פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה 1973 הוענק לשלושה חוקרים בתחום התנהגות בעלי-החיים: האוסטרים קונראד לורנץ וקארל פון-פריש, וההולנדי ניקולאס טינבֵּרחֵן. תחום המחקר שאותו ייסדו נקרא אֵתוֹלוגיה – חקר התנהגות בעלי-החיים. לורנץ היה המפורסם הכריזמטי מכולם, מחברם של ספרים רבי-מכר, הומניסט ושוחר-שלום, אבל כפי שהתגלה ערב הענקת הפרס היה נאצי נלהב בצעירותו. פון-פריש, שמינית יהודי, הסתפק בהתנגדות פאסיבית להיטלר. לעומתם טינברחן היה חבר פעיל במחתרת האנטי-נאצית, נאסר וכמעט הוצא להורג.
עם השנים החל טינברחן ליישם את שיטותיו במחקר התנהגות החיות להבנת התנהגות האדם. כמה שנים לפניו קיבל אחיו הבכור, יאן טינברחן, פרס נובל לכלכלה – מקרה יחיד של אחים נובליסטים. האח הצעיר, לוק, נעשה גם הוא זואולוג נודע, אבל התאבד בגיל צעיר.
האתולוגים חקרו את תופעת ה"החתמה" – שלב גורלי בשעות ובימים הראשונים בחיי כל היונקים והציפורים, שבו מתקשר הרך היילוד להוריו וכך מוטבעת בו זהותו הביולוגית. עבודות אלה השלימו את המדע שצמח מעבודתו של מי שקדם ללורנץ באוניברסיטת וינה. זיגמונד פרויד ביסס הבנה חדשה של נפש האדם על יסוד היחסים המוקדמים עם הוריו, בהם ראה חשיבות גורלית להתפתחות האינטימיות על כל צורותיה. ממשיכיו העמיקו בטיפול הפסיכואנליטי אחרי חוויות יותר ויותר מוקדמות, עד הינקות ממש.
מאמר היסוד של פרויד, "אבל ומלנכוליה," תיאר את הדיכאון הקליני כשיבוש בתהליך האבל הנורמלי. לא חלפו שלוש שנים מפרסום המאמר ופרויד חווה על בשרו את האבל בצורתו הקשה ביותר: בתו סופי נפטרה משפעת, וכעבור שלוש שנים נפטר גם בנה הקטן, הנכד האהוב על פרויד. המכתבים שלו על האובדן הכפול הזה, שלא נרפא מעולם, הם שוברי-לב. ימים שלמים של בכי ואובדן עניין בחיים. הדים לאסונות האלה אפשר למצוא במאמריו החשובים הבאים "האני והסתם" ו"עכבות, סימפטומים וחרדה." לימים ניחם את תלמידו בינסוואנגר על התאבדות בנו: "החלל שהם משאירים בנו לא ייעלם ולא צריך להעלם. זו דרכנו לשמור את אהבתנו להם."
קשה היה גם גורל ממשיכתו הרדיקלית, מלאני קליין. בתחום הקליני היא הייתה גאונה מסדר-הגודל של פרויד, שהרחיקה הרבה מעבר לו בהערכת חשיבות חוויות הינקות המוקדמת. אבל היא הייתה גם רודנית וחולת שליטה. כשהבחינה בבעיות נפשיות בבנה אריך, עשתה לו אנליזה – בניגוד גמור למקובל בתחום. הבחור התאבד כעבור כמה שנים, וקליין עשתה את מה שעשו הרבה פסיכואנליטיקאים מסורים לפניה: פרסמה תיאור-מקרה, שניתח בהסוואה די שקופה את תהליך האבל שלה בשנים שאחרי האובדן.
פסיכיאטר בריטי, ג'ון באולבי (למטה בתצלום), הוכשר גם הוא כפסיכואנליטיקאי והתמקד בדרכי התקשרות הפעוט עם אמו והוריו. הוא עמד על המגבלות הקשות בשיטה הפסיכואנליטית, החוקרת בחדר הטיפולים חוויות ואירועים ממרחק הרבה שנים רבות אחרי שקרו. לכן יצא לעשות תצפיות ישירות בהתנהגות ילדים ותינוקות. כך הגיע אל לורנץ וחבריו האתולוגים. מכולם קשר שותפות אמיצה במיוחד עם טינברחן. היחסים בין השניים התהדקו ונעשו אישיים. באולבי אבחן אוטיזם בשניים מילדיו של טינברחן וטיפל בהם, והשניים הגיעו לבגרות כגברים יצירתיים ומתפקדים. אבל זו הייתה משימה קלה לעומת האתגר שהעמיד טינברחן עצמו, שסבל מהתקפי דיכאון קשים. אחד החמורים בהתקפים אלה פקד אותו בניירובי ב-1967. הוא הרגיש קרוב להתאבדות, כפי שעשה אחיו הצעיר, ופנה לעזרת תלמידו. הטיפול של באולבי סייע לו להתגבר על אותה אפיזודה קשה, אבל התקפים נוספים אירעו גם שנים הבאות, עד כדי אשפוזים פסיכיאטריים. אחד מתלמידיו של טינברחן משער שהסיבה הייתה פגם מטבולי, אבל אין ספק שהשכול של אח צעיר היה בין הגורמים, וכן טראומות השבי בידי הגסטאפו. אפילו אחרי קבלת פרס נובל, עוד עינו אותו ספקות אם הוא היה בכלל ראוי לפרס.
למחקריו של באולבי הייתה תוצאה מפורסמת מצדו השני של האוקיאנוס: מחקר שהושפע מעבודתו אבל היה מפלצתי באכזריותו. הפסיכולוג הארי הארלוו החל בניסויי התקשרות בגורים של קופי רזוס. המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מאדיסון בוויסקונסין לא נענתה לבקשתו להקצות לו שטח למעבדות, ולכן קנה מהאוניברסיטה בניין ענק לצורך זה וממנו בגרו במהלך השנים למעלה מארבעים תלמידי דוקטורט. הניסויים היו פשוטים באכזריותם: לגורי קופים שנקרעו מאימהותיהם ניתנו שתי אימהות תחליף: אחת מחוטי ברזל עם בקבוק חלב חם, ואחת עם פרווה בלי חלב. הגורים ינקו מהחלב כדי לשרוד, אבל רוב הזמן נצמדו ל"אימהות" עם הפרווה. המגע עם גוף האם היה אם כן חשוב להם יותר מאשר ההזנה. כצפוי פיתחו הגורים האלה הפרעות נפשיות קשות, כולל אבדן היכולת להתחבר עם קופים אחרים, ותנועות נדנוד קדימה-אחורה המוכרות היטב גם מבני-אדם עם אוטיזם עמוק.
איך יכול אדם להתאכזר כל כך לחיות? בשנותיו האחרונות כתב הארלוו ביוגרפיה שלא השלים. הוא סיפר כי גודל בידי אם קרה, וסבל כל חייו מהתקפי דיכאון. האם זה גרם לו לשוב ולשחזר חוויה נוראה כזאת בגורי קופים חסרי מגן? טראומה יכולה לגרום לאדם אחד לגרום בבגרותו טראומות דומות לאחרים, ולאדם שני להתמסר לתיקון נזקי הטראומה. לא מצאתי התייחסות של באולבי לניסויי עמיתו האמריקאי, המנגלה של הקופים, אבל סביר להניח שהתפלץ.
כשנה לפני מותו כתב גם באולבי ספר ייחודי: ביוגרפיה פסיכולוגית של דארווין. צ'ארלס איבד את אמו כשהיה בן שמונה ולפי עדותו כמעט ולא זכר אותה. באולבי ראה בכך עדות לאבל בלתי-תקין, שהסביר את התקפי הדיכאון מהם סבל דארווין כל חייו. לניתוח זה צירף באולבי וידוי אישי: גם אני איבדתי את אמי בילדותי וסבלתי מדיכאון, ולכן כשנעשיתי פסיכיאטר עברתי אנליזה כדי לשוב ולהתמודד עם האובדן המוקדם, והקדשתי את חיי לחקר ההתקשרות והדיכאון.
*
למה אני כל כך עסוק באובדנים? מתחילת השבוע אין שקט בנפשי. בית משפט בישראל פסק בעניינה של פעוטה בת שנתיים וחצי בשם סופיה, כשם בתו של פרויד. היא נולדה מהפריית מבחנה והוחזרה בטעות לרחם אישה אחרת. השופט הורה שהיא תילקח מהוריה ותימסר להוריה ה"ביולוגיים." זאת בהסתמך על חוות-דעת של פסיכולוג בור וטיפש בשם ד"ר XXX XXX. בין השאר כתב כך: "התועלת העתידית שתיצמח (במיוחד לטווח הרחוק) מהעברתה של סופיה להוריה הגנטיים עולה על הנזק שיכול וייגרם בטווח הזמן הקצר כתוצאה מהניתוק."
עכשיו תראו, אני לא מזלזל בכאבם של ההורים הגנטיים (שאגב כבר זכו לילדים משלהם), שחיים יום-יום עם הידיעה הנוראה שישנה באיזה מקום ילדה שהם לא מכירים, ומעולם לא פגשו, ואף על פי כן – שומו שמיים – היא נושאת את הגנים שלהם! אז מה שה"מומחה" הנכבד מציע כדי לרפא כאב נורא זה הוא גרימת שכול – כן, שְכוֹל! – לזוג הורים שהולידו וגידלו ילדה זו והיא כל עולמם, ובהוראת בית-המשפט יצטרכו להיפרד ממנה – בבת-אחת! – עד שתהיה בת 18. באותה נשימה מורעלת מציע ה"מומחה" לגרום לסופיה הקטנה חוויית יתמות כפולה מאבא ומאמא והתחלת חיים חדשים עם זוג הורים וילדיהם שאינה מכירה – ובוודאות גמורה לא רוצה להכיר! כפי שהגיב לי הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי Eran Rolnik: "נעשה כאן מעשה נבלה ולא ברור לי איך עמיתינו הפסיכולוגים והאנליטיקאים של ילדים לא משמיעים קול ומשאירים את הדיון המקצועי ברמה כה נמוכה. זה מחפיר."
קטונתי מלייעץ למומחה הבא, שיעיד מטעם הוריה השבורים של סופיה בערעור שהם עומדים להגיש. שיהיה ברור: הספרות העדכנית מלאה וגדושה במחקרים על הנזק הנגרם מניתוק בין ילד להוריו. אזכיר כאן רק את מחקרו הענק של באולבי Attachment and Loss שנכתב בהזמנת ארגון הבריאות העולמי. עוד אזכיר מחקר פורץ-דרך של קבוצת פסיכיאטרים ישראליים על הסיכונים באובדן הורה: סופיה נתונה בסיכון מוגבר ללקות בדיכאון מאג'ורי או דו-קוטבי או אפילו סכיזופרניה, עם סכנת אובדנות, שלא לדבר על אינספור הפרעות נוירוטיות והתנהגותיות אחרות:
https://cris.tau.ac.il/.../environment-and-vulnerability...
מחקר ישראלי אחר מעלה תמונה יותר מפחידה: הנזק הנפשי הנגרם ממות הורה הוא פחות הרסני מפרידה מהורה ללא מוות. נראה שהידיעה שההורה הנעדר עוד חי באיזה מקום מעצימה את תחושת הכאב והאובדן:
https://www.researchgate.net/.../12311540_The_impact_of...
גרימת אובדן בחיות ובבני-אדם היא פשע נורא. מזל שבית המשפט העליון קיבל לבסוף את עתירת ההורים המגדלים. בריאות ואורך ימים סופי היקרה!
