אולי הייתה זו שיחת הטלפון בזמן הנסיעה שטרדה את מנוחתו, ואולי מצב הבריאות של ידידה שעמדה בפני ניתוח, אבל גם כשהגיע בבוקר אל היישוב הכפרי בלב השרון לא הצליחה הדרך הפסטורלית לרומם את רוחו. ביומן הייתה הערה שרוצים הרצאה בנושא מדעי כי כמעט כולם אקדמאים. אז הוא הוסיף למצגת גם ביבליוגרפיה.
כרגיל הקדים קצת וטייל מחוץ ליישוב בין גבעות הכורכר וריח הקורנית. הכל כאן כל כך יפה, וממזרח הרי שומרון. על צלע ההר מתנשאות וילות עטורות גנים מטופחים. הרבה בריכות שחייה. סבאבה, עינו לא צרה באף אחד. בית התרבות הטובל בירק עשוי כולו שיש עם כמה פסלי ענק. הקהל מתחיל להתכנס.
מבט חשדני ננעץ בו ליד הכניסה. עוד הצצה דוקרנית קידמה אותו בלובי. כן, הזרות בולטת בהתחלה. כן, גם הפיגמנטציה. טוב זה גם יישוב מבודד. לא נורא, עוד מעט נתיידד.
ההרצאה תתחיל באיחור. אף אחד לא ממהר. מבוגרים בלשון המעטה, פה ושם צליל אנגלוסאקסי, ואולי מילה הונגרית. גיחוכים ומחוות גוף אינטימיות כמו בפגישת משפחה ענקית. אחד בא בחליפה מוקפדת, השני עם אשתו באימונית, וכמה בקלנועיות. קחו את הזמן שלכם. תודה על הקפה והעוגות הביתיות.
סוף סוף מתיישבים כולם. המארגנת הציגה אותו בדברי חונף. מבטי הקהל עדיין קפואים. הוא מצרף חיוך לדברי הפתיחה. לא? עדיין אין הפשרה? אין דבר. מקשיבים יפה. ההקדמה עוברת כראוי והשקפים עולים על המסך.
ואז אדון רם-קומה היושב שעון על הקיר בשורה האחרונה קורא בקול: "לא שומעים!"
המרצה מגביר את הקול. איך עכשיו?
"גם לא!"
הוא מנסה להמשיך בקול רם יותר. "לא שומעים!" שבה ההערה המתריסה.
הוא מבקש מהמארגנת להגביר את הסאונד. צפצוף מחריש-אוזניים מהרמקולים מקפיץ אותו פעם ופעמיים לכסות בידו את המיקרופון והיא מנמיכה בלית-ברירה חזרה. הוא מנתק את המיקרופון מהעמוד ומחזיק אותו ביד קרוב לפה, כמעט עד נגיעה בשפתיים. לא נוח. נתגבר.
איזה נתגבר. "ל-א - ש-ו-מ-ע-י-ם," נוהם הקשיש הנרגן. הוא מנסה לפייס אותו בחיוך. "אולי אדוני אם תתקרב קצת תוכל לשמוע יותר טוב? יש כאן מקומות ריקים," הוא מצביע על השורה הראשונה.
"אולי תדבר יותר חזק," מרעים הסהיב, רגל על רגל, זוג ידיים מטופחות נשענות באדנות על מקל-הליכה מגולף. "ותדבר גם יותר לאט."
טוב אדוני אשתדל, הוא בולע את העלבון וממשיך. ההרצאה רק התחילה.
עוד כמה שקפים מהמצגת חולפים על המסך. יש גם אנימציות. צריך להסיט מעט את הפה מהמיקרופון כדי להסביר אותן, ומיד שב וחותך אותו הקול המצווה באיטיות מודגשת: "תגביר את הקול!"
טוב ככה אי אפשר להמשיך. "סליחה אדוני בבקשה לא להיכנס לתוך דבריי, אני..."
"תגביר אומרים לך! ת-ג-ב-י-ר..."
וולאק עד כאן. "פקודות, אדון, תיתן אצלך בבית!" הוא נובח, "אליי תדבר בנימוס אני לא חבר שלך!" פני הסהיב מאדימות מזעם ותדהמה, ולמרצה ברור שכך מציף עכשיו הדם גם את פניו, לעיני כולם. מכאן זה רק מתדרדר ונעשה יותר ויותר מכוער. כמו שני תרנגולים הם מרימים קולם זה על זה, אבל עם המיקרופון, שעכשיו דווקא עובד היטב, זו תחרות ממש לא הוגנת. "אמרתי תדבר יותר..." "חלאס, שתוק כבר!" הוא זוקר זרוע ואצבע היישר אל הקלסתר אומר-השררה בשורה האחרונה. "תשמע אתה לא מפריע לי יותר! ביקשו... הזמנתם אותי לתת... מעכשיו אתה לא מדבר או שאתה נשאר להרצות במקומי. פעם אחרונה: אל תפריע יותר!" ואם נראה היה שאי-אפשר להיות יותר נלעג פתאום קפצה לו, היישר מתוכניות הריאליטי, גם השופטת ג'ודי: "האם אני ברור!"
"טוב, איפה היינו..."
אף אחד לא מתנדב להזכיר לו. האמת אף אחד לא מוציא הגה. כחמישים זוגות עיניים ננעצות בו בזעזוע. המדונה הברונטית מהשורה הראשונה, השמונים מאחוריה בסיבוב, נראית מוכנה לקום להעיף סטירה לזר החצוף שעוד העז להגיע אל נווה-פלוני בסנדלי שורש. שתי קרחות מאחוריה נרכנות זו אל זו. כדבר הזה לא היה במקום הזה מאז היווסדו, ימי הבריטים או אפילו הטורקים לך תדע.
ובעודו מייצב את הנשימה ואת הדיבור והמחשבה מתרומם הזקן לאטו על מקל ההליכה ופונה אל היציאה האחורית, והעובד הזר שקם יחד אתו הולך צמוד אליו כצל. מזווית העין הוא רואה ג'נטלמן תמיר ומרשים, מצח גבוה, בלורית לבנה וצדודית אצילית, זקוף כחייל, חושק שפתיים מעלבון, פנים מתקשחות למסכת בוז תהומי. האמת הוא נראה מוכר מאיפה שהוא, אבל המרצה לא יכול להסתכל בו ביציאתו ומנסה להתרכז בנושא, או מה שנשאר ממנו. כמה אנשים הציצו בתדהמה אחורנית, וכשהחזירו פניהם אליו נראו כמו בני-ערובה הנאלצים להקשיב לנאום מפי החוטף. עוד ארבעים דקות לסיוט.
לא היו שאלות כמובן. המארגנת ההמומה הצליחה לסחוט כמה מחיאות כפיים. ישיש חבוק בצעירונת דווקא שיגר אליו חיוך מתחת לשפם-עיפרון מעוצב. אבל היציאה נראתה יותר כפינוי תחת צפצוף גלאי עשן. כמה דיבורים בטון קפוא עם המארגנת על החשבונית לאן לשלוח וכו'. מסכינה, זה גם לא היום שלה.
כשהוא שוקע סוף-סוף במושב המכונית החולצה כבר דבוקה לגופו מזיעה. פשלה קולוסאלית כזאת מחייבת לקחים. הוא כבר שרד פורומים קניבליים במכון וייצמן, כשפרופסורים עוינים שיסעו אותו באמצע הרצאה, ועדיין הצליח לסיים את דבריו בלי להיגרר למריבה. אז איך זה קרה דווקא כאן בהרצאה לקהל רגיל? עסק ביש, זה נזק אדיר למוניטין! וכנטול קביעות הוא זקוק להרצאות כאלה לפרנסתו. לרכזי תרבות יש בוודאי גם רשימות שחורות שהם מעבירים ביניהם. בפעם הבאה צריך להדגיש בפני המארגנים שהסאונד חייב להיות טיפ-טופ, זה ממש לא על אחריות המרצה! במיוחד עם אנשים כאלה, איך לומר, לא הכי צעירים.
והסבא ההדור הזה, שדיבר אליו כמו אל איזה נהג או חדרן בבית-מלון, מאיפה הוא מוכר? בטוח ראה אותו פעם בעיתון או בטלוויזיה. בכלל שם המקום מעיד כי מדובר בעשירון העליון אם לא המאיון.
מוזר אבל עכשיו דווקא דמות המטפל הזר שבה ועולה לעיניו בעקשנות מתוך ההקרנה החוזרת של הפדיחה. הוא מעולם לא חש מזרחי מקופח, אבל אי-אפשר להתעלם מעובדה שהוא והטמילי היו כהי-העור היחידים בכל הבוקר הזה. אולי כאן חבויה איזו יבלת נחיתות נסתרת, שהחתיאר ביש-המזל דרך עליה במלוא קומתו?
וואי וואי אם אימא הייתה בחיים. היא הייתה עכשיו נותנת לו שטיפה מהסרטים! מתי תלמד לשמור על הג'ורה שלך ולא לעשות לעצמך שונאים? פושטק מרוקאי נהיית שככה אתה מעליב סאהֵבּ אֵ-כוּנֵא (בעל-בית) במקום של מלומדים שנותנים לך פרנסה? ועוד ללכת ככה לא מגולח שיחשבו שאתה ערבי? נו אז עכשיו היית מדבר קצת יותר חזק, גם כבוד לזקנים אין לך? הוא בוודאי היה מתפרץ עליה ואומר שעברו הימים שהיא הייתה עוזרת-בית כנועה שמושיבה את הילד בפינות כל מיני סלונים בעוד היא שוטפת ומבריקה.
אבל לקח אחד כן התבהר לו בירידה העגולה אל כביש שש. הגברת שהזמינה אותו לא התווכחה בטלפון על המחיר! כל פרסי הגון ייקח את זה כמחדל מביש. אל נווה-שואסמו כבר לא יוזמן, אבל להבא, כשמתקשרים ממקומות כאלה, צריך לבקש יותר. הרבה יותר.
