מאמרים בעיתון נדפסים ונשכחים, וכמובן גם ברשתות החברתיות. המאמר הזה של גידי וייץ חייב להיקרא ולהיזכר בכל בית בישראל. לכן העתקתי אותו כאן.
הוספתי לו סרטון מאותו יום המעניק לו משנה תוקף. הנה שורש מחלת הביביזם: ציבור מנשקי ידיים ורגליים, אכלולישתולי מפגר ואכול שנאה לשמאל, לאשכנזים, להומואים, ולכל מי שלא מלקק כמותם את אחורי הגזען המיליונר מקיסריה ולמשפחתו הרקובה. זו הבעיה אתה נצטרך להתמודד ביום שאחרי חמאסיהו.
שמונה ימים אחרי הבחירות לכנסת הבאה, משתושלם ספירת הקולות, תתכנס המליאה של ועדת הבחירות כדי לאשר את תוצאותיהן. בימים כתיקונם זהו מעמד טקסי בעיקרו, שבסופו נשלח יו"ר הוועדה למסור לנשיא המדינה מעטפה ובה התוצאות. ואולם הימים אינם כתיקונם, והמליאה היא גוף פוליטי, שבו לקואליציה יש רוב מובהק.
הנה תסריט בלהות: התוצאות אינן מוצאות חן בעיני השלטון, ונציגיו מונחים למנוע את אישורן בטענות ל"זיופים" או ל"אי־סדרים". ההכרעה תעבור לבג"ץ, בראשות הנשיא המוחרם יצחק עמית. החלטת המליאה אולי תיפסל, אבל ספק אם ההמונים שהוסתו נגד עמית "העבריין" ומערכת המשפט כולה יקבלו את הדין. הכאוס שייווצר במקרה כזה יסמן את שקיעתה הסופית של ישראל כדמוקרטיה."אחרי מה שראינו בשנים האחרונות, זאת באמת אפשרות מופרכת?" שאל השבוע רטורית אדם המתמצא בהליכי הבחירות. התרחיש המבעית הזה, הוסיף, הוא רק אחד מכמה תרחישים אפשריים: "יש לילות שבהם הם עוברים לי בראש ואני מתקשה להירדם".
לפני שש שנים כמעט היה עמית אחד מ־11 השופטים שקבעו כי אין מניעה שנאשם בפלילים יעמוד בראש הממשלה. "הטענה ל'דמוקרטיה מתגוננת' כבסיס לפסילתו של ח"כ בנימין נתניהו נראית לי מרחיקת לכת", כתב אז. "את דוקטרינת ה'דמוקרטיה המתגוננת' ראוי לטעמי להשאיר בגבולותיה ובתחומיה, ואין מקום להרחיבה לתחומי טוהר המידות... בית המשפט לא יגור מפני אלו המבקשים לאיים על עצמאותו, ולא ייחת מפני רואי שחורות המתנבאים על 'נפילת המבצר'. כך בעבר, כך היום".
קשה לחשוב על מקרה מובהק יותר שבו נדרשה הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שקם עליה לכלותה. נורות האזהרה דלקו כולן כבר ב־2020. נתניהו ניצח על מסע פרוע לדה־לגיטימציה של שומרי הסף, בעודו מנסה להשתלט באמצעות שליחים על המשטרה שחקרה אותו ועל התביעה הכללית שהעמידה אותו לדין. הצפצוף הבוטה של שרים על הייעוץ המשפטי לממשלה בא לעולם זמן רב לפני מינויה של גלי בהרב־מיארה, והאיומים שלא לציית לפסיקות בג"ץ לא נשמעו לראשונה מפיו של שלמה קרעי.
גם לערעור על תוצאות הבחירות יש תקדים: ב־2019 טען נתניהו שהן "נגנבו" באמצעות זיופים ביישובים ערביים, ותקף את יו"ר ועדת הבחירות חנן מלצר. מאורעות הימים ההם נראים בדיעבד כפרומו לסיוט שישראל שבויה בו מאז הושבעה ממשלת נתניהו השישית.
את סדר היום של נתניהו מכתיב בראש ובראשונה הצורך שלו להיחלץ מכבלי ההליך הפלילי נגדו, וכך הוא מנהל גם את מלחמת השולל באיראן. לא מופרך להאמין שההרפתקה האיראנית, שאליה יצא בהנחה השגויה שהמשטר שם יקרוס עד מהרה, נועדה לאפשר ליצחק הרצוג להעניק למנצח את שלל הניצחון: ביטול המשפט.
ההודעה על פדיון השבוי הייתה מפורסמת בוודאי ערב יום העצמאות ה־78, עם בואו לישראל של דונלד טראמפ, השותף למלחמה באייתוללות ובשלטון החוק. כשהמשפט מאחוריו, נתניהו היה יכול לדהור לבחירות, בתקווה להשלים את ההפיכה המשטרית.
אלא שהתוכנית השתבשה. המשטר בטהראן נותר על כנו, חיזבאללה הצטרף למערכה וגם ברצועת עזה אין סימנים לניצחון מוחלט. אצל נתניהו, כידוע, האשמה בכישלון לעולם אינה שלו. את מקומם של הרצי הלוי ורונן בר כשעירים לעזאזל ממלא כעת ראש המוסד דדי ברנע. מקורות מדיניים תדרכו השבוע כי ברנע הבטיח לנתניהו ולטראמפ שההמונים ישטפו את רחובות טהראן לאחר שבכירי המשטר יחוסלו. הוא מכחיש, אבל לאמת כבר אין חשיבות רבה.
במתקפה על ברנע יש מן הצדק הפואטי: מי שהחניף לראש הממשלה בפומבי, שהחריש לנוכח ההפיכה המשטרית ושישב על הגדר בזמן שנתניהו ואנשיו עשו לינץ' בהלוי ובבר, מגלה בדמדומי הקדנציה שלו שלגלגל יש נטייה להסתובב.
את השיעור הזה למדו לפניו רוני אלשיך ואביחי מנדלבליט, וילמדו במוקדם או במאוחר גם "אנשי שלומנו" מובהקים, ובהם המפכ"ל המשת"פ דני לוי. לוי בחר השבוע צד, כשנעדר מהטקס שבו הוענקו דרגות סגן־ניצב לרינת סבן – הדרגות שהשר איתמר בן גביר ניסה בכל כוחו למנוע ממנה, בנקמה על חלקה בחקירות ראש הממשלה.
גם בימי המלחמה עסקו החיילים של נתניהו בעניינים הקשורים במישרין או בעקיפין למשפט האלפים. שמחה רוטמן ניהל בוועדת החוקה דיונים מרתוניים בפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שנועד לקצץ את כנפיה של בהרב־מיארה; קרעי הזדרז להביא לאישור הממשלה את מינויה של יפעת בן חי שגב, עדת תביעה נגד נתניהו שהתמסרה להגנה, ליו"ר מועצת הרשות השנייה; השופרות עודדו את טראמפ להטיל סנקציות על בהרב־מיארה ועל עמית; ועמיחי אליהו, למרבה ההפתעה, המליץ להרצוג לחון את הנאשם, כלומר לבטל את המשפט.
על פי אליהו, "הותרת ראש הממשלה תחת עולו התובעני של הליך פלילי ארוך ומתיש... היא פגיעה ישירה בביטחונה של מדינת ישראל ובכושר העמידה של האומה". הטענה המחוצפת הזאת אינה רק ניצול ציני של מצב החירום שנתניהו עצמו דואג לשמר. היא גם סותרת את ההבטחה, שעליה התבסס בג"ץ ה־0:11, שההליך הפלילי לא יפריע לנאשם לנהל את המדינה.
"מטרת החנינה", כתב אליהו להרצוג, "אינה בהכרח שיקום האיש אלא שיקום האומה". ובמילים אחרות: אם נתניהו לא יקבל פס, נמשיך להחריב את המדינה. התגובה הראויה היחידה של הרצוג להמלצה היא דחייתה בבוז. אחרת הוא יהיה שותף לפשע שספק אם יעבור את בג"ץ, גם בהרכב חסר ומוחלש
בה בעת נמשך המאמץ להציב דמויות ידידותיות בעמדות מפתח. כפי שדיווח ב"הארץ" ג'וש בריינר, המפכ"ל לוי מאיים בעת האחרונה בשיחות סגורות להדיח את ראש אגף החקירות בועז בלט, שנוא נפשו של בן גביר המאפשר לחקור חשדות לפלילים בסביבת ראש הממשלה.
"בתיקים רגישים, בלט עובד רק עם קצינים שהוא סומך עליהם", אמר ל"הארץ" מקור במערכת אכיפת החוק. "הוא חושד שלקצינים אחרים יש קשרים עם גורמים בשלטון, ופשוט ממדר אותם. הוא מסתובב בידיעה שמחפשים אותו, שמנסים להפיל אותו ושבין היריבים שלו יש אנשים שמשרתים תחתיו". יעד נוסף לכיבוש הוא לשכת היועץ המשפטי למשרד ראש הממשלה, שאינה מאוישת כבר חודשים.
וברקע, הבחירות המתקרבות. אם לא יקבל חנינה, לא יוכל נתניהו להרשות לעצמו להפסיד בהן. הוא יודע שאם יאבד את השלטון יהיה לו קשה בהרבה להגן על עצמו. זה ההסבר לניסיון שלו, תוך כדי מלחמה, לסכל את מינויה של היועצת המשפטית לוועדת הבחירות. הוא היה רוצה לראות ביביסט בכיסא, כזה שינפק חוות דעת נוחות ובמקרה הצורך יגבה החלטה שלא לאשר את התוצאות.
הקרבה לבחירות מסבירה גם את החיבוק החם של חברי הקואליציה לבריון מרדכי דוד; הם כנראה מצפים שביום הבוחר יטילו מרדכי דוידים רבים אימה על מתנגדי הממשלה. הקמת "מדור ההסתות", מיסודם של בן גביר ולוי, נועדה להרתיע "גורמים חתרניים" ולהבהיר להם שביקורת עלולה להוביל אותם לחדרי החקירות.
התנאי לכך שהמשטרה תפעל כמצופה ממנה הוא שהשר יישאר בתפקידו עד הבחירות, ולכן נתניהו והשרים מגוננים עליו בלהט כזה לנוכח האיום בהדחה.
"במשטר דמוקרטי יש לעמוד על המשמר, מאחר שדמוקרטיות מתות בסתר, לא בכמה אבחות גדולות אלא בשורה של צעדים, שעל כל אחד מהם בנפרד ניתן לומר שאינו מביא לקץ הדמוקרטיה, אך בהצטברותם הם עלולים להביא לשינוי משטרי", כתב עמית בפסק הדין שפסל את ביטול עילת הסבירות. נראה שהוא היה זהיר מדי: הדמוקרטיה הישראלית גוססת לאור היום.
