אל תנועת "מגן לעורף" הצטרפתי לפני למעלה מעשור. השתאיתי להתוודע אל קבוצת עלית של קצינים בכירים ופיזיקאים מן השורה הראשונה שסיפרו לי איך החמיצה ישראל את פיתוח הגנת הלייזר לטובת "כיפת ברזל" ודומותיה שהכזיבו, ואמרו את המובן מאליו: בלי הגנת לייזר מול הנשק תלול-המסלול, שהיה אז חדש יחסית, תהיה ישראל עם הגב לדימונה.

לא חלפו שנים רבות – והנה הגענו למצב המסוכן הזה ממש! במאמר ל"הארץ" שכתבנו אלוף מיל' יצחק בריק ואני, תיארנו את המצב כך: "כשתושב שכונה אלימה יוצא לבדו מהבית חמוש בתת-מקלע, הוא מוגן לכאורה מאגרופים ומסכינים, אבל במוקדם או במאוחר יימצא עם גבו אל הקיר, אנוס להשתמש בנשק היחיד שבידו, הרחוב יתמלא שלוליות דם, וגם אם ייחלץ מהתגרה יהיו חייו מעתה בסכנה גוברת."

עכשיו, בעיצומה של מלחמה הרת-אסון עם איראן, כשערינו מופצצות ללא הגנה, אני מביא שני מאמרים של יו"ר העמותה, ידידי ד"ר עודד עמיחי, שמסביר את גודל המחדל. יכולנו להיות כיום עם הגנת לייזר מלאה!

מי ייתן וזה עדיין לא מאוחר.

אבשלום אליצור

מערכת הלייזר "אור איתן" אינה רלוונטית. מתפלאים?
עודד עמיחי
פורסם לראשונה באתר ייצור ידע של ד"ר פנחס יחזקאלי.

א. הבטחות סרק

בספטמבר 2025 פצחה רפא"ל בפסטיבל תקשורתי סביב השקת מערכת הלייזר, עם השלמת הפיתוח של מערכת "אור איתן (Iron Beam)". סופר לנו כי זוהי מערכת רבת עוצמה להגנה מפני איומים אוויריים (רקטות, פצצות מרגמה, כלי טיס בלתי מאוישים ועוד). כי היא מצוידת במכוון המאפשר טווח פעולה משודרג, דיוק גבוה ויעילות רבה – תוך שמירה על היתרון הייחודי שלה: נטרול איומים במהירות באמצעות לייזר ובעלות שולית זניחה. המערכת תימסר בתקופה הקרובה לשימוש מבצעי בצה"ל. עוד נמסר כי המערכת הוכיחה את יעילותה כנגד מגוון איומים וביצעה יירוט מוצלח של רקטות, פצמ"רים ומל"טים. מערכות ראשונות ייקלטו בצה"ל עד סוף השנה (שובל, 2025).

הפרסומים הפליגו בשבחה של המערכת. סופר כי היא מהווה פריצת דרך טכנולוגית והנדסית ברמה העולמית, והיא צפויה להשתלב במערך ההגנה הרב-שכבתי של מדינת ישראל כיכולת משלימה למערכות ההגנה האווירית "כיפת ברזל", "קלע דוד" ו"חץ". המערכת מבוססת על שימוש ייחודי מסוגו בעולם ב"אופטיקה אדפטיבית" שפותחה ברפאל המאפשרת לזירה יציבה, מרוכזת ומדויקת. מפתחי המערכת מודים כי המערכת עצמה יקרה מאוד, אך עלות כל יירוט נמוכה מאוד, עד כדי דולרים בודדים, ולפיכך למרות עלותה הגבוהה היא כדאית מבחינה כלכלית, ובטווח רחוק יותר תשבור את המשוואה הכלכלית ותהפוך את עלויות היירוט לשוליות (שובל, 2025).

בהתייחסם לסוגיית יכולתה להתמודד עם מטחים ציינו המפתחים כי היא מסוגלת ליירט איומים עוד בשלב עלייתם לאוויר, כך שבכל מטח היא תוכל ליירט מספר איומים, מה גם שהיא מהווה בשלב זה יכולת משלימה למערכות ההגנה האווירית הנוספות, ותופעל בשלב ראשון מקרונות השליטה והבקרה של "כיפת ברזל". בהתייחסם לסוגיית מזג האוויר שעשויה לפגוע ביעילות המערכת, ציינו המפתחים כי מזג האוויר אמנם עשוי להוות בעיה, אך ב-90% מהזמן המערכת תהיה שמישה, מה גם שכאמור היא מהווה פיתרון משלים ל"כיפת ברזל" ומערכות ההגנה האווירית הנוספות (שובל, 2025).

האמת מאחורי 'הפסטיבל התקשורתי' הזה בעייתית ומורכבת הרבה יותר. זהו עלה תאנה קטן, המנסה לכסות מחדל, שמשתרע על פני כשלושים שנה, וראשיתו, בחוסר הבנה של עוצמת האיום בנשק הבליסטי, שרק עיוור יכול היה שלא לזהותו מראש.

אפשט את ההסבר במשל: יש כמה סוגי לייזר, כמו שיש כמה סוגי מכוניות. לכל אחד יתרונות וחסרונות. על כך אין מחלוקת. רק שאף אחד לא יקנה מכונית עם מנוע 200 סמ"ק, במקום 2,000 סמ"ק. זו מהות ההסתייגות שלי ושל חבריי מפסטיבל התקשורת בעניין מערכת הלייזר הזו.

הייתה לנו לפני כ-20 שנה, אפשרות לרכוש מכונית עם מנוע 2,000 סמ"ק תוצרת טיוטה, אבל אנחנו העדפנו לחכות, ועכשיו אנו מתגאים במכונית החדשה שרכשנו מתוצרת עצמית, עם מנוע 200 סמ"ק.

ארגוני מחאה למיניהם מרעישים עולמות כבר כמה שנים על מחדלים רבים, כמו למשל הצוללות, שאם היה או לא היה, הוא כרוך בעיקר בכסף, ובנוהלים (שאין לזלזל בהם). אבל אף אחד מאותם "ציונים" הדואגים בכנות לביטחון המדינה לא מוציא הגה לגבי המחדל הביטחוני האמיתי, אחד הגדולים מאז קום המדינה: הפקרת העורף לירי של כ-200 אלף טילים ורקטות, שכיסו כל נקודה במדינה, וגרמו וגורמים להרס ולחורבן, שלא ידענו כמותו.

ארגוני הטרור ומדינות העימות המקיפות אותנו הבינו היטב בשנות ה-80 של המאה הקודמת, שלעולם לא יוכלו להתמודד עם עוצמתו של חיל האוויר הישראלי, והחלו להצטייד ברקטות ובטילים, שהדוגמית הראשונה שלהם נפלה עלינו בראשית שנות התשעים, במלחמת המפרץ.

כמו הצבא הפולני, בראשית מלחמת העולם השנייה, שיצא נגד השריון הגרמני עם חיל פרשים, ראשי מערכת הביטחון יצרו את האשליה, שחיל האוויר ימשיך לפתור את כל הבעיות (הוא מעולם לא פתר לנו את כל הבעיות!), או בנוסח השחצני של כמה מראשיו: "נכסח להם את הצורה."

ב. פסטיבל כיפת ברזל

עד סמוך למלחמת "חרבות ברזל," העימותים לאורך השנים עם החמאס – שלא היו לו את הכמות ואת העוצמה של הטילים והרקטות שהיו מצויים מצפון, והם גם חסרי כל הגנת נ"מ – לא פקחו את עיניהם של ראשי מערכת הביטחון להבין, שחיל האוויר לא מסוגל לבדו לחסל את איום הנשק הבליסטי.

במקביל, החל "פסטיבל כיפת ברזל" כאשר ראשי מערכת הביטחון יצרו את האשליה, חסרת הבסיס, שכלי זה – פרי יצירת הגניוס הישראלי (ושר ביטחון אחד, שמתגאה בו כבבנו) – יושיענו מכל פגע. מבלי להיכנס למגבלותיו המהותיות של טיל יירוט זה – כמו גם אחיו הגדולים יותר, שרביט קסמים וטילי החץ – ברור מאליו שגם מדינה בעוצמה כלכלית כמו ארה"ב, לא מסוגלת להצטייד במספיק טילי יירוט, כנגד מאות אלפי הטילים והרקטות, שאיראן וגרורותיה מצוידים בהם, גם אחרי המלחמה.

ג. אופציית הלייזר הכימי

בעשור הראשון של המילניום, לא הייתה אפשרות נראית לעין להגיע לעוצמות המתאימות בלייזר חשמלי. זאת, בעוד שבלייזר הכימי, עוצמות כאלה הושגו והוכחו כבר מספר עשורים קודם לכן. הלייזר הכימי היה ניתן ליישום בארץ כבר החל משנת 2001 (!); ואילו ישמנו אותו, כל המציאות מסביבנו כיום, הייתה אחרת לגמרי. גם אלוף (מיל') דוד עברי התבטא כך ב- 2007 (ראו הכרזה למטה). לא ארחיב בסוגיה זו. אדגיש רק שלא הייתה לנו היכולת התקציבית להרים פרויקט לאומי בסדר גודל כזה לבד; ומאחר וגם לארה"ב היה ויש צורך בלייזר כזה, הרי שהשת"פ אמור היה לשרת את שני הצדדים.

ראשיתו של הלייזר הכימי, בשנות ה-70 המוקדמות של המאה הקודמת, עת פותח במקביל ובלי כל קשר, בארה"ב ובישראל. בעוד שהפעילות שנעשתה בארץ (ברפאל), ביוזמתי ובניהולי, עדיין חסויה ברובה (מסיבות נעלמות), הפעילות שקוימה בארה"ב גלויה וידועה, ברובה. ארה"ב הפעילה בראשית שנות השמונים של המאה העשרים, בשדה הניסויים המתקדם בעולם בווייט סנדס, לייזר כימי בעוצמה של יותר מ-מ"ו (1,000 קילו-וואט, ה- מירקל -MIRACL), וביצעה באמצעותו מאות ניסויים מוצלחים ביירוט טילים בליסטיים, שפרטיהם חסויים עד היום.

בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, בעקבות מלחמת המפרץ, יזמתי מגעים עם חברת TRW (שלימים, 2002, נקנתה ע"י חברת נורתרופ גרומן, אחת מיצרניות הנשק הגדולות בעולם), שהובילה להסכם פרס – קלינטון (1996). בעקבותיו, פותחה במשותף מערכת ההדגמה, הנאוטילוס, שביצעה 46 יירוטים מוצלחים בשדה הניסויים ווייט סנדס.

מערכת הייצור, הסקייגארד, שמבוססת על הנאוטילוס, הוצעה רשמית לישראל בינואר 2007 (ועוד קודם לכן, 2003 בגרסה מוטסת), אולם לא נענתה עד עצם היום הזה. חברת נורתרופ – גרומן הציעה לישראל לספק לה תוך 18 חודשים מערכות סקייגארד ראשונות בהספק מסדר גודל של מגה-ואט, מסדרת ייצור, המבוססות על מזעור של מערכת המדגים הטכנולוגי, הנאוטילוס, שפותח במשותף עם ישראל, והוכיח 100% פגיעות בניסויים (על פי דיווחים רשמיים הן של מפא"ת והן של הצבא האמריקאי).

הלייזר הכימי, יכול היה לעמוד לרשותנו עוד לפני כעשרים שנה. הוא היה נותן הגנה ראויה לעורף, משנה את מלחמת לבנון השנייה, ומייתר את מלחמת חרבות ברזל.

אבל, באותם ימים במערכת הביטחון, הזכרת המילה לייזר הייתה מילה מגונה! הצעה זו נדחתה ע"י מערכת הביטחון מסיבות לא ענייניות, לטעמי. כדי להסיח את הדעת מהפתרון האמיתי – בעל העוצמה הדרושה להתמודד עם האיומים הבליסטיים – מערכת הביטחון הפיצה באמצעות דובריה השונים, סיפורי בדים חסרי שחר על הלייזר.

מאז, מערכת הביטחון התפכחה במקצת, והבינה באיחור רב, שהלייזר הוא העתיד. אבל גם כיום, הזכרת הלייזר הכימי זוכה לקריאות בוז, מלווות בדברי השמצה כיד הדימיון. מערכת הביטחון מקדמת את הלייזר החשמלי (שנקרא גם לייזר מוצק), אולם התנהלותה בקידומו כנשק לייזר נעשית באיטיות משוועת, כאילו כל הזמן עומד לרשותינו.

מערכת הביטחון רואה כיום את מקומו של הלייזר כסיוע לכיפת ברזל, ולא כמערכת ראשית. היינו, השמדת מטרות קצרות טווח שכיפת ברזל לא מסוגלת להתמודד מולם. זהו איום שולי, חסר משמעות, פרי מדיניות שגויה שממשיכה ומתעלמת מהאיום המרכזי והמהותי שעדיין קיים עלינו: מאות אלפי טילים, שמאיימים על העורף.

ד. מסע השמצת הלייזר הכימי

מערכת הביטחון עסוקה בהאדרת פיתוח הלייזר החשמלי מתוצרתה, בעוצמה נמוכה יחסית, לצורך יישומים בעלי חשיבות שולית, תוך שהיא מפזרת רעל מרושע על הלייזר הכימי, שיכול היה להיות מיושם כאן מזמן. ההתעלמות לכאורה מהאמת – תוך בלבול הציבור בדברי הבל חסרי שחר – אינה ייחודית לסוגיית הגנת העורף; וידידי היקר, האלוף (מיל.) יצחק בריק (ראו תמונה למטה), כמו קאטו הזקן, חוזר ומתריע בדם לבו כבר שנים רבות, על מחדלים ביטחוניים חמורים אחרים, ש'נמרחים' באותה שיטה.

סיפורי הבדים חסרי השחר בגנותו של הלייזר הכימי, עוברות את גבול הדמיון, ונובעות כנראה משילוב של בורות, ורצון להסתיר את גודל המחדל. לא אתייחס כאן לכל ההשמצות על הלייזר הכימי, אלא לעיקריות והגסות שבהן.

1. הלייזר רעיל

לא דובים ולא יער. הלייזר הכימי פחות רעיל ממכונית, שפולטת גז מסוכן (חד תחמוצת הפחמן, CO), או טילים שונים (כמו הפטריוט למשל), שפולטים גז המכונה חומצה כלורית ( HCl), מאותה משפחה של הגזים הנפלטים מהלייזר הכימי (HF), אלא שבטילים, ריכוזם גדול פי 4 בערך, והם כבדים מאוויר, ככה שסכנתם גדולה בהרבה, אולם גם היא מועטה, ובצדק, איש לא מתרגש מהם.

ומהם אותם גזים רעילים? כאמור, חומצה פלואורית (HF), שריכוזם 2% לערך, מהולים בהליום, ובהיותם קלים מהאוויר, הם מתפזרים באטמוספירה, מבלי לסכן אפילו זבוב. אם כל זה לא משכנע, גזים אלה פעילים מאד, וקל לספוח אותם באמצעות סופח מסחרי (המבוסס על CaO, או CaOH), מבלי שיפלטו בכלל לאטמוספירה, אולם זה לא נחוץ.

2. הלייזר הכימי גדול כמו חצי מגרש כדורגל

אני סבור שמי שכתב שטות זו, לא ראה מימיו לייזר כימי. חברת נורתרופ גרומן הגישה למערכת הביטחון את הצעתה (ינואר 2007) לספק מערכות סקייגארד מסדרת ייצור. המערכת מותקנת ב-3 רכבים, שאחד מהם הוא הלייזר, השני מערכת הבקרה, והשלישי מיכלי הדלק.

הרכב השלישי (דלק) מיותר לטעמי, כי מערכת הלייזר נועדה להגן על העורף, מטרות נייחות שלא זזות ממקומן, ולכן ניתן לאגור את הדלק במיכלים תת קרקעיים קבועים.

פרטי המערכת גם פורסמו בפטנט שחברת נורתרופ גרומן רשמה על הסקייגארד. שום דמיון למגרש כדורגל.

3. נדרש זמן רב על מנת להחליף את מיכלי הדלק, בין היריות:

עוד סיפור בדים. כאמור, ניתן לאגור את הדלק במיכלים תת קרקעיים, וכך לאפשר ללייזר לעבוד ללא הפסקה, אם יש צורך, 24/7. זאת מכיוון שרוב החום המשתחרר, שהוא האויב האולטימטיבי של כל לייזר, נפלט עם גזי הפליטה, ולא מפריע לפעולת המערכת.

4. טיב הקרן של הלייזר הכימי ירוד:

שטות מוחלטת, שנובעת מבורות מקצועית. מה שמשפיע על טיב הקרן, וגורם לקילקולה, הוא החום הנפלט בזמן תהליך הלייזירה. כאמור, בלייזר הכימי, החום נפלט ברובו עם גזי הפליטה, ולכן טיב הקרן בלייזר הכימי, מעולה. מדוד ובדוק!

5. ארה"ב עצרה את פיתוח הסקייגארד:

שקר וכזב. מי שעצר את יישום הסקייגארד זו ישראל ולא ארה"ב! חד משמעית! יש על זה שפע של עדויות, שכבר הבאתי וציטטתי בעבר, ולא אחזור.

6. האמריקאים לא משתמשים בסקייגארד:

לארה"ב צרכים ביטחוניים שונים מישראל. ישראל מדינה קטנה, מוקפת בכמות עצומה של טילים ורקטות, והיא חסרת הגנה מולם. לעומת זאת, אין שום מדינה שמאיימת כיום על ארה"ב באמצעות טילים, ואם תקום כזו, לארה"ב יש היכולת למחוק מדינה כזו מעל פני האדמה. לנו אין יכולת כזו, לא טכנית ולא מדינית.

אני מתנצל על גלישה קצרה למושגים טכניים, אולם מצאתי צורך להתייחס למספר השמצות גסות, חסרות בסיס, שמושמעות נגד הלייזר הכימי, וארשה לעצמי להתעלם מאחרות.

ואף על פי כן, גם ארה"ב נרדמה בשמירה על האינטרסים שלה. ההתפתחות בטילים בליסטיים, טילי שיוט ובמיוחד טילים היפר-סוניים ברוסיה וסין, הביאה לאחרונה להחלטה דרמטית של הקונגרס האמריקאי לפתח נשק לייזר כנגד איומים אלה. אי אפשר ליירט איומים אלה בעוצמות לייזר קטנות מכ-מ"ו (כאמור, 1,000 קילו-וואט), ולפיכך אולי כאן, האינטרסים של ארה"ב וישראל ישתלבו, ותופק מהם תועלת גם לנו.

היום, העתיד מצוי בלייזר החשמלי, אבל השיטה של "עשה זאת בעצמך", פשטה את הרגל! התנגדותי ללייזר החשמלי במשך שנים רבות נבעה מהעובדה שגימלונו להספקים מס"ג של מ"ו הייתה חסומה תאורטית, ועל פי הבנתי המקצועית, מערכות עם הספקים מס"ג של מ"ו הם אלה החיוניים להגנתנו. אבל, לפני כ-5 שנים נפתרה הבעיה, במקביל בארה"ב ובארץ, ומאז הסרתי התנגדותי ללייזר החשמלי.

אזכור מחדל הלייזר הכימי חשוב על מנת להבהיר גודל המחדל, שמנע הצטיידות במערכות לייזר מס"ג של מ"ו כבר לפני כ-20 שנה. אבל כיום, גם כאן וגם בארה"ב, העתיד טמון בלייזר החשמלי, וגם כוח האדם המיומן, מצוי דווקא שם, ולא בלייזר הכימי. לפיכך, למרות נחיתותו מהלייזר הכימי, אני דוחף לגימלונו לכיוון המ"ו, דבר שאפשרי בלו"ז הקצר ביותר.

ממילא, תלותינו בארה"ב לא תאפשר לנו לייצא מערכות לייזר ללא הסכמתה. לפיכך, בגלל הניסיון הרב יותר של ארה"ב באינטרגציה של מערכות לייזר, אני ממליץ מאד על שת"פ עם חברה אמריקאית מובילה בתחום זה. הדבר אפשרי ויאפשר אספקה לצה"ל של מערכת טובה יותר בלו"ז קצר יותר.

ד"ר עודד עמיחי הוא יו"ר העמותה 'מגן לעורף', מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. יזם וניהל ברפא"ל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה. היה מיוזמי פרויקט "נאוטילוס" בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת.

מחדל הגנת העורף: מדוע נזנח פתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) לטובת “כיפת ברזל”?

עודד עמיחי
פורסם לראשונה באתר "קימקא" של עו"ד שמחה ניר 20.8.2008

בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקימה מערכת הביטחון “ועדה מטעם” לבדיקת נושא ההגנה מנשק תלול מסלול (טילים, רקטות, פצצות מרגמה- פצמ”רים). מדוע התעלמה הוועדה מפתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) – הזמין, המוכח, היעיל והזול להפעלה, ובחרה בפרויקט פיתוח מקומי – “כיפת ברזל” שאינו זמין, יעילותו טרם הוכחה, ועלות הפעלתו גבוהה עד כדי אבסורד?

יחד עם חבריי, יוסי ארזי ועפר לביא (שניהם אל”מ במיל’, תקצירי קו”ח של כ”א מאתנו מצורפים למטה) אני מנהל כבר 8 שנים מאבק בנושא ההגנה מנשק תלול מסלול (טילים, רקטות, פצצות מרגמה- פצמ”רים). יוסי ועופר הצטרפו מאוחר יותר. לאף אחד מאתנו אין קשר עסקי בנושא ופעילותנו היא ממניעים לאומיים נטו.

סכנת איום הרקטות קצרות הטווח אותר עוד בשנות ה- 90, וביוזמת ממשלת ישראל (פרס, אז רה”מ, 4.1996) הוחל במיזם משותף עם ארה”ב לפיתוח מערכת לייזר (נאוטילוס), שפיתוחה הסתיים בהצלחה רבה (7.2000). המערכת ביצעה בשדה ניסויים של הצבא האמריקאי (ווייט-סנדס בניו מקסיקו) 46 יירוטים של רקטות שונות, פגזי ארטילריה ופצמ”רים (פצצות מרגמה), בירי בודד ובמטח, ירי בהפתעה ובמזג אוויר סגרירי, במאה אחוזי הצלחה. תופעה חסרת תקדים בכל מערכת נשק, שנובעת מיתרון השימוש בנשק הפועל במהירות האור. המערכת יועדה להגנת קריית שמונה מירי קטיושות. אותר שטח מתאים ליד מרגליות וקבוצת אנשים (מענף נ”מ/ ח”א) נבחרה לקבל הכשרה בארה”ב להפעלת המערכת.

למרות זאת, מערכת הביטחון הקפיאה את הפרויקט ב- 2001-2, מסיבות שונות: הנסיגה מלבנון (5.2000) הביאה למחשבה המוטעית שאיום הרקטות הוסר. ח”א (דן חלוץ, אז מח”א) סבר שאם יחודש ירי הקטיושות, הוא יידע לטפל בהם. ראינו את התוצאות במלחמת לבנון השנייה, עליהן התרעתי מבעוד מועד. מערכת הביטחון (עמוס ירון, אז מנכ”ל המשרד) חששה מהעמסת תקציב הביטחון, שהיה אז במצוקה.

צה”ל מעולם לא התלהב ממערכות הגנה, למרות שאחד מתפקידיו העיקריים של ח”א היה והינו לשמור על שמיים נקיים, תפקיד אותו הוא ממלא בהצלחה מלאה. משום מה, ההגנה על המדינה מנשק תלול מסלול נפלה בין הכיסאות ואין שום חייל שאחראי על כך, כאשר ח”א אחראי רק על הגנה מטילים בליסטיים, שהם בטווח פעולתו של החץ.

חבריי ואני סבורים שלו היו בנמצא אפילו 10–12 מערכות סקייגארד (דגם הייצור המבוסס על הנאוטילוס) בגבול הצפון בעת מלחמת לבנון השנייה, תוצאות המלחמה היו שונות לחלוטין. אנו סבורים שועדת וינוגרד (אליה פנינו, כ”א בנפרד), התמקדה בבעיות אמיתיות וחשובות, אולם אלה מתגמדות לנוכח הפקרת העורף.

בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקימה מערכת הביטחון “וועדה מטעם” (וועדת נגל, 2.2007), שאוישה על טהרת מצדדי מדיניותה, כשאיש ממתנגדיה אפילו לא זומן להביע דעתו. הוועדה התעלמה מפתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) – הזמין, המוכח, היעיל והזול להפעלה ובחרה בפרויקט פיתוח מקומי – “כיפת ברזל” שאינו זמין, יעילותו טרם הוכחה, ועלות הפעלתו גבוהה עד כדי אבסורד.

היטיב להסביר את אבסורד ההחלטה, עוד בטרם שהתקבלה, יצחק בן ישראל בראיון עם יועז הנדל, מקור ראשון, 29.12.2006:

בקשותיו האחרונות של משרד הביטחון, מאז חזרו הקסאמים לכותרות, לבחון מערכות יירוט עם טכנולוגיות נוספות מלבד הלייזר, נתקלות אצל בן ישראל בספקנות רבה: “צריך להכיר את הבעיות הבסיסיות ביירוט רקטות קצרות טווח”, הוא פוסק. “אין סיכוי של ממש שהפתרונות הללו יוכלו לספק מענה אמיתי, אלא אם כן מדובר בטילים ארוכי טווח“. על פי בן ישראל, קיימות שתי בעיות עיקריות בכל אותם פתרונות שמוצגים כיום במשרד הביטחון:
הראשונה נוגעת לזמן המעוף הקצר – הטווח המצומצם בין מקום השיגור למקום הפגיעה מותיר מעט מאד זמן כדי לבצע פעולות יירוט סטנדרטיות הדורשות איתור של מקום יציאת הטיל, איתור הטיל בשעת מעופו, הכוונה ופגיעה. זאת מבלי לקחת בחשבון ירי של שתי רקטות קסאם במקביל על אזורים שונים.
הבעיה השנייה היא מחיר הירי. המערכות הסטנדרטיות ליירוט רקטות בעזרת טילים מבזבזות סכומים עצומים בכל יירוט. מחירו של טיל מיירט יכול להגיע למאה אלף דולר, בעוד שייצור הקסאם עולה בסביבות ה-500 דולר. ההשוואה היא אבסורדית. מחירו של החודש האחרון למשל, לו היה מפעיל בו צה”ל את המערכת עם כל שיגור, היה 6 מיליון דולר, על מנת ליירט 30 אלף דולר. אם רוצים ליירט בשיטה הזו את כל הקסאמים שנורו בשנתיים האחרונות, מדובר בפשיטת רגל לאומית.

“שתי הסוגיות הללו מובילות בהכרח למסקנה כי אין מנוס משימוש בנשק הלייזר” מסביר בן ישראל. “מהירות הקליע בנאוטילוס היא מהירות האור. הקרן מתייצבת על המטרה, מיירטת אותה בשתיים עד שלוש שניות, ומיד מוכנה למטרה נוספת. בעיית הטווח הקצר נעלמת והמערכת מאפשרת הפעלות רצופות בזו אחר זו. גם בסוגיית המחיר למערכת הלייזר יתרון ברור – מחיר היירוט של רקטת הקסאם הוא מחיר האנרגיה שמושקעת ביצירת קרן הלייזר, משהו סביב אלף דולר“.

מדוע אם כן החליטו במשרד הביטחון לעצור את הפרויקט? התשובה טמונה בדרך ההתנהלות הישראלית. טווח הרקטות הקצר השפיע ככל הנראה גם על טווח החזון והחשיבה של אנשי משרד הביטחון.

הפרויקט, מסביר פרופ´ בן ישראל, מומן בתחילת דרכו מכספי משלם המיסים האמריקאי, ללא שימוש בכספי הסיוע למדינת ישראל. האינטרס שלהם היה לפתח מערכת עתידנית שתסייע בראש ובראשונה לצבא האמריקאי, ולאפשר בכך, כתוצר נלווה, פתרון הגנתי יעיל למדינת ישראל…

המערכת הייתה כשירה לעבור לשלב השני, שבו על פי התכנון המקדים מדינת ישראל התבקשה להשתתף בשליש מעלות הייצור. התשלום יכול היה לבוא מתוך כספי הסיוע האמריקאי לישראל, אלא שמדינת ישראל של שנות הקיצוצים הביטחוניים, עם אשליית השקט בצפון וזמן רב לפני ההתנתקות שקירבה את טווח הקסאמים לדרום, החלה מתלבטת האם כדאי באמת להוציא סכום כה גדול על מערכת לא מוכרת…”

אלוף (מיל.) דוד עברי אמר בכנס שהתקיים ב- 9.5.2007 במכון פישר לחקר התעופה והחלל, ליד בית חיל האוויר בהרצליה:

“מערכת הנאוטילוס מהווה נשק אידיאלי כנגד רקטות קצרות טווח. אחד מיתרונותיה העיקריים הוא ביצוע היירוט במהירות האור. כל תמונת מלחמת לבנון השנייה הייתה נראית אחרת לו היו בידנו מספר מערכות להגנת נהריה וקריית שמונה, כדוגמא. אין כל צורך לפרוס עשרות מערכות לאורך הגבול. מספיק מספר מערכות להגנת מקומות חיוניים ורגישים. בזבזנו כ 6 שנים מיותרות שניצולן הנכון היה מאפשר לנו להיות כבר עם מערכות הגנה במלחמה האחרונה”.

בן כספית ראיין את אלוף (מיל.) יצחק מרדכי, מי שהיה שר ביטחון (1996-1999) בתקופת פיתוח מערכת הנאוטילוס (מעריב, 18.5.2007):

”אני לא מבין את זה”, אמר (יצחק מרדכי, ע.ע.), “כשהייתי שר ביטחון אישרתי את פרויקט נאוטילוס המבוסס על לייזר להגנה נגד קטיושות וקסאמים. הקצבתי לזה כסף, דיברתי עם האמריקאים, נסעתי למפעל בקליפורניה. היו כבר ניסויים בשטח, ואז מישהו כאן החליט שאין צורך והפסיקו את הפרויקט. אם היו משקיעים בזה את האנרגיות המתאימות, זה כבר היה יכול להיות מבצעי. הניסויים הראשונים הצליחו. שמע, אני נסעתי למפעל עצמו, פגשתי את חברת בית הנבחרים ג’יין הרמן מקליפורניה שמסייעת למפעל, הבאתי ממנה חומרים, שלחנו להם קטיושות לנבאדה, שם עשו את הניסויים.”
אז מה קרה?
“אז מישהו החליט שזה בסדר עדיפויות נמוך, שאין קטיושות ולא יהיו קסאמים, שלא צריך את זה. רק זה לבד מחייב ועדת חקירה. אני הגשתי את כל המסמכים בעניין הזה לוועדת וינוגרד. נתתי שם עדות של עד מומחה. שמע, יש כאן מערכת לייזר שהוכיחה את עצמה, ברור שהעתיד שייך לטכנולוגיה הזו, ורוב התקצוב היה בכלל אמריקני. אני לא מצליח להבין איך קיבלו כאן החלטות כאלה.”

בעקבות לחצים שקיימנו, חבריי ואני, יחד עם גורמים נוספים, הורה שר הביטחון, אהוד ברק, למנכ”ל משרדו, פנחס בוכריס, לבחון את אפשרות הבאת מערכת הנאוטילוס, מארה”ב לשדרות, כדי להגן על העיר ועל היישובים הסמוכים לה מירי הקסאמים והפצמ”רים (פצצות מרגמה). הביקור שלו בארה”ב, יחד עם יעקב נגל, העוזר המדעי של ראש מפא”ת, התקיים באמצע מרץ 2008.

עם חזרתם מהביקור, יצאו מספר כלי תקשורת (רוני דניאל – ערוץ 2, אמיר בוחבוט – מעריב, יעקב כץ – ג’רוזלם פוסט, ויובל אזולאי – הארץ, 20-23.3.2008) בהודעה דרמטית כי בעת הביקור בארה”ב נכח בוכריס בניסוי המערכת (נאוטילוס), שבו שוגרו 36 רקטות ומהן רק 8 הופלו, ולכן הניסוי כולו היה כישלון – היינו, ממצאי הביקור מחזקים את עמדת מערכת הביטחון בפסילת הנאוטילוס/ הסקייגארד. בעקבות לחץ שלנו ולאחר שהנזק כבר נגרם, הודו הן בוכריס (בראיון לבן כספית, ראה להלן) והן שלמה דרור, דובר משהב”ט (בתשובה לאומדיה, אתר אינטרנט, בו אני כותב לעתים), שניסוי שכזה כלל לא בוצע, לא היה מתוכנן להתקיים, ואף אחד גם לא ציפה שיתקיים. הם בכלל “לא מבינים” כיצד הדלפה שכזאת הייתה יכולה לקרות… לא קשה לנחש מי הזין את התקשורת בפרטים מסולפים אלה, על “הניסוי שלא היה”.

פנחס בוכריס ויעקב נגל רואיינו באריכות ע”י בן כספית (“מספיק עם הטירוף הזה”, מעריב, 4.4.2008). בן כספית מפנה את תשומת לבו של בוכריס למכתב התחייבות רשמי של חברת נורתרופ-גרומן לביצועים, ללוחות זמנים, לעלויות ולתשלום קנסות על חריגה. תשובת בוכריס מדהימה: “אתה מדבר על מכתב שנשלח לפני שנים, ועל הנאוטילוס, וכל זה לא רלוונטי עכשיו. אני לא יודע להתייחס לדברים שנעשו לפני תקופתי”… לא ייאמן שטענה כזו יצאה מפיו של מנכ”ל המשרד, ש”אמור להפוך כל אבן”, כדבריו, כדי להביא פתרון ומזור לאנשי שדרות וסביבתה.

המכתב, שהעתקו מצוי בידינו, נשלח ב-16.1.2007 (כ-3 חודשים לפני כניסת בוכריס לתפקידו) לשמואל קרן, ראש מפא”ת במשהב”ט, ע”י מייק מקוויי סמנכ”ל בחברת נורתרופ-גרומן, מתייחס למערכת הסקייגארד, לא לנאוטילוס. זהו מכתב שאין ערוך לחשיבותו. הוא מתווה תכנית שהייתה יכולה להתחיל מיד עם קבלתו והייתה מביאה לכך שמערכות סקייגארד ראשונות היו יכולות להיות מוצבות באזור עוטף עזה כבר החל מיולי 2008!! הצעה רשמית זו של חברת נורתרופ-גרומן, אחת משלוש החברות הגדולות והמוערכות ביותר בעולם בתחום המערכות הצבאיות, פשוט הועלמה.

באותו ראיון, מאשר בוכריס שאיום הטילים הפך לאיום אסטרטגי על ישראל. הוא גם מסכים שהפתרון המועדף הוא לייזר. אלא שהוא נגד השימוש בלייזר הקיים, והוא בעד פיתוח מקומי של לייזר “עתידי” (מצב מוצק), שהוא עצמו מודה שלא יהיה זמין בעשור הקרוב. האם הוא סבור שהאיום האסטרטגי על ישראל ימתין גם הוא עשור? מהי הסיבה שהפתרון הנבחר (“כיפת ברזל”) והפתרון ה”עתידי” (לייזר מוצק), שניהם על טוהרת ה”כחול לבן”? מה פשר האמירה של בכיר במפא”ת (שמעון לביא, בתוכנית “עובדה” ששודרה ב- 13.12.2007) שאילו ה”נאוטילוס” היה “כחול לבן” היחס אליו היה שונה? האם ביטחון ישראל תלוי בארץ המוצא של הפתרון? הייתכן שישראל נפלה קורבן למה שהנשיא איזנהאור כינה בינואר 1961 כ”סכנה לביטחון הלאומי של ארצות הברית מעירוב אינטרסים של התעשיות הביטחוניות האמריקניות עם פקידים בכירים בפנטגון” (“military-industrial complex”)? מדוע אותו לייזר שהיה טוב להגנת קריית שמונה, נמצא לא מתאים להגנת שדרות? מפא”ת הייתה שותפה לכתיבת המפרט ללייזר זה (“נאוטילוס”). אם הוא כל כך גרוע, כיצד יצא המפרט מידיה? כיצד “בוזבזו” כספי הציבור (האמריקני ברובו) על מפרט מוטעה לכאורה? האם ניתן לצפות שאותם גורמים שפסלו את הלייזר ב- 2001 יודו בטעותם ב- 2007? האם ניתן לסמוך על שיקול דעתם של אותם אנשים שטעו (כדבריהם) בצורה כה חמורה והפקירו את העורף הישראלי לירי מסיבי של רקטות?

ב-10.6.2008 הגשנו לשר הביטחון עתירה בסוגיה זו, עליה חתמו 46 אישים בכירים ממגזרים שונים (פרופסורים מהאקדמיה, בכירים לשעבר ממערכת הביטחון, כלכלנים ותעשיינים בכירים). לא זכינו לתגובה.

ב-10.8.2008 נפגשנו, חבריי (יוסי ארזי ועפר לביא) ואני עם ח”כ עמיר פרץ בביתו, על פי בקשתו. בפגישה התבררו פרטים משמעותיים לגבי אופן קבלת ההחלטות במערכת הביטחון שהובילה להתעלמות ממערכת הלייזר הזמינה והמוכחת, שפותחה ביוזמת ממשלת ישראל להגנת קריית שמונה מקטיושות, ולבחירה הרפתקנית במערכת כיפת ברזל על פי הצעת רפאל. להלן עיקרי הדברים:

1. עמיר פרץ הורה בראשית כהונתו (יולי 2006) לפנות למשרד ההגנה האמריקני בבקשה להביא את מערכת הנאוטילוס להגנת שדרות, כשהוא מוכן לממן זאת מתקציב הביטחון. הוראתו לא בוצעה, ובמקומה פנה שמואל קרן, ראש מפא”ת לחברת נורתרופ-גרומן (ולא למשרד ההגנה האמריקאי) לקבלת מידע על המערכת.

2. באשרו את דו”ח וועדת נגל, עמיר פרץ לא היה מודע לקיום מכתב התחייבות רשמי מחברת נורתרופ-גרומן, כמוזכר לעיל. במקום זאת, נאמר לו שמערכת לייזר (סקייגארד) לא תהיה מוכנה לפני 3 שנים ומחיר ההצטיידות ל- 30 מערכות יהיה מעל 2 מיליארד דולר (בניגוד להתחייבויות החברה).

3. עמיר פרץ לא היה מודע למגבלת מערכת כיפת ברזל להתמודד עם רקטות הנורות מטווחים קצרים (מתחת 4 – 6 ק”מ). הוא גם לא היה מודע לחוסר היכולת של כיפת ברזל ליירט פצצות מרגמה ופגזי ארטילריה. הוא לא היה מאשר פתרון בלעדי שאינו מגן על שדרות ועל יישובי עוטף עזה.

4. נאמר לעמיר פרץ שעלות טיל אחד של כיפת ברזל היא 30 אלף דולר. המחיר “קפץ” בינתיים ל- 80 אלף דולר, וזה עדיין לא המחיר הסופי (להשוואה, מחיר טיל פטריוט משופר הוא כ- 4 מיליון דולר). לעומת זאת, עמיר פרץ לא ידע שעלות ירי של הלייזר (סקייגארד) היא 1,000 – 2,000 דולר בלבד.

5. טיוטת הדו”ח הראשון שקיבל, אופציית הלייזר (סקייגארד) לא נכללה, והיא הוספה (ונפסלה) במהדורה המתוקנת, לבקשתו.

6. עמיר פרץ התבטא שהעלמת מידע משר ביטחון בנושאי ביטחון לאומי היא מעשה בגידה.

דוד עברי ויצחק מרדכי אינם מבינים כיצד הופקר העורף. עמיר פרץ ואהוד ברק קיבלו לכאורה תמונה חלקית ולא מדויקת בטרם אישרו המלצות מערכת הביטחון בסוגיית ההגנה על העורף. כיצד יתכן הדבר? האם מערכת הביטחון מתנהלת כמו פרק בסדרה: “כן אדוני השר”? איננו דנים בסוגיה היסטורית: איום נשק תלול המסלול לא הוסר אלא גבר. הירי מרצועת עזה לא ייפסק מעצמו. עשרות אלפי הרקטות שבידי החיזבאללה לא יחלידו במחסנים (כפי שטען גורם ביטחוני בכיר לפני מלחמת לבנון השנייה). לצה”ל אין פתרון לירי מנשק תלול מסלול זולת התנעה מהירה של פרויקט הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד), הזמין והמוכח. ללייזר זה יש יכולת גמלון להגנה מטילים בליסטיים (ללא תלות במהירותם ובטווח ממנו הם משוגרים). ציפייה ל”לייזר עתידי” (מצב מוצק) היא אשליה חסרת בסיס. חלון הזמן הוא קצר, הן מבחינת מימוש האיום והן מבחינת זמינות הפתרון (בגלל חילופי השלטון בארה”ב). צריך למצוא דרך לשבור את מחסום הרשעות והאיוולת בנושא ההגנה על העורף.

_____________

להלן תקציר קו”ח של כ”א מאתנו:

ד”ר עודד עמיחי – מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. שימש כראש המחלקה למערכות פיזיקליות ברפא”ל, שם יזם וניהל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה, שזכה להצלחה טכנית רבה, והוביל לתוכניות יישום שונות. הפעילות הוקפאה ב-1983 בנסיבות בלתי תלויות. היה עמית מחקר באקדמיה של הצי האמריקאי במונטריי – מחקר היתכנות של פגז ארוך טווח, מונחה לייזר. היה מהנדס ראשי במרכז לפיתוח מתקדם באלרון. היה מייסד, מנכ”ל ונשיא של אופטומיק, שפעלה באמצעות שתי חברות בת ועסקה בתקשורת צבאית ואזרחית ובלייזרים תעשייתיים. היה מיוזמי פרויקט נאוטילוס בראשית שנות ה-90, אותו הוא מלווה בהתנדבות, מראשית דרכו ועד היום, ממניעים לאומיים ומקצועיים.

אל”מ (מיל.) יוסף ארזי – היה טייס קרב בחיל האוויר. טס כיום במילואים, כמדריך בבית הספר לטיסה. מהנדס אלקטרוניקה. עוסק בפיתוח מערכות נשק זה למעלה מ-30 שנה. בתפקידו האחרון, כרמ”ח מערכות, היה אחראי למרב המערכות האלקטרוניות של חיל האוויר. משמש כיום כסמנכ”ל בחברת ציוד הנדסי, דל-תה בע”מ. מלווה את פרויקט הנאוטילוס / סקייגארד מתחילת 1996, תחילה כנציג חברת TRW , ובהמשך, עד לתחילת 2007, כיועץ לחברת NG. מפברואר 2007 עוסק בנושא באופן פרטי, בהתנדבות, ללא קשר עסקי עם חברה כל שהיא.

אל”מ (מיל) עפר לביא – היה ראש מחלקת תכנון בגוף המחקר והפיתוח של מערכת הבטחון ( מו”פ ואח”כ מפא”ת) שימש בתפקידים בכירים בהנהלת חברות: תדיראן, גמא תקשורת, אל-אופ ומטאלינק: בתדיראן-היה מנהל המערך הלוגיסטי בהנהלת החברה ( מעל 10,000 איש) , מנהל פרויקט פיתוח “מלחמת הכוכבים” ומנהל שיווק ומכירות למערכות ביטחוניות. בגמא תקשורת-מנכ”ל ודירקטור. באל-אופ- סמנכ”ל הכספים של החברה. במטאלינק-חברה ציבורית נסחרת בנסד”ק ותל אביב – סמנכ”ל הכספים של החברה ( גיוסי הון בהיקף של כ-200 מיליוני דולר). עפר לביא משמש שנים רבות כיועץ לפיתוח עסקים פיננסי. כן משמש עפר לביא כיום כמנכ”ל מרכז ההשתלמויות לסמנכ”לי כספים בפורום CFO (פורום המרכז כ-600 חברות במשק). עפר לביא חבר במועצות מנהלים של חברות מובילות במשק. בעל תואר ראשון בכלכלה, בהצטיינות, מאוני, תל-אביב.

להלן מספר קישורים: ארבעת הראשונים הם סדרת מאמרים שלי, שלושת הבאים הם של ראובן פדהצור ז"ל, האחרון הוא של יוסי מלמן:

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=16859&MenuID=603&ThreadID=1014010

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=16931&MenuID=603&ThreadID=1014010

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=16983&MenuID=603&ThreadID=1014010

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=17132&MenuID=611&ThreadID=1014010

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/956849.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/969325.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1001147.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/994285.html

להלן הקישור לכתבה של אילנה דיין (עובדה, 12.2007), וכן קישור לתגובה מאוחרת יותר של אילנה דיין:

http://www.keshet-tv.com/UvdaVideoPage.aspx?MediaID=28318&CatID=4228

http://www.keshet-tv.com/UvdaVideoPage.aspx?MediaID=28325&CatID=0