הייתי אז נער שנפלט מבית-הספר ועבד כסניטר במחלקה האורטופדית בבית החולים "קפלן" ברחובות. ראיתי לראשונה את אשתו של ראש המחלקה, צעירה יפהפייה ואלגנטית נכנסת אל חדרו. היא הייתה דיילת, ריכלו האחיות, תראי איזה בעל תפסה. עכשיו, אחרי כיובל, נפרש הסיפור בפניי במלואו. את סיפור חייה של שֵׂיָה לירן מלכין "כי בלבי שלהבת בערה" קראתי בלהיטות, וזה טבעי כי הכרתי כמה מהנפשות הפועלות. אבל אני מבטיח לכל קורא שאין בממואר הזה אפילו עמוד אחד שלא גורם להתרגש, לצחוק או (כפי שקרה לי בפרק על הילד) לבכות.
זכתה שֵׂיָה לחיות חיים סוערים, מלאי תהפוכות, ובסופו של דבר יפהפיים. ילדות בחיפה עם הורים ניצולי שואה ואמא לא הכי יציבה בלשון המעטה. אלה הנסיבות בהן קיבלה את שמה הנפלא בצל עוני עד כדי כיסופים ליום בו יוכלו הוריה לקנות לה תפוח עץ. אחר כך באה בגרות הרפתקנית ושוברת מוסכמות, התאהבויות, סקס, נסיעות ברחבי העולם, והיקלעות למקומות אסון מהם ניצלה רק בנס. כל אלה מזגזגים כמו רכבת-הרים דרך ההיסטוריה של ישראל, פליטי השואה, המלחמות, הסלבריטיז, הפיגועים והתהפוכות.
יום אחד פגשה איש מבוגר ממנה ב-15 שנה, שפם קולונלים כסוף, קרחת מבריקה מתחת לתסרוקת השיבה המתארכת, עיני נשר וגינונים אריסטוקרטיים. זו לא הייתה התאהבות ממבט ראשון כמו ברומאנים הקודמים, אבל לבה אמר לה כי עם הרופא הזה, שלעולם לא ילמד לדבר עברית רצוף, תטיל עוגן בים הסוער ותבנה משפחה. כך קשרה את גורלה בחייו של פרופ' צ'ארלס מלכין ז"ל, שעלה אז מדרום-אפריקה וקיבל את ניהול המחלקה האורטופדית ב"קפלן," לצד סגנו ד"ר ארת'ור אייבלסון ז"ל. במקום אחר סיפרתי באריכות על שני המנתחים המיתולוגיים האלה כפי שנראו בעיני הנער הבעייתי שמצא עבודה במחלקה שלהם. אבל העדות החשובה והייחודית היא של שֵׂיָה על הימים הנוראים של מלחמת יום כיפור, איך התגייסו הרופא הדגול ועוזריו למרתון הצלה 24/7 על חיי זרם הפצועים שהגיע מהדרום וגדש את מסדרונות הקומה עד אפס מקום. בכל מאודה נרתמה לעזרת בעלה, אז וכל ימי חייהם יחד.
החיים האלה הביאו שלושה ילדים, ועם הילד השני בא כאב גדול. אשאיר למחברת לתאר מתי ידעה שהתינוק המלאכי לא יגדל להיות ילד רגיל. זכיתי להכיר את לורי ז"ל כשהובא לניתוח במחלקה של אבא. ראיתי את האב לצד ידיד-נפשו ד"ר אייבלסון ז"ל רוכנים על הפעוט באחת הבדיקות. צ'ארלי, אמר החבר, אתה לא יכול לנתח את הילד. תשאיר את זה לי.
אהה כי הניתוח לא הועיל הרבה. שיתוק המוחין בו לקה לורי מלידה הותיר אותו עם נכות הולכת וגוברת, עד להכרח שובר-הלב למסור אותו למוסד. מעתה החלו חיים מפוצלים ומלאי-ייסורים בין הבית והמשפחה לבין המוסד. זה היה הפרק בו דמעתי ללא מעצור: בגופו של בן העשר הבחינה האם בסימני בגרות מוקדמים – מעט לפני פטירתו.
והדרמות נמשכו, שֵׂיָה וצ'ארלי אימצו את לטיפה, ילדה מקריית עקרון שמשפחתה נהרסה באסון. כצפוי, הילדה העמידה אותם בכל המבחנים שמכינים ילדים כאלה למאמציהם, והם עמדו בהם בגבורה. מפירות החסד הזה נהנית משפחת מלכין המורחבת עד היום.
גם הפרק האחרון מרגש עד בלי די. בעדינות המתבקשת אציין כי שֵׂיָה לא השתנתה הרבה חיצונית מאז סובבה את ראשו של צ'ארלי ז"ל. אחרי כמה שנות אלמנות, ופעילות ציבורית ברוכה, פגשה עוד פרופסור, הפעם קצת צעיר ממנה, והאהבה פרחה שוב.
אני לא יכול לתאר עד כמה נשאבתי אל "כי בלבי שלהבת בערה", אבל בלי קשר לנגיעתי לפרשת החיים הזאת, זו ספרות במיטבה.
