ניאוטֶניה (יוונית "צעירוּת מתמשכת") היא תופעה שבה האורגניזם הבוגר משמר תכונות ילדותיות גם בבגרותו. הנה כמה מחשבות על תופעה זו בבעלי-חיים ובבני אדם.
א.
את הדוגמה המפורסמת ביותר לניאוטניה מציג האַקסוֹלוֹטֵל, מין של סלמנדרה ממקסיקו החי בעיקר בסביבות עיר הבירה ונמצא כיום בסכנת הכחדה. כאן אפשר לראות שהמין הזה ניחן בהבעה המזכירה חיוך אנושי. החיוך הזה מסתיר הרבה חידות שמפגינה משפחת הסלמנדרות האלה, כמו רגנרציה (גדילה מחדש של איברים שנקטעו) או רביית בתולין, כלומר אוכלוסייה שמתרבה ללא זכרים ומולידה רק נקבות. הם גם אוהבים להתערבב וליצור מיני כלאיים כדי לשגע את הביולוגים. בקיצור משפחה מעניינת, אבל היום נתרכז בניאוטניה.
כמו כל הדוחיים מתחיל האקסולוטל את חייו כראשן עם זימים חיצוניים, ואז גדל ומצמיח רגליים. והנה הפתעה: במקום להשלים את המטמורפוזה, להחליף את הזימים בריאות ולעבור לחיי יבשה, הוא מגיע לבגרות מינית, מתרבה ומשלים את חייו כראשן, עם זימים וסנפיר גב ורגליים מנוונות.
היתרון בצורת חיים זו ברור. לפני שמקסיקו-סיטי ייבשה את מקווי המים סביבה, חי האקסולוטל באגמים גדולים ולא בשלוליות חורף, ולכן לא הייתה לו סיבה להשלים את המטמורפוזה ולעלות ליבשה.
החיפוש אחר הגן המושתק המאפשר את הנאוטניה הזאת עדיין בעיצומו, אבל המנגנון ההורמונלי כבר ידוע: היעדר ההורמון תירוקסין, המיוצר בבלוטת התריס. הביולוג הבריטי ג'וליאן האקסלי האכיל ראשני אקסולוטל ברסק בלוטות תריס מכבשים, ולנגד עיניו הפך האקסולוטל למין אחר של סלמנדרה, דומה מאוד לסלמנדרת הנמר החיה במקסיקו. ביולוגים אחרים השיגו תוצאה דומה ע"י הזרקת יוד, הנחוץ לסינתוז הורמון התירואיד. ואכן במינים אחרים של סלמנדרות דרום-אמריקאיות התגלו מצבי ביניים, כלומר ניאוטניה בתקופות גשומות ומטמורפוזה שלמה בתקופות שחונות.
איך כל זה שייך לנו? גם ההומו סאפיינס הוא מין ניאוטני, כלומר תינוק מגודל, עם ראש גדול ביחס לגוף, היעדר שיער גוף וגם השתמרות של תכונות התנהגותיות האופייניות לילד כמו סקרנות ומשחק. אבולוציה דומה עבר שבט של זאבי בר שהחל לחיות לצד האדם והתפתח לכלב הבית. ביולוגים רוסיים שגידלו שועלים תחת סלקציה לתכונות ינקותיות, קיבלו שועל מבוית שניתן לגידול ממש כמו כלב שעשועים.
כאמור המנגנון הגנטי של הניאוטניה עדיין נחקר באינטיסיביות, וכאן המקום לשוב אל אחד הביולוגים האהובים עליי, דַארסי וֶּנטווֹרת' תומפסון. בזמנו של הגאון הבריטי האקסצנטרי הזה עוד לא היו מחשבים, אבל בשימוש במתמטיקה וטופולוגיה הוא הצליח להראות איך מינים שונים מאוד לכאורה של בעלי חיים ניתנים לשחזור זה מזה כאשר מציירים אותם על רשת קואורדינטות ואז מעקמים את הרשת בצורה מדויקת.
השוואה טופולוגית כזאת שעשה תומפסון בין גולגולת האדם לזו של פרימאטים אחרים מגלה פן נוסף של הניאוטניה האנושית. ההומו סאפיינס נוצר אם כן בתנאים שאיפשרו לו לשמר תכונות ילדותיות לצד הבגרות המינית.
ב.
זה מביא אותי לשאלת היופי האנושי. מה עושה אדם ליפה בעינינו? ולמה?
הגורם העיקרי להעדפת יופי הוא אבולוציוני. עור חלק, סימטריה, שיניים תואמות וכו' מעידים על בריאות ומכאן על גנים טובים. חבילת הגנים שהבאנו מהבית היא לא בהכרח אידאלית: סבתא חולת לב, בן-דוד לבקן וכו', לכן כדאי לנו לחפש שותפים לרבייה עם נדוניה גנטית משובחת. ומכיוון שחלק מהסיבות לכיעור הן מחלות מדבקות, זו עוד סיבה אבולוציונית לבעלי-חיים להתרחק ממי שחורג מהמראה התקין. רוב הילדים יפים בעינינו כדי לעורר בנו אהבה והגנה עליהם וסובלנות להצקותיהם. ככלל, ביולוגים מאפיינים את ההומו סאפיינס כפרימאט ניאוטני. ניאוטניה היא השתמרות תכונות ינקותיות גם במבוגר. היעדר שיער הגוף אצל האדם, הגדילה האיטית, ולצדם הסקרנות והאהבה למשחק נובעים אם כן מגֶנים מעכבי התבגרות, שהוכיחו עצמם כבעלי יתרון אבולוציוני. ואכן, אנשים יפים מצטיינים בנאוטניה ניכרת (כמו אף קטן) לצד התפתחות סימני המין הבוגרים.
הזואולוג האוסטרי קונראד לורנץ קיבל ב-1973 פרס נובל על מחקריו בהתנהגות בעלי החיים ובספריו הטיף נגד מלחמות והרס הסביבה. אבל ערב קבלת הפרס קם פסיכיאטר אחד ושלף מהארכיונים מאמרים שכתב לורנץ אחרי פלישת היטלר לאוסטריה. בטבע, אמר לורנץ, הזאב היפה ביותר הוא גם האמיץ והנבון ביותר, וכך בשאר בעלי החיים. האבולוציה צימדה אם כן את העליונות הפיזית לעליונות הנפשית. תהליך הבִּיוּת במשקי האדם הוא הפוך מהאבולוציה: החיות והעופות שלנו הם ברובם זללנים, שמנים, מכורים לסקס וגם טיפשים ועצלנים בהשוואה למין הבר. בכך יודה בצער גם מי שאוהב פרות כמוני כשהוא משווה אותן לתאו ולביזון. כשברווזת בית משדלת ברווז להזדווג אתה בלי טקס החיזור הנפוץ בטבע, הוסיף לורנץ, הרושם הוא דקדנטי. זה קורה כי הביות יוצר סלקציה לייצור המוני של בשר וביצים על חשבון האיכויות האחרות, בעיקר הנפשיות.
מכאן עבר הזואולוג לתיאור האוכלוסייה האנושית: איום ונורא! אף אחד לא מכיר דוגמנית מלומדת או איש-רוח הדומה לאפולו, כלומר חל בנו תהליך שהפריד בין תכונות גופניות ונפשיות. ובכלל המראה שלנו סובל מאנטרופיה: במקום דגם אחיד אתה רואה בכל מקום כרסים, קרחות ועיוותים שונים ומשונים. בקיצור, גם המין האנושי, כמו גזעי החיות במשק, סובל מדוֹמֵסטיקציה (בִּיוּת), שהיא ההיפך מאבולוציה.
מה לעשות? כיוון שלורנץ היה גם דוקטור לרפואה הוסיף אנלוגיה מתאימה: כמו הרופא שצריך להוציא מורסות בניתוח מכאיב מגוף החולה, כך צריך רופא העם לעקור מהעם אנשים בעלי תכונות נפשיות מנוונות.
לפני הרבה שנים הוזמנתי לתת הרצאה במכון לורנץ, בווילה בה התגורר בכפר אלטנברג. על שולחנו של המנוח מצאתי תמונה של בחור צעיר. זה היה חברו הטוב ביותר של לורנץ, ברנרד הלמן, יהודי שנספה במחנה ריכוז. איתרתי את בנו של הלמן ויש ברשותי עותקי כמה מכתבים שעברו ביניהם וכן צילומים קצת אינטימיים שלהם יחד. יום אחד אפרסם אותם.
טוב אז לורנץ היה גזען לפחות בצעירותו, שבפחדנותו ניסה להסתיר את זה, וכנראה באמת חזר בתשובה בשנותיו המאוחרות כשהטיף לאחווה ולפאציפיזם, אבל גם בזקנתו קפץ לו הנאצי מדי פעם. כך למשל בספרו "הרע לכאורה" הוא מסביר שקרובנו השימפנזה הוא מכוער בעינינו כי כנראה שהוא התפתח מאב משותף לו ולאדם שהיה בדרגה גבוהה יותר. בקיצור: השימפנזה מכוער כי הוא עבר ניוון במקום התפתחות! זיון המוח האבולוציוני הזה (סליחה אין לי מילה אחרת) סתר את כל מה שהיה ידוע אפילו בזמנו של לורנץ, וברור שהוא בא ממקומות די אפלים בנפשו. כל זה לא מפתיע למי שקורא מדי פעם בספריו (המרתקים מאין כמותם) ונתקל מדי פעם בשטות דומה. זה בולט בעיקר בענייני כלבים, אותם לורנץ אהב אבל בכל הקשור למוצאם השמיע כמה הבלים ואפילו קצת בילף, כמו בספר שתורגם לעברית, "איש איש וכלבו," בו תיאר כלב ש...הזיל דמעות!
ג.
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אמר ספר משלי. האמנם?
זו המסקנה העולה מההיצירה "ממעמקים" (De Profundis) של אוסקר וויילד. המסכן הזה התאהב כידוע ביפיוף צעיר ואגוצנטרי שהרס לו את החיים וזרק אותו מיד כשנגזר עליו עונש מאסר על שידול נערים. במכתב הזה מהכלא, שתורגם גם לעברית, עושה וויילד חשבון עצמי נוקב עם ההתמכרות ליופי, העומדת ביסוד יצירותיו הגאוניות ביותר (אל תחמיץ את "חלום המלך הצעיר"!), ועכשיו בהיותו מלא חרטה הוא מעיר שהאל היווני אפולו היפהפה מצטיין גם באכזריות נוראה, כמו במוות בעינויים שהוא מביא על מרסיאס המכוער. וויילד ניסה אחרי המשבר למצוא נחמה בהשקפה רוחנית יותר, אבל בשנים המעטות שנותרו לו לחיות הוא נכנע להתדרדרות ולסמים וכוח יצירתו גווע.
ומצד שני, כל מי שעבר התאהבות חזקה ממבט ראשון מוכן להישבע שהיופי של מושא אהבתו משקף איזה יופי פנימי. לפעמים זה אפילו נכון. הנה אני ראיתי לפני הרבה שנים בחור כבן גילי שהיה יפה כמו אליל יווני אבל לא ידעתי עליו כלום, אז סתם קינאתי בו ושנאתי אותו בשקט על היופי שלו וניחמתי את עצמי שבטח הוא סתם דוגמן יפה בלי עודף שכל. חלפו הרבה שנים והיפיוף הזה התגלה כאחד המדענים המבריקים בעולם וגם איש עם הרבה לב ונשמה.
כשיהיה לי זמן אספר עליו.
