מעולם לא קראתי לו בשמו הפרטי – זה כמובן לא היה הולם – אבל גם לא "פרופ' ליבוביץ" כפי שנהגו כולם. "אדוני," זו הייתה תמיד צורת פנייתי אליו, כמו במילה הגרמנית הישנה "מייסטר" לאמן או מלומד דגול. זאת כי פעם שמעתי אותו מבטא בהטעמה חגיגית את התואר "אדוננו הרמב"ם." יש לי יסוד להאמין שהוא נהנה לשמוע כבוד זה מופנה במופגן גם כלפיו.
ראיתיו לראשונה בחוג תלמידיו של מורי פרופ' שלמה שוהם, כשהוזמן לדבר על חידת הגוף והנפש. בין היתר סיפר על פגישתו עם חתן פרס נובל לפיזיקה יוג'ין ויגנר. "האמת," הוסיף רכילות בחיוך דק, "הוא נשמע לי קצת סנילי." עכשיו התרחב החיוך לגיחוך ממזרי: "אתם יודעים שאני צריך להיזהר כשאני אומר את זה, כן? אני בעצמי כבר מתקרב לשמונים." מקרה או לא, ויגנר נפטר לבסוף מאלצהיימר. ליבוביץ, צעיר ממנו בשנה, הלך לעולמו שנה לפניו, במלוא אונו הרוחני.
הוא התבלט כמלומד רב-צדדי בהיקף רנסאנסי ממש. ברפואה לא עסק מעולם למרות שמדי פעם התהדר בתואר הדוקטור לרפואה מגרמניה לצד הדוקטורט הקודם בביוכימיה. תוך כמה שנים מקבלת המשרה באוניברסיטה העברית, בה עסק במחקר בתחומי התמחותו, החל ללמד קורסים במגוון תחומים רחב, כולל – וחובתי לומר זאת בזהירות המתבקשת – בתחומי מחקר בהם לא פרסם מאמרים שפיטים ולא הועמד למבחן הקהילה המקצועית. אבל היותו בין חלוצי ההוראה והפופולריזציה של המדע במדינה צעירה הקנו לו מעמד של בר-סמכא גם בתחומים אלה. מפורסם הסיפור על פיטוריו מעריכת האנציקלופדיה העברית עקב הקפדתו על רמת המאמרים, אבל העובדה שהוא לקח לעצמו את כתיבת הערך "ישו" היא בעיניי שערורייה.
בשנים שאחרי המפגש בחוג של שוהם התכתבתי אתו ונפגשנו בשני המשרדים שהיו לו בקמפוסים של גבעת רם והר הצופים. הוויכוחים היו ארוכים, וגלשו לא אחת להרמות קול מצדו בעוד אני שמרתי על יראת הכבוד. התרברבתי איך מצאתי עצמי נכנס פעמיים לנעליו הענקיות. פעם כשהוזמנתי לתת אחריו את הקורס בפילוסופיה של המדע במכון וייצמן, ופעם כשפרופ' שניאור ליפסון המנוח הזמין אותי להיות העורך המדעי של כרך המילואים של האנציקלופדיה העברית, הזמנה שמיהרתי לנצל לרעה כדי להזמין את עצמי לכתוב בו שני ערכים. סיפרתי לו על המינוי עם אמירת ביקורת: בזמנך אדוני כעורך, כשהגעת לערך "חיים," הזמנת ככותב דווקא את הזואולוג השווייצרי אדולף פורטמן, שטען שהרבה צורות חיות אינן מעידות על הסתגלות אבולוציונית אלא על נטייה מהותית של החיים לשלמות צורנית. איך יתכן שערך כה חשוב באנציקלופדיה, האמורה לשקף את הדעה המקובלת במדע, יבטא דעת מיעוט ויטאליסטית? על פניו עלה חיוך זדוני כפרחח שנתפס בתעלול: "נהניתי מההעזה שלו," גיחך. ונדמה לי שמאותו רגע ניבט מעיניו יחס פחות מזלזל אל בן-שיחו.
"ודבר זיי התחבטו בו גדולי הפילוסוּפים בכל הדורות." "זיי דבר בעל משמעות פילוסוּפית חשובה ביותייר." זו הייתה עוד אידיוסינקרזה מפורסמת שלו, פילוסוּפיה, בשורוק ולא בחולם, כנראה מחווה לתעתיק הערבי של גיבורו הרמב"ם. הוא דיבר רוסית, יידיש, גרמנית, אנגלית, וצרפתית – ובכולן שלט המבטא הלאטבי האנכרוניסטי. בפגישתנו האחרונה הביע את צערו על שלא למד ערבית, ולא יכולתי שלא לחייך למחשבה איך הייתה שפה זו נשמעת במבטא זה בפיו.
הדואליות הייתה אובססיה, ולמרבה המזל אובססיה יצירתית, בכל הגותו. בכל נושא בו התעמק נהג לראות חיץ בלתי-עביר בין שתי פנים מנוגדות. היה החיץ העתיק והמטריד מכולם, בין המוח והתודעה, עליו הוסיף חיץ (מלאכותי לדעת רוב הביולוגים) בין המנגנונים הפיזיקליים המניעים את הגוף החי לבין החיים עצמם. מעל כל הדיכוטומיות האלה ריחפה הדיכוטומיה של חייו, זו שהציבה בפניו האמונה היהודית. מדעי הטבע כופים את ההכרה כי "עולם כמנהגו נוהג," אין ניסים ואין התערבות אלוהית במציאות. הוא הדבר בנוגע לסיפורי התורה: התורה לא באה לתת לנו אינפורמציה על העבר כאילו הייתה היסטוריה או ארכיאולוגיה, אלא רק לתבוע מאתנו קיום מצוות. אין שכר ועונש, אין הישארות הנפש ולא תהיה תחיית המתים חרף הכללתה ב"אני מאמין" של גיבורו הרמב"ם. קיימת רק הכרעה – את המילה הזאת היה מבטא בהדגשה – אקט אירציונלי בעליל, ביטוי טהור של הרצון החופשי בו האמין (עוד דיכוטומיה מול חוקי הפיזיקה), בדומה למרד הסיזיפי של האקזיסטנציאליסטים נגד האבסורדיות שבקיום. ניתן לתמצת השקפת עולם זו ב"לית דין ואִית דיין." הדיין קיים, גם אם אינו דן, מתוקף החלטת המאמין לקיים את מצוותיו. לא לחינם כונה בפי יהודים מאמינים "אתאיסט שומר מצוות." איך סייעה לו אמונה נטולת-נחמה זו לשרוד את שני אסונות השכול של שני בניו המחוננים, הרופא אורי והפיזיקאי אלחנן – חידה היא ותהי לחידה.
עד היום אני נהנה לחקות אותו. כמו בדיון על בעיית הגוף והנפש כשהיה מתייחס לאפשרות שמכונה תוכל לפענח תמונות: הוא היה פותח בקול שקט בתיאור הפונקציות המכאניות של עיבוד האותות, ואז מעיר לאט "אבל המכונה הזאת..." וללא אזהרה מוקדמת היה עובר לשאגה: "אינה רואה!!!" סטודנטים מגלגלים עיניים לשמע החיקוי: אוי הוא שוב מתחיל. ואפילו זה פחות מצער מהתגובה של בני-הנוער כיום, שכבר אין להם מושג את מי אני מחקה. אבל מי ששמע אותו, לא ישכח: קול עולה ויורד, פעם שאגה רועמת ופעם צפצוף שנשמע כיבבה של סבתא נרגנת. הדיבור המהפנט הזה היה חלק מחיצוניות ייחודית ומפורסמת אף יותר. היה הפה שהיה ריק משיניים (בהקבלה מוזרה לשנוא-נפשו הרבי מלובביץ'), ואיש מן הסתם לא העז לשאול מדוע לא רצה בתותבות (במו עיניי ראיתי את גרטה הטובה מכינה ל"שעיה" כריך מפרוסות חלה); היו הבגדים, כל כך ישנים ותלויים על הגוף הגבוה, אבל תמיד נקיים ללא רבב עם עניבה תואמת; הייתה הישיבה המוזרה, שדמתה יותר לשכיבה על הכיסא; וכמובן העיניים המפורסמות, שממבט קרוב גילו תערובת מהפנטת של חום וירוק, מחליפות מדי רגע הבעות זעף ומרירות בחיוכים מלאי חום או נצנוץ מרושע.
ועוד זיכרון עליו, לא מחמיא אבל אוהב, ששמעתי מאיש צעיר שבא לדבר אתי לפני שנים רבות, מלווה בבן-דודו. לא היה צריך להיות מומחה גדול כדי להבין מיד שאורחי היה סכיזופרן במצב מתקדם, עם אחיזה רופפת מאוד במציאות. בן-הדוד אישר בניד-ראש את השאלה שקפאה בעיניי. אט-אט הפשירה השיחה הנבוכה, ואז סיפרו לי השניים איך ביקרו זמן לא רב קודם לכן את מורה הדור מירושלים. הצעיר השמיע את מחשבותיו על התורה, ומרגע זה התפתח סיוט: ליבוביץ כעס על "עבודת האלילים" שבדברי האורח, כאילו היה בוויכוח תיאולוגי עם רב מלומד ולא עם נפש פגועה, הצעיר הגן על דבריו בלהט, והוויכוח הסלים עד שנזכר הבחור שהוא צריך ללכת לשירותים. בדממה שהשתררה באותו רגע פנה ליבוביץ המזועזע אל בן-הדוד וצפצף במרירות "הרי הוא ח-ו-לֵ-י - נ-פ-ש!!!" שלושתנו פרצנו בצחוק בלתי-נשלט למשמע ההארה הפתאומית. המלומד רב-הפנים לא העריך מעולם את הפסיכולוגיה, אבל גם לא הבין בה הרבה.
ענק היה, מואר ומאיר, וכמו כל בן-אנוש היו בו גם צללים, אבל אוי לדור הזה שאפילו צל של ליבוביץ היה יכול להאיר בו כל כך הרבה אפלה. "אינני הומניסט," היה ליבוביץ מרעים קולו בכל הזדמנות, "כי הומניסט חייב להיות קוסמופוליט, אנרכיסט, פציפיסט ואתאיסט." על כך השיב תלמידו יהודה מלצר במאמר מתריס לכבוד יום-הולדתו השבעים: הומניסט אתה, וכך תהיה בעינינו, אחת היא כמה תטען אחרת!
ולהומניסט הזה הייתה נוכחות טלוויזיונית אדירה. רק תנו לו שלושים ושתים שניות ותהיו בטוחים שיכניס לשם שלוש פניני חוכמה, שני פרדוקסים מטרידים וסלוגן שערורייתי שיעורר את קנאת הקופירייטרים לדורות. הנה בקטע זה, דקה 33 ואילך, הוא מספר על פלסטינית בת תשע-עשרה פעילת "אל-פתח" שכרעה ללדת בזמן מעצרה. השב"כ הורה לאזוק אותה גם בזמן הלידה.
את מעשה הנבלה הזה מתאר ליבוביץ בשפתיים חשוקות מזעם, ואז קורא עליו לאט את הפסוק מירמיהו: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ." בזיכרוני חרותה התמונה בה הוא מקרב זו אל זו את שתי ידיו הקפוצות, להמחיש על גופו שלו את כבילת ידי הטרוריסטית הצעירה בעוד התינוק מגיח לאוויר העולם. במחוות ידיים זו, מעל לעניבה המפורסמת שבחליפת הפרופסור, ראיתי לרגע את מגוון הליבוביצים יחד: ליבוביץ הרופא והביולוג, ליבוביץ האבא והסבא, ליבוביץ היהודי והפילוסוף.
אֲזַל גַּבְרָא דַּהֲוָה מִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ (הלך האיש שהייתי פוחד מפניו). ועל הגברא הזה נשאתי פעם את הנאום הקצר והמוצלח ביותר של חיי. זה היה באביב 1994 ב"בית שמואל" בירושלים. הייתי המנחה באותו ערב בהרצאה שנתן על יהדות ומוסר, וכמובן שהתנדבתי להסיעו מביתו. קהל רב נאסף לשמוע את הפרובוקטור הזקן. שנתיים קודם לכן, אחרי סערה שעוררו דבריו, סירב לקבל את פרס ישראל ובכך חסך מבוכה גדולה לוועדת הפרס. ניצלתי פרשה זו כדי להציגו כך:
קהל נכבד,
למרצה שלנו הערב יש תרגיל רטורי, כמעט הייתי אומר דמגוגי, בנוגע לטבע הדמוקרטיה. הוא מצטט את אמרסון שאמר "Good people should not obey the law too well" ואז הוא פונה אל מי שיושב באותו רגע לידו ושואל "תגיד איך אתה היית מתרגם את זה?" הבנאדם נפעם מהכבוד שנתן לו ליבוביץ ומציע מיד תרגום מדויק ככל האפשר, ואז מחייך ליבוביץ בסלחנות ואומר: "כן, אבל זה לא בדיוק מעביר את רוח הדברים." כי ליבוביץ הוא אנרכיסט בנשמה אבל דמוקרט מתוך הכרח. בעיניו הדמוקרטיה היא רע הכרחי ברוח דברי חז"ל: הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.
מה אומר לכם גבירותיי ורבותיי, אוי לה למלכות שמתייראת מישעיהו ליבוביץ.
משפחת ליבוביץ כידוע עתירת כישרונות. הייתה האחות המפורסמת נחמה, בן-הדוד הנחבא יהושֻׁׂע, הילדים הדוקטורים והפרופסורים, וגם דור שלישי מפורסם.
לפני כמה שנים הייתה לי הזכות לתת הרצאה בה ניסיתי להקיף את מכלול הגותו של ליבוביץ. אישה עם פנים אציליות ניגשה אליי לפני ההרצאה. אני כלתו של ליבוביץ, אמרה באנגלית. לא אוכל להישאר עד סוף הרצאתך כי בני מלמד עכשיו בקומה למעלה. כשתסיים בוא לאולם הרמב"ם ואכיר לך אותו.
איזה כבוד.
לפני הרבה שנים התאהבה בפיזיקאי מבריק וביישן, אלחנן ליבוביץ ז"ל, וקנתה ספרים על תורת היחסות כדי למצוא מסילות ללבו. קצר-ימים היה האושר הזה. עכשיו בנה, ד"ר נתנאל ליבוביץ, איש מחשבים, העביר שיעור בתלמוד כשעליתי להכירו. מיד ראיתי בפנים הנאות את הניצוץ המוכר מעיני הסב ענק-הרוח. הנה כמה דברים עליו, תודה לגב' שירה ליבוביץ-שמידט תיבדל"א, ולכל שבט ליבוביץ לדורותיו.
Dr. Elhanan Leibowitz (1943–1990) was the fifth of the six children of Prof. Yeshayahu and Dr. Greta Leibowitz. Elhanan had three main areas of focus: Torah study and observance; our six children; and his research in mathematical physics.
Elhanan chose to attend the Netiv Meir yeshiva high school and the Kol Torah Yeshiva, both in Jerusalem. He was particularly close with one of the outstanding rabbinic authorities of the generation, Rav Shlomo Zalman Auerbach, at Kol Torah.
He was very devoted to our children's education. He arranged his University teaching schedule so he could study with the children every day, both Jewish and general studies, and was deeply involved in their musical endeavors.
He chose to do his doctorate under the Technion's Professor Nathan Rosen who had been a colleague of Einstein.
Elhanan's Ph.D. thesis was on "General Relativity in Five-Dimensions." He subsequently taught mathematical physics in Ben-Gurion University of the Negev and published several books on research related to relativity.
Elhanan passed away at age 47 from complications related to Gauche's disease.
