ספרו החדש של אסף ענברי (גילוי נאות: חברי מזה שנים רבות, הוא "הסופר מדגניה" בסיפורי האוטוביוגרפי בעקבות מזכרת נאמנה) זכה לביקורת של אבי שגיא (גילוי נאות: שעות הקבלה של הפרופסור זוכמיר) ודוד אוחנה, שגרמה לי בפעם הראשונה לתהות אם המבקרים טרחו בכלל לקרוא את כל הספר הלא-ארוך הזה. בלי להתיימר, אם כן, להיות אובייקטיבי, אומר כמה מילים על הספר, אביא ממנו פרק, ואחר כך את התגובה לביקורת מאת העורך דב אלבוים, ואחריה תגובה של אברהם בורג.
*
"נתן ועמוס" הזכיר לי יצירה ישנה מאוד שגם היא נסובה על שני הפכים. "הגאון והרב" של המשורר זלמן שניאור (דביר, 1958) תיאר את שני בני-הפלוגתא האדירים של יהדות המאה ה-18, הגאון ר' אליהו מווילנא ומייסד חסידות חב"ד ר' שניאור זלמן מלאדי. ביד אמן, ועל בסיס היכרות היסטורית עמוקה, מתאר שניאור לסירוגין את שני המנהיגים האלה, השונים כל כך, עד לנסיעתו הארוכה המפורסמת של הרש"ז לווילנה כדי לפגוש את הגר"א, שהקדים לצאת מביתו וסיכל את הפגישה. ההשוואות וההנגדות בין השניים, משובצות בהבחנות פסיכולוגיות, היסטוריות ופילוסופיות, עושות את הספר כובש ומטלטל.
כך הרגשתי עם קריאת "נתן ועמוס," הפותח פתח להיכרות הולכת ומעמיקה עם שני ענקי הספרות הישראלית, עוז ואלתרמן לסירוגין, עד לעימות הספרותי ולפגישה בפרק האחרון, שעליה, כמה מעניין, לא מסופר דבר.
תחילה הנה פרק.
*
ואז הופיעה ב"הארץ" הביקורת של שגיא ואוחנה. כיוון שאיני יכול, כאמור, להיות אובייקטיבי, לא אגיב עליה בעצמי אלא אביא שני מאמרי תגובה. ראשון הוא דב אלבוים, עורך הספר, שחוזר על התהייה שתהיתי גם אני לעיל.
לא דובים ולא יער
דב אלבוים, "הארץ" 5 במאי 2026.
הביקורת של אבי שגיא ודוד אוחנה על ספרו של אסף ענברי "נתן ועמוס" (תרבות וספרות, 1.5) מורכבת משורה של קביעות מופרכות. אין במאמרם אף־לא טענה עובדתית אחת שאינה שקרית ביחס להיסטוריה וביחס לספר. הבה נתחיל:
"ההוגה של הרעיון ומתווה הכיוון היה עמוס עוז", כתב אברהם שפירא (פצ'י) באחרית הדבר שלו למהדורה המחודשת של "שיח לוחמים" (כרמל, 2018). זהו ציטוט מדויק, מתועד, חתום בידי האיש עצמו. ומה כותבים שגיא ואוחנה? שספרו של ענברי מסלף את סיפור "שיח לוחמים" משום שהוא מציג את עוז כגיבורו המרכזי ומדחיק את פצ'י לשוליים, כשבמציאות ההיסטורית "פצ'י הוא הדמות המרכזית העומדת מאחורי 'שיח לוחמים'". כלומר שגיא ואוחנה ביססו טענה מרכזית במאמרם על עובדה שהאיש המדובר בה עצמו מכחיש. הודאת בעל דין. לא ענברי סילף. שגיא ואוחנה סילפו.
נקודת פתיחה זו אינה פרט שולי, היא מדגימה תבנית מעין זו החוזרת לאורך כל המאמר, טענות על תוכן הספר שאינן עומדות בעימות עם הספר עצמו. ביקורת ספרות מניחה תנאי מוקדם פשוט, שהמבקרים קראו את הספר. מאמרם של השניים מעורר ספק כבד אם תנאי זה התקיים. אין בו אף־לא ציטוט אחד מתוך "נתן ועמוס", לא להסתמכות ולא להפרכה.
שגיא ואוחנה כותבים שבספרו של ענברי "אלתרמן הוא הקול החשוב של הימין ומראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה". והניסוח "מראשיה" אינו תמים, הוא מצייר את אלתרמן כמי שנספח לתנועה קיימת, כאחד מכמה פעילים. העובדה הידועה לכל מי שקרא את "נתן ועמוס" היא שאלתרמן לא חבר לתנועה ולא היה "אחד מראשיה" אלא הוא זה שהקים אותה ועמד בראשה. ענברי מתאר זאת במפורש, והוא גם מדגיש שרוב חברי התנועה השתייכו, כמו אלתרמן, לתנועת העבודה. בעמ' 197-195 הוא מתאר את מקומם המרכזי של חניכי טבנקין ואנשי אחדות העבודה בהקמת התנועה ומצטט את אלתרמן שכתב אז על טבנקין, "דומה כי בין כל ותיקיה של תנועת העבודה וראשיה, מוצאים אנו בשעה זו רק אחד אשר קולו ממשיך את החוט השורשי, הציוני... קול זה הוא קולו של יצחק טבנקין". ספר שמצטט שבח כזה לטבנקין מוצג על־ידי שגיא ואוחנה כמייחס את אלתרמן "לימין המשיחי". שגיא ואוחנה גם מטשטשים את ההבחנה הבסיסית בין התנועה למען ארץ ישראל השלמה (1967) לבין גוש אמונים (1974), שתי תנועות שונות, שני עשורים שונים, שני עולמות ערכיים שונים. ענברי מבחין ביניהן בבירור, שגיא ואוחנה לא.
"ענברי עיצב את שני היוצרים כדמויות חד־ממדיות שכל אחת מהן מזוהה עם יסוד אידיאולוגי אחד בלבד", טוענים המבקרים, טענה שקשה ליישב עם עצם מבנה הספר, שחציו הראשון עוסק כולו בעמדותיהם של אלתרמן ועוז בפרשת לבון ובמאבקים הפנימיים במפא"י ולא בשאלת השטחים. לא יסוד אידיאולוגי אחד אלא לפחות שניים. ועוד, הספר אינו מציג דמויות סטטיות אלא עוקב אחר התפתחותן האישית והרעיונית לאורך עשורים. ההתפתחות הזאת היא עלילת הספר ובזכותה נחשפת בו שלב אחר שלב המורכבות הפסיכולוגית והפוליטית המרתקת של אלתרמן ועוז.
שגיא ואוחנה סומכים ידיהם על טיעונו של דן מירון מ-1987 שכינה את אלתרמן "משורר חצר", ומכאן קובעים שגם ענברי מציג אותו ככזה. אלא שעמ' 25 בספר אומר בפירוש אחרת, לא "מכתבים של משורר חצר, אלא של נביא חצר", ניסוח שמדגיש בדיוק את המרחב הביקורתי שאלתרמן שמר לעצמו. וענברי מפרט, "היתה לו ביקורת על הדורסנות של כור ההיתוך, על עוולות הממשל הצבאי, על הטיהור שבן־גוריון עשה בצה"ל כדי להרחיק ממנו את יוצאי הפלמ"ח, על דיכויה של שביתת הימאים, על הסכם השילומים עם גרמניה". ומן הראוי לציין ששגיא ואוחנה עצמם מזכירים שביקורתו של מירון נסתרה בחריפות על־ידי דן לאור ב"השופר והחרב" ועל־ידי אהרון קומם במאמרו, כלומר הם מצביעים בעצמם על ויכוח מלומד ופתוח בסוגיה ואז קובעים בנשימה אחת שענברי "מחק עובדות מציאות". ויכוח מלומד אינו מחיקת עובדות.
"ענברי החמיץ את התייצבותו המתמדת של אלתרמן לימין המוסר והצדק", כותבים שגיא ואוחנה. בעמ' 23 בספר מתאר ענברי את שירו של אלתרמן "על זאת" שנכתב במחאה על פשע מלחמה שביצע חייל צה"ל, מצטט מכתב נרגש של בן גוריון ומציין שהשיר הופץ לכל יחידות צה"ל ונהפך למסמך היסוד של החינוך הצה"לי לטוהר הנשק. ה"החמצה" שמדברים עליה שגיא ואוחנה מצויה בעמ' 23, בשורה הראשונה. לטענתם ענברי החמיץ את הרקע הציוני־חילוני התל אביבי של יחסו של אלתרמן אל הארץ. אלתרמן האמיתי, לטענתם, הוא "אלתרמן העירוני, שחבר אל בני דורו המטיילים בארץ וספר תנ"ך בידם". והרי כך בדיוק מתואר אלתרמן בספר. בעמ' 7 מתואר אלתרמן כאחד מתלמידי גימנסיה הרצליה שמקצועות הלימוד העיקריים בה היו תנ"ך וידיעת הארץ. ענברי מתאר את הטיולים הרגליים שאלתרמן ובני כיתתו ערכו ברחבי הארץ השלמה, כולל בעבר הירדן המזרחי, "דרך הרגליים, דרך המפה ודרך התנ"ך, הם הפכו ליהודים הראשונים, זה אלפיים שנה, שהכירו את הארץ".
שגיא ואוחנה טוענים שענברי הפך את עוז ל"אדם שנותק באופן טוטלי מבית גידולו הרביזיוניסטי ומדודו פרופ' יוסף קלאוזנר", ובכך מציג אותו כ"יצור קוסמופוליטי הזר למקום שהוא חי בו". שתי ראיות מהספר מפריכות זאת בנקל. הראשונה, החלק העוסק בילדות עוז מדגיש את השפעתו העמוקה של הדוד קלאוזנר ואת תורת ה"סוציאליזם המקראי־נבואי" שלו, את אהבתו לנביא עמוס ואת השורשים הרוויזיוניסטים שנותרו בנפשו של עוז גם בבגרותו כביטוי "בדם ואש" בפקודת היום שחיבר עם פרוץ המלחמה. והשנייה, ענברי מתאר את ביקורו של עוז בירושלים המזרחית בתום הקרבות ישר מהחזית, עוד לפני שחזר לחולדה. "מי רץ בקוצר רוח שכזה אל עיר זרה?" כותב ענברי ומתאר את עוז שמניח את ידיו על הכותל כפי שעשה לפניו הדוד יוסף, "הוא הרגיש את זה. ובכל זאת לא יכול להשתחרר מהתחושה שהוא גורם זר, פולש. בגלל האנשים". אדם שמרגיש זר בגלל האנשים, לא בגלל המקום, הוא בדיוק ההפך מקוסמופוליטי נטול־שורשים.
שגיא ואוחנה טוענים שענברי קושר את שיבת בני כפר עציון "להתנחלות בחברון של אנשי הימין המשיחי". הספר מספר אחרת לגמרי. ענברי מתאר את ילדי כפר עציון שהוריהם נרצחו ב-1948 וכבשו את השטחים בחזרה כחיילים במלחמת ששת הימים ופנו לאלתרמן שישכנע את השרים דיין ואלון לאפשר להם לשוב. ממשלת אשכול היא שאישרה את ההתיישבות, ללא "ימין משיחי" וללא זיקה לגוש אמונים (שהוקם רק כעבור שבע שנים), פשוט ממשלה עממית שמאשרת חזרה של יתומים לחורבות קיבוץ הוריהם.
"תפיסה טרגית זו נעלמה כליל מספרו של ענברי", קובעים שגיא ואוחנה ומתכוונים לתפיסה הטרגית של הציונות שהם רואים כלב־לבו של "שיח לוחמים". בעמ' 183 מצטט ענברי את נחמן רז במפגש הראשון של "שיח לוחמים", "תשמע עמוס, הציונות כולה טרגית. מההתחלה. מרגע שהיהודים הגיעו לארץ". ובעמ' 214 הוא מצטט את עוז, "נגיע איתם לפשרה כששני הצדדים יבינו שיש פה טרגדיה, ושטרגדיה היא לא התנגשות בין אור לחושך ובין צדק לרשע, אלא בין צדק לצדק". הטרגיות שנעלמה "כליל" נעלמה מתברר רק מעיני שגיא ואוחנה. אגב, יריב בן אהרון, שלדברי שגיא ואוחנה "נשכח על־ידי ענברי", מוזכר אצלו בעמ' 165.
הטענה הכבדה ביותר היא שהציטוטים בספר הם "מעשה להטוטים, משפטים מדומיינים". האשמה חמורה. ולכן ראוי לשאול האם שגיא ואוחנה יכולים להצביע על ציטוט אחד מדומיין? על מקרה אחד שבו ייחס ענברי לאלתרמן או לעוז דברים שלא אמרו? במאמרם כולו אין ולו אחד.
"מטרתו האידיאולוגית קידשה את מחיקת עובדות המציאות", קובעים שגיא ואוחנה בלי לגלות לנו מהי לדעתם מטרתו האידיאולוגית של ענברי. והם חוזרים וקובעים, "'נתן ועמוס' הוא מניפסט אידיאולוגי המתחזה למיבדה ספרותי". מניפסט אידיאולוגי? של איזו אידיאולוגיה? כל מי שקרא את הספר יודע שדמויותיהם ועמדותיהם של אלתרמן ועוז מוצגות בו באופן מאוזן ובלתי־מגמתי לחלוטין. אבל אם הגעתם עד כאן אתם כבר מבינים ששגיא ואוחנה לא קראו את הספר.
ניתן היה לנהל ויכוח מלומד ופורה על "נתן ועמוס". הספר מציע פרשנות שיש מקום לחלוק עליה. ניתן לדון בגבולות בין עיון ספרותי לפרשנות היסטורית ועוד. שגיא ואוחנה בחרו בדרך אחרת. הם הכריזו שהספר הוא "מניפסט אידיאולוגי" ואז ניסו להוכיח זאת בעזרת טענות שהספר עצמו מפריך עמוד אחר עמוד. לא דובים ולא יער.
*
כמוהו קובע בורג שהמבקרים לא הגיעו לספר כדי לקרוא אותו:
קנאת סופרים שלא הרבתה כלום
אברהם בורג, "הארץ" 13 במאי 2026.
ספרות היסטורית טובה עושה את מה שמחקר אקדמי לא יכול לעשות, היא מאפשרת לנו לחוות משהו מההיסטוריה מבפנים, לא כצופים מבחוץ וממרחק. "נתן ועמוס" של אסף ענברי עושה בדיוק זאת, ובצורה שהספרות העברית הכירה לעתים נדירות.
ענברי פיתח בספריו ז'אנר משל עצמו, ביוגרפיה של קולקטיבים, לא של יחידים. האינדיבידואל בסיפורת שלו הוא תמיד פיקסל צבעוני, אחד מרבים, לעולם לא התמונה הגדולה. הפרוזה שלו שייכת לבית הספר של ברברה טוכמן, ההיסטוריונית שהפכה את כתיבת ההיסטוריה למעשה ידי אמנית. היא היתה קודם־כל היסטוריונית וכותבת מחוננת. ואילו ענברי הפוך ממנה. הוא כותב מחונן הממחיז את ההיסטוריה, לש את דמויותיה כסופר, מוסיף להן תחושות וחלומות, שם בפיהן דיאלוגים והופך את הכל למחזה הגדול מסך עובדותיו.
מה שאסור להיסטוריון מותר לו כסופר, וזה סוד קסמו. על שיטתה אמרה טוכמן, "אני שייכת לבית הספר של 'איך' ולא של 'למה'. אני מחפשת עובדות קטנות, לא הסבר גדול". ענברי מיישם את העיקרון הזה ומעמיק אותו, הדמויות נותנות עדות, האירועים מאירים, והקורא מגבש את תמונת העולם שלו בעצמו. ענברי לא מאכיל אותנו, הוא מזין אותנו.
מה שמייחד את "נתן ועמוס" מקודמיו הוא שענברי אינו מתפתה לצלול אל ההיסטוריה הספרותית של גיבוריו. הוא משתמש בהם כאספקלריה רחבה דרכה הוא חושף סיפור גדול יותר, קריסתה ההדרגתית של הציונות העובדת והשבר היסודי בחילוניות הישראלית שבתוכו אנחנו עדיין חיים.
אלתרמן ועוז אינם מושאי הסיפור אלא המנסרה דרכה ענברי מאבחן את הקרעים הפנימיים של תנועות העבודה. הדרך שבה שני יוצרים ענקים שגדלו באותה ערוגה תרבותית והוליכה אותם לכיוונים הפוכים אינה פרשת גבורה או בגידה. היא הדרמה הגדולה של הציונות החילונית, שתי מפלות שהסתעפו מתוך הצלחתה.
ענברי חושף את מה שזכה למעט תשומת־לב, שהשבר היסודי בחילוניות הישראלית אינו בין שמאל לימין רדודים אלא בין שתי מסורות עמוקות שיצאו מאותו שורש. האחת היא הלאומיות הציונית שפניה אל הפטישיזם של האדמה והקשר המיתי לקרקע (שההשפעה הרומנטית הלאומית הגרמנית ניכרת בו) שנהפך ב-1967 ללאומנות פראית שלא יודעת עוד להציב לעצמה גבולות. והאחרת היא ליברליזם הספוג בשנות השישים של המערב, בזכויות האדם וביחסיות המוסרית של כל גבול, שיח שהתרחק לא מעט מהדנ"א הציוני שממנו יצא. אלתרמן הוא גיבורה הטרגי של המסורת הראשונה ועוז של השנייה. ביניהם אין אמצע, ואנחנו עדיין מפרפרים בתוך הקרע הזה. זה לבו הפועם של הספר הנהדר הזה. שניהם נפגשו בשלהי ימיהם ופנו זה לזה בשלום והניחו לנו את המשך סכסוכם.
ומעל הכל, התקופה, ומעל השניים מרחף צילו הענק של בן גוריון. שני הגיבורים ניהלו עמו חיי בנים אמביוולנטיים, אחד הלך בעקבותיו ובסוף מרד בו מימין והשני מרד בו בנעוריו משמאל ובחר בו באחריתו. ולשניהם, כמו לכל המחנה, תסביך אב־מייסד לא־פתור. הרגעים שבהם שבן גוריון קורא שיר של אלתרמן ועוזב לאחר־מכן לשדה בוקר ועמוס הנער קורא במיטתו את ספרו של דודו יוסף קלאוזנר ומחליט שהוא בוחר חיים אחרים הם כאלה שרק ספרות יכולה לברוא. במקום שבו ההיסטוריה אילמת ענברי הסופר מדבר בשמה. הנרטיב הדרמטי אינו השטחה, הוא הזמנה, כמו שטוכמן ידעה לעשות ומה שהאקדמיה לא סולחת לענברי עליו.
אין זה פלא שהביקורת הקשה ביותר על "נתן ועמוס" הגיעה דווקא מאנשים שהספר מאיים על נרטיב שהם־עצמם טיפחו. הביקורת שפירסמו כאן מורי וחברי הפרופסורים אבי שגיא ודוד אוחנה שייכת לקטגוריה הזאת. שגיא ואוחנה הם שני הוגים שאני מכבד ואוהב, ומשום־כך אומר בכאב, הם לא הגיעו לספרו של ענברי כדי לקרוא אותו, הם הגיעו כדי לפתור סוגיות של עצמם.
אוחנה כיהן שנים רבות במכון בן גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן גוריון שבקמפוס שדה בוקר. הוא ניהל את אירועי שנת בן גוריון והיה אחראי על עשרות כנסים המוקדשים לדמות "הזקן". ספרו "משיחיות וממלכתיות: בן־גוריון והאינטלקטואלים בין חזון מדיני לתיאולוגיה פוליטית" יצא בהוצאת המכון עצמו. כשענברי מציג את בן גוריון כדמות אב שאלתרמן ועוז ניהלו עמה חיי בנים אמביוולנטיים הוא מאיים על ממלכתו האקדמית של אוחנה. הוא מרשה לעצמו להראות את מה שמי שנבר בארכיונים לא יכול להרשות לעצמו לראות. מתברר שאוחנה הוא ממשיכו של תסביך האב שאלתרמן ועוז לא פתרו.
שגיא הקדיש שנים לסוגיית אחריות הציונות הדתית לכיבוש ושילם על כך מחירים רבים. וכשענברי מתאר את הקשר שבין שיבת בני כפר עציון לפרויקט תהליכי העומק של הציונות החילונית הוא פותח דלת לנרטיב מאתגר שנראה כלא־נוח לשגיא. אך דא עקא, אין באלה כדי להצדיק את הביקורת החלולה שכתבו.
זהו סיפור חד גדיא. קורצוויל נשך את אלתרמן, ואלתרמן נשך את עוז, ואוחנה ושגיא נושכים את ענברי. כלום עליהם כתב אלתרמן כך את "חד גדיא" שלו: "וְעָמְדוּ לָהֶם שָׁם בִּשְׁנָיִם. / וְהַסֵּפֶר הָיָה כְּבָר מָלֵא מֵהֲמוֹן / נִפְלָאוֹת וּמוֹפְתִים עֲצוּמִים לְגֹדֶל. / וְלָכֵן הֵם נִצְּבוּ עַל הַדַּף הָאַחְרוֹן / חֲבוּקִים / וּדְחוּקִים אֶל הַכֹּתֶל".
הביקורת שלהם על כך שהספר מציג דמויות חד־ממדיות היא בדיוק הביקורת הנכונה על ביקורתם שלהם־עצמם. הם קראו ספר רב־ממדי בעיניים שטוחות של מי שמשום־מה טחו עיניהם מראות. הספר הזה ימשיך ללוות את קו החיים הישראלי עוד שנים רבות. הביקורת עליו תישכח, כראוי לה. כמו ההיסטוריה עצמה. עד שאולי יקום הענברי שלהם בעוד שנים רבות ויהפוך את הרמץ הזה לאש לוחכת.
