"כהנא צדק!" צועקות כתובות גרפיטי ברחבי הארץ. אני זוכר דווקא את הצחוק שלו. לא מצחיק.
א.
פעם אחת נפגשנו. זה היה בשנות השמונים, אסיפה מאולתרת ברחוב מרגולין ברחובות, לא הרחק מבית הוריי. הוא גידף את האשכנזים שגזזו פאות לילדים תימניים וגזלו מהם את יהדותם. כזכור הוא היה בין מפיצי עלילת-הדם על חטיפת ילדי תימן. אחרי האשכנזים החוטפים באו הערבים המתרבים. "תדעו לכם שהערבים עובדים קשה בלילה, אוי כמה שהם עובדים קשה!" חיוך מבעית עלה לרגע על פניו. הקהל, תימני ברובו, אנשים הגונים ביום-יום, פרץ בצחוק פרוע. פני הנואם חזרו להבעת העצב התמידית.
אלה היו פנים שדי היה בפגישה אחת כדי לא לשכוח לעולם. גבות עבות העידו על עודף טסטוסטרון, כיאה למי שהצטיין באיגרף, וכמי שכבר בגיל חמש-עשרה נעצר כשזרק ביצה בפרצופו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין. על צד הזכות צריך לזכור לו איך הופיע בצעירותו במשרדי תנועות ניאו-נאציות ואנטישמיות בארה"ב ואיים שאם יציקו ליהודים הוא ותלמידיו ישברו להם את העצמות. הוא שפע כריזמה אדירה מהסוג האפל. היה ההומור הארסי, שהיה גורם לכל שומעיו להתגלגל מצחוק בעוד פניו נותרו מוכות יגון. היה המצמוץ העוויתי המפורסם, שהיה מחריף בכל פעם שדיבר של "הסססמולנים האלה." וכשהיה הקול מתרומם, נחשפו שיניו העליונות בהעוויה חייתית, שלמראיה אי-אפשר היה שלא להיזכר בצילומי צורר אחר מההיסטוריה הלא-רחוקה באותם ימים.
הרב, שאלתי בסוף נאומו, אתה מציע חמש שנות מאסר לכל ערבי שישכב עם יהודייה אבל אינך מציע עונש ליהודי שישכב עם ערבייה. למה? הרי המעשה הראשון מרבה יהודים בעולם והמעשה השני מרבה ערבים, לא ככה? המצמוץ חזר אל העיניים האפלות. "אני רואה שאתה יהודי פיקח" אמר לאט, ושני הבריונים לידו בחולצות הצהובות מיקדו בי מבט מאיים.
רק כעבור שנים הבנתי שבבלי-דעת שאלתי אותו שאלה מאוד אינטימית, שפגעה בו כדקירת סכין.
ב.
הוא היה למדן ענק, עם ידע בתנ"ך ובהלכה ובמדרשים שלא היה מבייש ראש-ישיבה ליטאי, וגם היטיב לכתוב. האלוהים בכתביו דמה לו להפליא: פסיכופט נקמן, פגוע וצמא-דם:
מאותה טיפה שתו ממנה אנשי דור המבול, ואנשי דור הפלגה, ואנשי סדום ועמורה, ופרעה וכל חילו, סיסרא וכל המונו, נבוכדנצר וכל חילו, סנחריב וכל אגפיו, ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי עולם עד סוף כל הדורות.
(מאיר כהנא, "אור הרעיון" 1993, פרק י"ב: נקמה)
בעולם הזה, שב והדגיש בדרשותיו, אין לצדיקים שלווה. באחד מספריו הביא מדרש חז"ל על מרכזיות הנקמה במחשבה היהודית, לפיו יונק אלוהים מהנקמה את חייו (!) ואפילו את הגבריות שלו:
רק בנקמה, כביכול מתרונן ומתעורר – ולמעשה מחייה – הקב"ה את עצמו. כך, במעשה המרגלים, כאשר אמר הקב"ה [במדבר י"ד 11-12]: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי... אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, טען משה בפניו [15-16]: וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם! ואמרו על זה חז"ל [ברכות ל"ב 1]: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה... אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע [ריבונו של עולם], עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כוחו כנקבה ואינו יכול להציל. והקב"ה הודה לו ואמר [במדבר שם]: וְאוּלָם חַי אָנִי, ואומרים על כך חז"ל [ברכות שם]: מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך. אילו לא אמרום חז"ל לא היינו מעיזים לומר דברים אלו, אך אמת ואמונה הם. חילול השם, נצחונם של הגוים ותבוסתם של היהודים, נצחונם של הרשעים ומפלתם של הצדיקים, מוציאים כביכול את הקב"ה מן העולם – כי כאשר גבורתו איננה, היכן הוא? וכך שאל גדעון את המלאך [שופטים ו' 13]: בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ... ובזה שמנע משה את השמדת עם ישראל שתתפרש בעיני הגוים כחולשה של ה' וכהוכחה לאי-קיומו, הוא אכן "החיה" את הקב"ה.
(מאיר כהנא, אור הרעיון 1993, פרק י"ב: נקמה.)
אלוהים נעשה חי, זכר פוטנטי ולא חלילה נקבה תשושה, כשהוא פוגע בגויים במקום להשמיד את ישראל.
ג.
יואכים פסט מביא עדות על היטלר שבפגישה ב-1920 והוא עוד אלמוני,
ישב עייף ושותק משך כשעה עד שבמקרה אמרה המארחת משהו ידידותי על היהודים... רק אז התחיל לדבר ודיבר בלי הפסק. כעבור זמן-מה הדף את כיסאו לאחור ועמד על רגליו, בעודו מדבר, או ביתר-דיוק צורח, בקול אדיר וחודר שכמותו לא שמעתי מעולם מפי איש זולתו. בחדר הסמוך התעורר ילד והתחיל לבכות. לאחר שבמשך יותר מחצי שעה נשא נאום שנון למדי אבל חד-צדדי עד מאוד על היהודים, פסק פתאום, ניגש אל המארחת שלו, ביקש סליחה, ובנשקו את ידה פנה ללכת.
וזה כהנא נואם בחגיגת בר-מצווה:
שני הנאומים דומים להבעית, כולל סגנון הכניסה והיציאה. בכי קורע-לב של פעוט נשמע בדקה השלישית כשכהנא מבשר לנער יהודי את גורלו: "חתן הבר-מצווה, דע: בעולם הזה – אין לך שלווה!" גם היטלר דיבר על "גבולות מדממים לנצח," כלומר שהגבול עצמו הוא פצע שמחייב תמיד סכסוכים וכיבושים נוספים. ואז מצטט כהנא את הגאון מווילנה שתפקידו הראשון של משיח בן יוסף יהיה לעקור את ה"ערב-רב" שנטמע בתוך עם ישראל. אין ספק: הבוגדים מבית גרועים מהערבים.
הרבה פעוטות בוכים עכשיו. הרבה יותר מבוגרים יבכו בהמשך.
ד.
"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב1) ומי כמו כהנא ידע כמה, בנוסף ללמדנות שמתחת לכיפה, ניהל אותו גם האיבר המוצנע ההוא בתחתונים.
על פניו הייתה ארשת תמידית של דיכאון. הוא זרע עצב סביבותיו עוד בצעירותו בניו-יורק. העיתונאי מייקל קאופמן היה הראשון שחשף את מעלליו בזהותו הראשונה: נוצרי בשם מייקל קינג, שייסד את "תנועת הרביעי ביולי" למאבק בקומוניזם ולתמיכה במלחמת ווייטנאם. בעת הזאת כבר היו לו שלושה תארים אקדמיים מלבד ההסמכה לרבנות. הוא היה נשוי לאישה ממשפחת רבנים ידועה ואב לארבעה. כל זה לא נגע למאיר-מייקל, שרדף זונות ודוגמניות, וכדברי שותפו, ג'וזף צ'ורבה, היה "מכור לזיונים." רומן עם מזכירתו גרי אלפרין גרם לאשתו להתפרץ עליו ב"שבעה" על אביו. רבים זוכרים עוד את ליבי כהנא ז"ל כספרנית אדיבה ועגומת-פנים מהספרייה הלאומית. היא נשארה נשואה לו למען הילדים.
ואז הופיעה בחייו דוגמנית יפהפייה בת 21, גלוריה גִ'ין דארגניוֹ. היא התאהבה בטירוף בסוכן החשאי הכריזמטי, עם האנגלית הקשוחה של כוכב מערבונים, שהבטיח להינשא לה. אבל כעבור שנה שלח לה מכתב בו התוודה כי הוא אב למשפחה והודיע לה כי יחסיהם הגיעו לקצם. היא קפצה מגשר קווינסבורו, נמשתה ממי האיסט-ריבר הקפואים ומתה כעבור יום. מכתבו של הרב היה עליה. היא הייתה בהריון.
כשעמד קאופמן לפרסם את הסיפור, הפציר בו כהנא לגנוז אותו כדי לא להרוס את אמו ואשתו. הייתי מאוהב בה, הודה. הוא סיפר מעשייה ידועה על רב בפולין שבצעירותו רצה לגאול את כל היהודים, בבגרותו חלם לגאול את יהודי פולין ובזקנתו קיווה לגאול את עצמו. "אני הרב ההוא," התוודה.
https://www.nytimes.com/.../remembering-kahane-and-the...
ה.
את הקשר בין שנאת-הזר לפורנוגרפיה, המוכר היטב מ״מיין קאמפף״ וה״שטירמר,״ חקרו כבר רבים, אבל ישראל מספקת לו את הדוגמאות המצמררות ביותר. הרב דוד בר-חיים, אחד מראשי ה"סנהדרין" שמטרתה ביטול הדמוקרטיה והמלכת בית דוד על ישראל, פרסם פסק-הלכה נגד המגמות ההומניסטיות ה"זרות" שהתפשטו בהלכה. הגוי, לדבריו, אינו רק אזרח סוג ב' אלא ממש ״מין ביולוגי״ אחר, שהמונח "צלם אלוהים" אינו חל עליו ולכן אינו זכאי לזכויות המוקנות לאדם האמתי, דהיינו היהודי. הקלף המנצח ששולף בר-חיים בסוף הדיון הוא מאלף: הגוי, לימדונו רבותינו, מצויד באבר חייתי, וביצועיו הם בהתאם:
ביחזקאל [כ"ג 20] נאמר: וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם ("אשר בשר חמורים בשרם" – אבר תשמיש. "וזרמת סוסים" – לשון ריבוי תשמיש שמרבים תשמיש יותר משאר כל הזכרים שבבהמה. "זרמתם" – קילוח זרע כמו זֶרֶם מַיִם עָבָר [חבקוק ג' 10] – רש"י). פסוק זה הינו משל לגוים כמבואר שם, והכתוב מדמה אותם לבהמות. דימוי זה אינו מקרי כפי שנראה בהמשך, והוא מהוה את היסוד לכמה הלכות פסוקות.
וביידיש: אַ גוי אִיז אֵ חַיֵה אוֹבֵּר אַ שִיקסֵע אִיז אַ-מֵחַיֵה (הגוי הוא חיה אבל הגויה מחיית נפשות). פרנץ ורפל כתב ב"ארבעים הימים של מוסה דאג" על טבח הארמנים: "כגודל שנאת הטורקים לבני הגזע הארור, כך היה טירוף תאוותם לנשותיהם." אהרון אהרונסון (מצוטט בספרו של פרופ' יאיר אורון "ג'נוסייד") העיד על אונס הארמניות מפי אחותו שרה:
ראיתי במו עיני מוסלמי בעל זקן שיבה, כשהוא מאסף אליו בקריצת עין ובתנועת אצבע של בעל ניסיון שורה של נערות כאלה, מרכיב את משקפיו על חוטמו כדי שייטיב לראות, ממשש בידיו את קרבנותיו ולבסוף בוחר בילדה אולי בת 13, קונה אותה תמורת 6 מג'ידות ותוך כדי מסביר את בחירתו תוך ליקוק שפתיו בלשונו.
"מאכלות אסורים," כתב הרב הראשי לצה"ל תא"ל איל קרים,
הותרו במלחמה כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים. כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל.
"הנבעלת לערל קשר לפרוש" הודו גם חז"ל (בראשית רבה פ' 11). פשוט: יהודייה ששכבה עם לא-נימול רוצה עוד ועוד. הגוי, הערבי, האפריקאי, ייקח את הבנות שלנו – הנה תראו מה יש לו בין הרגליים!
ו.
לא צריך לשים תמונה של כהנא בחדר ישיבות הממשלה. הוא כבר שם. בצלאל סמוטריץ' הגרנדמייזר השמיד את כלכלת ישראל ועוד טלפיו נטויות. איתמר בן גביר מחלק נשק לכל דיכפין והרצח מכה בכל פינה. אורית סטרוק, אימא של צביקי שאוהב את הערבים שלו ערומים (ואי-אפשר לתייג אותה), מפיצה את תורת פושע המין טאו. שורת רבני מכינות, בהם אנסים ופדופילים ושאר סוטים עבותי-זקן, מגירים את קיאם נגד ערבים, נשים, הומואים ועוד הרשימה ארוכה. שנים קשות מחכות לישראל, הרבה תפילות "אל מלא רחמים" מפי החזנות הצבאית. עשו מלחמה ולא אהבה.
