בילדותי היו העיראקים עדה אריסטוקרטית: לבושי חליפות, דוברי שפות זרות, אפילו הערבית שלהם נשמעה אליטיסטית. עם אחד המעולים שבהם היה לי פעם מפגש שרק בנס יצאנו ממנו בחיים. מאנשים אלה נזהרתי להסתיר את היותי פרסי, יען כי לכל עיראקי היה סיפור על פרסי מיתולוגי שמכר לו שטיח חסר-ערך אחרי שנשבע בחיי כל ילדיו מגדול ועד קטון שזה אורגינל.
אבל היה משהו מזעזע יותר: כמעט לכל דָאִי (דוד מצד אימא. מצד אבא הוא אָמוּ, ושם כולם היו צדיקים) בין דודיי, כולם יוצאי קרמאן, היה סיפור על עיראקי מיתולוגי שקנה ממנו שטיח! ומה שמזעזע אפילו יותר היה הזדעזעות המספר עצמו מסכלותו של הקורבן. הנה דברים בשם אומרם באוזני האחיין (המזועזע כמובן):
תאמין לי אַבשָלֵמוֹ אשתי שוּשַאנָה כמעט זָרגָה אותי מִהֵבַּיִת בגלל הג'וֹל-קוֹנוֹ [סמרטוט ישן] הזה. בחיי ילדים שלי חֵמישים גוּרוּש לא היה שווה. אז שמתי אותו נגד גשם על עֵגָלה מה הייתי שָמָה מוכר אֵבָטיחים. טוב, פעם אחָד בא אחָד עיראקי בַּדבַּאכְת [ביש-מזל], בְּחיים שלי לא ראיתי כזה חֵמור בן חֵמור, שואל: אֵתה מוכר גם זה? אמר הוא רוסֶה זה בשביל אישה שלו שתעשה מזה חֵתיכות-חֵתיכות בשביל אֵסמָרטוּט של אֵספּוֹנגָ'ה. אֵבל שוּשַאנָה מִאֵחורה של עֵגָלָה איפה שאֵבָטיחים אומרת לו אדון [במלעיל] מוֹרדוֹכַי למה אֵתה מדבר אֵשְטוּיוֹת? זה שווה מאה אֵבָטיחים זה. שאל העיראקי זה שָטיח אֵספָאוּני [אספהאני]? אמרה שוּשַאנָה בטח אספאוּני, אתה חושב זה אֵסְתָּם שָטיח הֵמָאדוּני [חמדאני]? אֵנחנו הקֵרמוּנים מֵכירים שָטיחים. מאה לירות בשבילך למה אֵני רואָה אֵתָה אחָד בֵּנָדָם טוב אֵסְפּוֹ אֵשְוֵג'וֹבוֹ [שכלב ילעס אותו]. אַבשָלֵמוֹ, וַג'וּנֵמוֹ [חי-נפשי] שמונים ושבע וָחֶסִי לירות נתן הוֵא-אַקְ'ל [נטול שכל] הזה בשביל חֵסי אֵבָטיח ואחד שָטיח.
אחיי הקרמאנים וכלל עדות הפרסים, לא הגיע הזמן להקים ועדת פיוס עם העם העיראקי האציל? לא יהיו עונשים, רק שטיחים אספהאניים ושיראזיים ייפרסו מקיר אל קיר, פרסים מאנפפים יתוודו על נכלוליהם ועיראקים עוטי חליפות ימררו בבכי באוזני עושקיהם מלפנים, ולבסוף ניפול איש על צוואר רעהו אחרי לגימת עראק מבקבוק הדור שאתרוג שלם בתוכו, והעיראקי התם ישאל בפליאה איך נכנס הפרי דרך צוואר בקבוק כה צר, ותספרו לו איך עושים את זה בתנאי שלא יגלה לאף אחד.
