ביום בו חרב בית המקדש נולד המשיח. סיפור שובר-לב.
נתחיל במקור הארמי היפהפה:
עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד יְהוּדָי דַּהֲוָה קָאֵים רָדֵי בְּהָדָא בִּקְעַת אַרְבֵּל. גְּעָת תּוֹרְתֵיהּ קֻמּוֹי. עֲבַר חַד עַרְבָי וּשְׁמַע קָלַהּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּר יוּדָי, בַּר יוּדָי! שְׁרֵי תּוֹרָךְ וּשְׁרִי קֵיקָנָךְ, דְּהָא חֲרֵיב בֵּית מֻקְדְּשָׁא. גְּעָת זְמַן תִּנְיָנוּת. אֲמַר לֵיהּ: בַּר יוּדָי, בַּר יוּדָי! קְטֹר תּוֹרָךְ וּקְטֹר קֵיקָנָךְ, דְּהָא אִתְיְלֵיד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. אֲמַר לֵיהּ: מָה שְׁמֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מְנַחֵם. אֲמַר לֵיהּ: וּמָה שְׁמֵיהּ דַּאֲבוּי? אֲמַר לֵיהּ: חִזְקִיָּה. אֲמַר לֵיהּ: מִן הָן הוּא? אֲמַר לֵיהּ: מִן בִּירַת מַלְכָּא דְבֵית לֶחֶם יְהוּדָה. אֲזַל, זַבֵּין תּוֹרוֹי וְזַבֵּין קֵיקָנוֹי, וְאִתְעֲבֵיד מְזַבֵּין לִבְדִּין לְמַיְנוֹקַיָּה. וַהֲוָה עָיֵיל קַרְתָּה וְנָפֵיק קַרְתָּה עַד דְּעַל לְהָהִיא קַרְתָּא. וְהַוְיָן כָּל נְשַׁיָּא זָבְנָן מִנֵּיהּ וְאִמֵּיהּ דִּמְנַחֵם לָא זָבְנָה. שְׁמַע קָלֵן דִּנְשַׁיָּא אָמְרִין: אִמֵּיהּ דִּמְנַחֵם, אִמֵּיהּ דִּמְנַחֵם! אֵתַיִי זֻבְנִין לִבְרָךְ! אָמְרָה: בָּעֲיָא אֲנָה מַחְנוּק לְסָנְאֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּבְיוֹמָא דְאִתְיְלֵיד אִחֲרֵיב בֵּית מֻקְדְּשָׁא! אָמַר לַהּ: רְחִיצִין אֲנַן דִּבְרִגְלֵיהּ חֲרֵיב וּבְרִגְלֵיהּ מִתְבְּנֵי. אָמְרָה לֵיהּ: לֵית לִי פְּרִיטִין. אָמַר לַהּ: וְהוּא מָה אִכְפַּת לֵיהּ? אֵתַיִי זֻבְנִין לֵיהּ! אִן לֵית קֻמָּךְ יוֹמָא דֵן, בָּתַר יוֹמִין אֲנָה אָתֵי וְנָסֵיב. בָּתַר יוֹמִין עָאל לְהָהִיא קַרְתָּא. אָמַר לַהּ: מַהוּ מַיְנוֹקָא עָבֵיד? אָמְרָה לֵיהּ: מִן שַׁעֲתָא דַחֲמֵיתְנֵיהּ אֲתוֹן רוּחִין וְעַלְעוּלִין וְחַטְפוּנֵיהּ מִן יְדַי (ירושלמי ברכות ב 4).
עברית:
מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש בבקעת ארבל. געתה פרתו לפניו. עבר ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: יהודי, יהודי! התר שורך והתר מחרשתך, שהנה חרב בית המקדש. געתה שנית. אמר לו הערבי: יהודי, יהודי! קשור שורך וקשור מחרשתך, שהנה נולד מלך המשיח. אמר לו: מה שמו? [אמר לו:] מנחם. אמר לו: ומה שם אביו? אמר לו: חזקיה. אמר לו: מהיכן הוא? אמר לו: מעיר המלך ש[ב]בית-לחם יהודה. הלך ומכר שוריו ומכר מחרושותיו, ונעשה מוכר בגדים לילדים. והיה נכנס ליישוב ויוצא מיישוב עד שהגיע לאותה עיר. והיו כל הנשים קונות ואמו של מנחם לא קנתה. שמע את קול הנשים אומרות: אמו של מנחם, אמו של מנחם! בואי קני לבנך. אמרה: רוצה אני [הלוואי] שייחנקו שונאי ישראל, שביום שנולד חרב בית המקדש! אמר לה: בטוח אני שביומו [יום לידתו] נחרב וביומו [יום לידתו] ייבנה. אמרה לו: אין לי כסף. אמר לה: והוא [אני] מה איכפת לו [לי]? בואי קני לו, אם אין לפנייך [לך] היום, בעוד [כמה] ימים אבוא ואקח. כעבור ימים נכנס לאותה עיר. אמר לה: מה עשה [קרה עם] התינוק? אמרה לו: מאותה שעה שראית אותו באו רוחות וסערות וחטפוהו מידיי.
אוי. אוי לסיפור, אוי למספר ואוי לשומעיו. אוי לאבותינו אז ואוי לנו היום.
ואחרי כל האוי, בואו ננסה להבין מה אומרת האגדה לנו ועלינו.
במה נתחיל? בפשטות, המשיח של עם ישראל הוא יתום דחוי שנפטר – ליתר דיוק: נעלם – בעודו פעוט. האגדה נוקבת בשם אביו אבל אב זה נעדר. הכינוי "אמו של מנחם" רומז כי אמו, שאפילו שמה אינו נמסר, היא אלמנה ולכן אינה קרויה כנהוג "אשת חזקיה." במאמר שפרסמתי לפני שנים רבות בכתב-העת "שיחות" התעכבתי הרבה על מוטיב היעדר האב בחיי מרבית הנביאים ובעלי ההתגלויות, מאברהם ומשה ומוחמד ועד ר' נחמן מברסלב והאייתוללה חומייני. בכל הביוגרפיות הללו, בין אגדיות ובין היסטוריות, שבה ונשנית חווית התייתמות שעבר בעל חוויית ההתגלות, על פי רוב זמן קצר לפני ההתגלות הראשונה. ככל שייראה הדבר מוזר, ניתן לראות שאלוהיו של משה, למשל, דומה מאוד לאביו החורג, פרעה, שבחצרו גדל ושנפטר זמן קצר לפני ההתגלות בסנה הבוער. וכשאבדן האב מתרחש טרם הלידה, הוא עלול ליצור חסך הרה-גורל בהרבה, כפי שהיה בחייהם של מוחמד וחומייני.
נשוב אל מנחם. שם אביו של הילד הזה אינו יכול להיות מקרי. חזקיהו/יחזקיהו היה מלך יהודה בין המאות השמינית והשביעית לפנה"ס. בימיו נפלה שומרון, אבדה ממלכת ישראל וגלו עשרת השבטים. המקרא מתאר אותו כאיש רב-פעלים, חופר נקבת השילוח הידועה, מתקן דתי וכובש שהרחיב את גבולות הממלכה. כאשר חלה ניבא עליו ישעיהו כי ימות (מלכים-ב' כ'), אבל המלך התפלל והצליח להעביר את רוע הגזירה. אגדות חז"ל (בבלי ברכות י1) הוסיפו לדמותו מימד אישי יותר. הוא מתואר כמי שנמנע מרצון מהולדת ילדים כיוון שחשש שיגדלו להיות חוטאים. ישעיהו נתן לו את בתו לאשה ואכן מזיווג זה נולד המלך מנשה, שחז"ל מייחסים לו כל חטא מגילוי-עריות ועד רצח. אבל האגדה הרלוונטית ביותר על חזקיהו היא זו: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג" (סנהדרין צ"ד1). זה אם כן מקור שמו של אבי המשיח כמה מאות שנים מאוחר יותר: מלך שכמעט היה משיח, ושמלכתחילה אינו רוצה להיות אב! התינוק הלא-רצוי שלנו הוא אפוא נצר לבית דוד, חזקיה ומנשה, ואף נולד באותה עיר בה נולד אבי השושלת.
אבל היתמות היא לא בעייתו הגדולה של מנחם הקטן בן חזקיה. הוא סובל מהזנחה נוראה, אם לא מהתעללות ממש. אימו שרויה בדיכאון, מן הסתם על מות בעלה, ובבירור אינה אוהבת את בנה: "הלוואי שייחנקו שונאי ישראל" הוא לשון נקייה המוכרת עד היום בעדות רבות בישראל, כשאם כועסת מטיחה בבנה גידוף כמו "שימותו הגויים!" כדי להימנע מלקלל את הילד. היא מאשימה אותו בעקיפין בחורבן בית המקדש, ואולי גם במות אביו – עוד עובדה שתועדה לא אחת בחייהם של אנשים שנולדו ללא אב.
ומי האיש הבא מרחוק לראות את המשיח היהודי? שלא כמו האמגושים המלומדים באגדה הנוצרית, הוא איכר אלמוני ששמע במקרה על אסון עמו ועל התקווה החדשה שהפציעה. את הבשורות האלה, הרעה והטובה, הוא שומע דווקא מפי ערבי, שפיענח אותה מקריאת בהמה – תיאור מאוד לא מחמיא של היהודים באותה עת.
ועוד דבר מוזר: האלמוני הזה הולך סחור-סחור. הוא מופיע כמוכר בגדים בכל מיני יישובים עד הגיעו אל העיר אליה כיוון אותו הערבי, וגם שם הוא מחפש את מבוקשו בזהירות מופלגת. מדוע לא הלך היישר אל בית-לחם לשאול היכן גר מנחם בן חזקיה? האם ידע שאם התינוק אינה מודעת לתפקידו האלוהי של בנה? אולי חשש פן יבולע לו?
מול שנאת האם לבנה, כאילו הוא אחראי לחורבן, מנסה האיש לשכנעה שההיפך הוא הנכון, שהילד בא כמענה לאסון. היא מתרצה לקנות לו בגדים, אבל כעבור זמן קצר היא מספרת לו בלאקוניות כי קללתה התקיימה למרות מאמציו: הילד לא נחנק, אבל האוויר שנשם היה רוחות שחטפו אותו. הסיפור לא מתקבל על הדעת ואדישות האם תמוהה ומקוממת. שוטר בן-ימינו שהיה שומע תשובה כזאת היה עוצר אותה לחקירה.
כאן מסתיימת האגדה בפתאומיות. עם ישראל לא שמע על הדרמה הקצרה של לידת המשיח ומותו, ולולא הגוי האלמוני ששמע את געיית הפרה לא היה יודע עליה איש. אפילו גיבור הסיפור, ששמע את הבשורה, מתבלט בפאסיביות שלו. הוא לא ראה את הפעוט מעולם, לא ליטף אותו, לא הרימו בזרועותיו ולא ניסה לעשות למענו יותר מאשר לנדב לו בגדים. אפילו איננו יודעים איך הגיב על היעלמותו.
הדמות הראשונה שההשוואה מתבקשת אליה היא זו של המשיח הנוצרי. גם בחייו בולט היעדרו של האב הארצי, יוסף. גם ישוע יורד אל עולם חוטא שאינו ראוי לו, והוא נלקח בידי אביו שבשמים לכפר על חטאי האנושות, וגם הוא אמור לשוב לתחייה ולגאול אותה (אגב זוכרים את הנסיך הקטן במדבר המתחמק מסאן-אקזיפרי להסתודד עם הנחש ולבקשו שישוב להכיש אותו בעוד שלושה ימים? הדמיון אינו יכול להיות מקרי). אבל כאן מסתיימת ההקבלה. למשיח הנוצרי יש אם אוהבת ותלמידים מסורים. המשיח של ישראל נותר פעוט דחוי, אפילו שנוא, ללא פנים וללא קול. מה אומר הסיפור הזה על יוצריו? על חז"ל והשקפת עולמם?
גלות ארוכה החלה מאז, ושיבת ציון באה בעקבותיה. בית שלישי קם, ובשבעים וכמה שנותיו שב ומתגבר הפחד פן ייחרב גם הוא. כנופיית פשע השתלטה עליו, ובימים אלה מפקירה אותו בידי אויביו. באופק מלחמה רב-זירתית נוראה, אם לא חלילה מלחמת עולם שלישית.
איה מנחם ומי ינהיגנו באין רועה? ובמה נתנחם אם לא בדברי המשיח שהכזיב, חזקיה, המשיב על מיטת חוליו לנביא שבא לבשר לו על מותו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים."
