן, שהרי עדיין לא קרא השמש לתפילה.
מכל מקום אין הדבר יוצא מידי תמיהה, שהרי כשבאו הכמרים כבר היתה החמה קרובה לשקיעתה והרי בינתיים אכלו ושתו ודיברו, ואילו החמה עדיין עומדת במקום זה שהנחתיה קודם שבאו הכמרים.
קשה מזה כלי השעות. אפילו אומר מחמת טרדת הכמרים לא כיוונתי את כלי השעות לשבת, אפילו כן עדיין כחו של כלי השעות שלנו יפה לעמוד בתפקידו.
נכנסה אמא להדליק את הנרות.
עמדו הכמרים ממקומם ותוך כדי עמידתם יצאו.
הלכתי ללוותם.
דחפני אחד מהם. הייתי כאיש נדהם מפני היד שפגעה בי. אחר כל הכבוד שעשיתי להם נהג בי כך וחבריו ראו ולא גערו בו.
לא חזרתי לביתי, שלא תראה אמא שאירעני דבר, ולא הלכתי לבית התפילה, שהרי עד שאתרחץ ממגע ידו של הכומר ואלך כבר סיימו את התפילה. הייתי כאיש עצל, לא לכאן ולא לכאן.
באו שני כמרים צעירים ושאלוני, להיכן הלכו האבות?
שמעתי ונשתוממתי. לאנשים שכאלה קוראים אבות. עד שננערתי מן התמיהה נתעלם אחד מהם והשאיר אחריו את חבירו. לעיני ממש נתעלם.
רק חבירו נשאר. נבהל ומשתומם עמדתי והוא כאילו לא כלום.
הצצתי עליו וראיתי שצעיר הוא וקומתו קומת נער קטן ועיניו שחורות. ואלמלא לאו של ולא תחנם, לא תתן להם חן, הייתי אומר חינניות ומתוקות היו ופניו חלקים, לא נראתה עליהם חתימת זקן. דומה היה לבחור מבחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שהיו לפנים בכל ערי ישראל, ועוד משהו היה בו שהוסיף חן על חינו.
עמדתי והארכתי בדברים כדי להסתכל בו.
בתוך הדברים הנחתי ידי על כתפו ואמרתי לו, שמע אחי, אי אתה יהודי? ראיתי שנתרגשו כתיפיו תחת ידי וראיתי שנתרגשו עיניו וראיתי שהוריד ראשו על לבו וראיתי שנתרגש לבו.
חזרתי ואמרתי, אמור לי וכי לא יהודי אתה? הגביה ראשו למעלה מלבו ואמר, יהודי אני.
אמרתי לו, אם יהודי אתה מה אתה עושה אצלם?
הוריד את ראשו על לבו ושתק.
אמרתי לו, מי אתה ומאיזה מקום אתה?
עמד ושתק.
קרבתי פי לפיו, כאילו מעתה נמסר חוש השמע לפה.
הגביה את ראשו וראיתי שלבו היה רועד. התחיל אף לבי רועד.
נתן בי עיניו השחורות והמתוקות ונסתכל בי בחיבת חן, באמונת אומן, בתפארת חסד, ועל הכל בצער גדול, כאדם שמתחזק על רצונו ועומד לגלות דברים שהתאפק מהם.
אמרתי אני לעצמי, מה כל זה? יצא כמה שיצא ולא אמר כלום.
אמרתי לו, כל כך קשה לך לומר לי מאיזה מקום אתה?
לחש לי שם עירו.
אמרתי לו, אם שמעתי יפה מעיר ליקובץ אתה.
נענע לי בראשו.
אמרתי לו, אם מליקובץ אתה ודאי מכיר אתה את הצדיק מליקובץ. (לאדמו"ר היום קראו לפנים צדיק). שנה אחת בראש השנה התפללתי בבית מדרשו ועבר הוא לפני התיבה.
כשהגיע לשירת ויאתיו כל לעבדך, דמיתי שאני שומע קול רגליהם של כל העמים שאינם מכירים את ישראל ואת אביהם שבשמים ודמיתי שהם רצים ובאים, וכשאמר וילמדו תועים בינה דמיתי שהם מטים שכם אחד לעבוד את ה' צבאות אלקי ישראל.
אחי בא לך צער?
געה בבכייה.
אמרתי לו, על שום מה אתה בוכה?
הציפו דמעותיו את עיניו.
מחה את דמעותיו ואמר מתוך הבכייה, בתו אני, בתו הצעירה, בת זקונים שלו.
נזדעזע לבי ודבק פי בפיה ופיה דבק בפי ונעימות נועם באה מפיה לפי, ואולי אף מפי לפיה, לפעולה זו קוראים בלשון הקודש נשיקת פה, ובוודאי אף בשאר הלשונות כן.
לגבי כאן יש להוסיף, נשיקה זו נשיקה ראשונה היתה שנשקתי אני לנערה. וקרוב בעיני שאף נשיקתה נשיקה ראשונה היתה, נשיקת בתולים שאין עמה מכאוב, אלא טובה וברכה וחיים וחן וחסד, שאיש ואשה חיים בהם עד זקנה ושיבה.
