כל כך הרבה יש לספר עליה. אספר על גילוי-עריות שהיה לי מעיין חיים.
2007, סוף עבודתי בבר-אילן. איש צר ואויב, פרופ' אבי שגיא (קראו את "הפרופסור זוכמיר"), שם אותי על הכוונת בסוף מסלול הקביעות. בין התנכלויותיו צמצם את הקורסים שלי. נותר קורס ביום שבו לא היו קורסים אחרים של התוכנית, וכך נרשמו רק חמישה סטודנטים, מתוכם שני פנסיונרים כשומעים חופשיים. בלית ברירה העברתי את השיעורים מהאולם הריק למשרד. מדי שבוע היו חמש פנים יקרות ניבטות בי מעברו השני של השולחן.
וביניהם – גדולת גוף, שופעת חכמה ועידוד – ישבה חיה שלי. היא נרשמה באותה שנה ללימודי דוקטורט בתכנית בין התקפי המאניה אחת לכמה שנים שרק חידדו את ברק שכלה ונצנוץ עיניה האגדי. מעולם לא הסתירה שאנחנו חברים ולא חששה להיראות אתי בקמפוס בעוד אחרים כבר שמעו על מעשי הצורר ונזהרו.
ובערב שאחרי כל שיעור הייתה מצלצלת: תשמע אתה נראה נורא! אתה חייב להרים את הקול. הסטודנטים לא צריכים לדעת מה עובר עליך! אפילו xxx אמרה את זה בהפסקה. ותביא יותר טקסטים לשיעור כדי שלא תצטרך לנעוץ בנו עיניים ממרחק אפס. וכשסיפרתי לה איך כפסע היה ביני לבין מכת אגרוף בפרצופו של הצורר שאגה: שלא תעיז, אני הורגת אותך! אגב הוא אמר אתמול בשיעור ש... אז כדאי שלא תסתור אותו. ומה שאמרת היום על פיירברן ממש לא נכון, תקרא את... ואגב, ... [הדוקטורנט שישב מימין], שיישאר בינינו? אני יוצאת אתו. אחלה סקס! הוא מעריץ אותך אז אל תאכזב אותו.
אני זוכר אותה באה ל"שבעה" על אבא ז"ל. העיניים כולם התמגנטו אל הדמות הקורנת שהופיעה בפתח. מי זאת, שאלה אימא בהשתאות. אישה גדולה, אמרתי ויצאתי אחריה אל הגינה. חלף עשור וגם אימא הלכה לעולמה. שוב ישבנו על הארץ. הפעם הראשונה שעלה חיוך על פניי הייתה למראה פני חיה בפתח. כך ליוותה אותי בכל תחנות חיי, באבל, במעברי הדירה ("וואי אני שומעת את ההד של קירות חשופים! תתחדש!") ובנסיעות לחו"ל, בפיטורין ובחיסול החשבון עם הצורר, בזוגיות ובאבהות, בכישלונות ובהצלחות. מטפלת ומטופלת, מורה ותלמידה, אם, בת ואחות.
מאחוריה היה עבר קשה. פסיכולוג שהייתה בטיפולו פגע בה מינית. היא תבעה אותו וזכתה אבל החבלה המשיכה לתקתק מבפנים. היא ייסדה את סדרת ספרי הפסיכולוגיה "פגישות" בהוצאת "כרמל" המופיעה עד היום וקרויה על שמה. במקביל התחילה לכתוב בעצמה לקראת הדוקטורט. יצירתיות גדולה הבשילה מתוך אלפי הספרים שגדשו את ספרייתה, ונשאה הבטחה.
כמה מקרים הפניתי לטיפולה? אני יודע כמה הצליחה למרות שסירבה לומר לי אפילו מילה עליהם. כמו הפסיכיאטרית שהעריצה נינה קולטארט ז"ל היא הצילה לא מעט אנשים ממוות אבל ניגפה בפני מדווי גופה והצלקות בנפשה. אפילו העובדה שגרמה להומו המפורסם בעולם להיות בן-זוגה לתקופה ארוכה לא די היה בה להזין את הערכתה העצמית.
בשורת-איוב מתהילה גמליאל מצאה אותי, מכל המקומות, ברואנדה. חיה מתה. עולמי חשך בארץ שטופת-השמש.
בשבת הקרובה נפגשים לדבר עליה ולחנוך את אגף הספרייה על שמה עם עזבון ספרייתה. הנה דיברתי למקרה שיבגוד בי קולי במפגש. והנה מה עוד יש לי לומר לכם: החיים זה ממש לא טריוויאלי. במוקדם או במאוחר יצטרף כל אחד מאתנו לרשימת המוספדים. אז בואו נעריך את זה ונהיה יותר בקשר.
כולנו רקמה אנושית חיה.
