ופתאום מלאו העיניים דמעות. יום פטירתו של יהודה פריד ז"ל, שהחָכמה שפעה ממנו בנדיבות כממטרת דשא בקיץ. בוא תלווה אותי אל אימא שלי, אמר פעם בדיבורו הילדותי. ובדרך מהמרפאה ברמת-חן אל בית האֵם בשדרות בן-גוריון, בטרנטה עם סמל ההסתדרות הרפואית, הספיק להגג על וואדינגטון ודובז'אנסקי ועוד ביולוגים שלא הכרתי, השוויץ בלימודיו אצל פיאז'ה בז'נבה, ובהיכרותו עם קרל פופר ואנה פרויד, ובתואר השני שעשה בזואולוגיה, ובאנליזה שעבר אצל משה וולף שהוסמך ע"י זיגמונד פרויד, וקינח בקטנות מוחם של ראשי המכון הפסיכואנליטי בירושלים שדחו את בקשת ההצטרפות שלו. כי אצלו כל דיבור היה ממריא לגבהים. אפילו במה שאמר לזקנה בשדרות בן-גוריון היה איזה חידוד אקזיסטנציאלי, ותודה למישהי שם למעלה על החסד האקזיסטנציאלי שהיא נפטרה שנים לא רבות לפניו.
הוא היה פסיכיאטר, לאמור חי בפיצול תמידי בין מכורתו הרפואה לבין הפילוסופיה, בהתמודדות האדם עם הסבל. בספר הטלפונים הופיע כ"פריד ד"ר יהודה, רופא, ואביבה." את חופשותיו היה מבלה באחד הקיבוצים, כממלא-מקום הרופא שיצא לחופשה במקום יותר כיפי. כשלא זכר איזו תרופה לתת למחלה כלשהי היה מיתמם ושואל את האחות: "מה נותנים אצלכם ל..." לעתים השתמש בצרבת שלו ובהפרעה בתפקודי בלוטת התריס ממנה סבל ("אני נון-קומפלאיינט") כהמחשות בהרצאותיו. לצד כל אלה הכיר ביומיום את המצבים בהם הייתה השאלה – לפעמים קשה כשְאוֹל – מונחת לפתחי הפילוסופיה ולא המדיצינה. הנה הסכיזופרן שנעתר לקחת תרופה אנטי-פסיכוטית שהפסיקה את ההלוצינציות שלו – ואז קפץ מהגג. הוא מת שפוי, היה יהודה אומר בטון עגום. אירוניה נפוצה. הפסיכוזה היא לכאורה מחלה, אבל לאדם הזה היא נתנה הגנה מאומללותו ומשמעות לחייו.
על כנפי דילמות אלה היה מפליג אל ההיסטוריה של מקצועו. קרפלין, בלוילר, פינל, כולם היו חבריו, וכך הלאה בזמן עד יוון העתיקה. היפוקרטס איש קוֺס נתן לרפואה את המתודה המדעית ואת השבועה הידועה, אבל הוא גם ייצג זרם, הגישה ה"גנרליסטית," שהבדילה בין הסימפטומים הראשוניים, הנובעים מהפגיעה בגוף, לבין המשניים, המבטאים את חכמת הטבע ומלחמת הגוף במחלה. צריך לדעת מי כאן נגד מי, אמר היפוקרטס, לא כל סימפטום צריך להפיג. גם לחום ולדלקת ולשיעול יש תפקיד.
ממול בארכיפלג היווני, באי קניד, חי דוקטור אחר, שהנהיג אסכולה מתחרה, ה"אקסטרניסטית," שאמרה בפשטות: הסימפטום הוא המחלה. אם בנאדם שילם לך עשר דרכמות שתסלק לו איזה סימפטום – כבד את הסוברניות שלו ועשה את מבוקשו בלי להתפלסף. איזו גישה נכונה? שאלה לא נכונה. תלוי אם אתה מול פצוע תאונה או חולה סכרת. כך גם ברפואת הנפש. בין שני הקטבים האלה נע יהודה, כמו בתנועה הבריאה שתיארו קליין וביון בין העמדה הסכיזואידית והדיכאונית, אקסטרניסט בחדר המיון וגנרליסט במרפאת המשפחה.
המחלקה לאשפוז-יום ברמת-חן הייתה חזונו של מורהו פרופ' פרנץ בריל ז"ל, אבל יהודה הוא שהקים אותה בתרגיל גאוני. הוא התפעם מהקהילה שהקים רונאלד לֵאיינג באנגליה, אנטיתזה לבית החולים המקובל, חולים ואנשי צוות משתתפים יחד בקהילה אמורפית ודיאלוגית. להקים דבר כזה בישראל של שנות ה-70 היה כמובן טירוף. אז הוא הלך להנהלת קופת-חולים, שאל כמה עולה יום אשפוז, ואמר שיש חולים שהוא יכול להחזיק באשפוז יום ולשלוח אותם הביתה בערב וכך לחסוך הרבה כסף. קופ"ח פינו לו קומה בסניף קופת-חולים ברמת-חן. שם הקים ממלכה שוקקת-חיים עם מטפלים ממגוון מקצועות וגישות. עד היום, זה אחד המוסדות הפסיכיאטריים החשובים בישראל, זכר מעורר-געגועים למערכת הבריאות השוויונית בה התפארה ישראל בעבר.
בממלכתו זו חצה לעתים ביודעין את גבול השפיות. תלמידו פרופ' עמיחי לוי ז"ל תיאר ניסיונות אלה בספר "רודפי משפט: ההגשמה הסמלית – משפטים בפרנויה." פרנואידים דורשים לעתים קרובות לתבוע לדין את רודפיהם או לעמוד לדין בעצמם. החליטו שני הדוקטורים להשתגע עם המשוגע, "להעניק לו את יומו" בבית-משפט מאולתר במהלך האשפוז. אני מנסה לתאר בדמיוני את האיש גדל-הגוף עם המקטרת יושב אל שולחן עם מפה לבנה, מקשיב בפנים מזועזעות לתיאורי הרדיפה של המטופל, ולבסוף מכה בפטיש ומכתיב ברצינות תהומית פסק-דין מנומק לפיו בית-המשפט מוצא את הגברת ק. חפה מפשע "דוּרְך אוּנד דוּרְך" (כך במקור) ואין לנו ספק שהמנוולים שהציקו לה רועדים עכשיו מפחד. התוצאות? מעורבות: חלק מהפרנואידים נרגעו, חלק דרשו משפטים חוזרים, ובסופו של דבר ננטשה הפרוצדורה.
לצד החלוציות בתחום הקליני חקר גם את גבולות התיאוריה. יחד עם חברו, יוסף אגסי ז"ל, כתב ספר על הפרנויה. בצורתה הקיצונית מתייחדת מחלה זו במארג מחשבתי עקיב להפליא ובלתי-ניתן להפרכה. והרי זו ההבחנה המפתיעה שהכניס קארל פופר לחשיבה המדעית: תיאוריה היא מדעית רק אם ניתן, בעיקרון, להפריכה! אם התיאוריה הופרכה, היא לא נכונה, ועם זאת היא – הפלא ופלא – מדעית! מדעים מדומים כמו האסטרולוגיה חייבים את עמידותם בת אלפי השנים למארג טענות מתוחכם כזה, שגם מידע סותר מאשש אותו. הדיאלוג הזה בין שני המלומדים עורר עניין רב בעולם וגרר תגובות קיצוניות, מקטילה זועמת עד להכרזה על הבנה חדשה של הפרנויה.
לפרנויה האישית שאותה טיפח בהנאה הייתי פעם עֵד. בית-חולים ידוע היה מבחינתו "ממלכת רֶשע" מיתולוגית, שרמת-חן נועדה להיות ניגודה הגמור. פעם צלצל מנהל אותו מוסד אל יהודה לשאול שאלה. כמה מתמחים צעירים היו באותו בוקר במשרדו. אחד מהם, ד"ר ג'קסימיין, שנראה כנער שעשועים, ישב כהרגלו על השולחן של הבוס עם נעל אופנתית בוהקת על הזכוכית. יהודה ענה לטלפון בהתחנחנות ובחלקת-לשון. רק הניח את השפופרת ומיד פלט צרור גידופים. "ראיתם איך השוואנץ הזה מתחנף אליי עכשיו אחרי כל השנים שהוא משמיץ אותי?" החבורה פרצה בצחוק פרוע, ונער השעשועים (שהתפאר איך גדל בארגנטינה קומה מעל בית-זונות) תרם כמה חידודים גניקולוגיים. אי-אפשר היה שלא לקנא אז בזכר האלפא מדושן העונג בתוך להקת בניו המתאחדת מול האויב. חברי ד"ר יגאל ורדי זוכר בוודאי איך בישר ליהודה על זכייה במלגה כלשהי ונענה במחווה ייחודית: אצבע אל הלחי, הזמנה לנשיקת-תודה.
אל המרפאה הזאת הייתי עולה לרגל, צעיר בשנות העשרים, עם "תיאוריה" חובקת-עולם שנועדה להסביר הכל, מאבולוציה עד קוונטים. בדיעבד, בוודאי הייתי מודע לכך שהאיש שבחרתי למורה אינו רק מלומד רב-תחומי המכיר טוב ממני את העולמות שהתיימרתי לאחד, אלא גם מומחה לשיגעון-לדבר-אחד. האם היה בפנייתי אליו גם מסר נסתר, אולי שאלה אם לא זז לי במקרה איזה בורג? אכן לא פעם שאל אותי איך אפשר להפריך את התיאוריה שלי – אחרי הכל הוא היה חברו של פופר – אבל החיוך האוהב לא מש מפניו גם כשהודיתי שקשה להפריך אותה. את העובדה שלבסוף זנחתי את העבודה ההיא לטובת דוקטורט נורמלי אני חייב גם לו.
לימים התוודעתי גם אל משפחתו הקטנה. כמו כולם נכבשתי בקסמה של אביבה תיבדל"א, ממקימות החוג לריפוי בעיסוק בפקולטה לרפואה, בת-שיח עצמאית ונאמנה. את סיפור האהבה בין השניים שמעתי ממנה ברבות השנים, רומן מרטיט. לא לי לספרו.
את שנתו השישים חגג ביציאה לשבתון בפאריז, שם התכוון ללמוד את מסמכי הנוירולוג הצרפתי שארקו, מורו של פרויד. שם, בחטף בלתי-נתפס, פקד אותו אירוע מוחי קטלני. "סֵה טֵרמינֶה, מדאם," אמר לאביבה איש צוות האמבולנס, וכך נגדעו באבם לא רק חיים אלא גם מפעלם. כי ככל שהיה מרצה מלהיב וכותב מעולה, מיעט לכתוב. עכשיו, כשאני מתקשה להאמין שעברתי את גילו, בולט הפער בין המעמד שקנה בקהילה הבינלאומית להכרה הדלה לה זכה בישראל. איך קרה שישראלי שנבחר לחברות מלכותיות יוקרתיות בבריטניה זכה רק בשנתו האחרונה לדרגת פרופסור מן המניין, שלא לדבר על חברות באקדמיה למדעים ופרסים אחרים שניתנו לראויים פחות? ממרחק השנים מתחזקת תחושתי כי בינו לבין עצמו טיפח כל השנים סינתזה גדולה בין תורות בתחומים המשיקים לחקר הנפש. הוא הרבה להזכיר את מורו הגדול פיאז'ה, שבהיותו נער פרסם מחקר מדעי מרתק על צורתם של שבלולים, ושגידל צמחי בר בגינתו כדי להוכיח טענה למארקיסטית שקיווה להביא לפסיכולוגיה. טענות ביולוגיות אף יותר מופרכות ידועות מכתבי פרויד. האם גם יהודה טיפח אמביציה דומה? אם עמד על כתפיהם של ענקים אלה, אזי הפסדנו כולנו הרפתקה גדולה.
נותרו גווילים קטועים. אחרי ה"פרנויה," בא ספר המשך עם אגסי, "הפסיכיאטריה כרפואה," עדיין משווע לתרגום. כן נותרו קלטות מהרצאותיו, שראוי להעלות לרשת.
חשבתי שהכרתי אותו היטב, כי הרי לא סבל מצניעות יתר ומדי פעם זרק התפארות זו או אחרת. אבל רק אחרי מותו למדתי כי לחם בפלמ"ח ונפצע במלחמת השחרור, ועל קשרים עם בכירים בשלטון ובמערכת הביטחון. אחרי ארונו צעדו פרופסורים מכובדים לצד מטופלים הלומי-תרופות. יותר מנאומיהם של גדולי-הרוח נותרה בזיכרוני הנערה הבוכייה שצעקה "אוי הוא מת עכשיו!" וטמנה ראשה בחיקה של אביבה. זמן קצר אחריו נפטר אחיו הצעיר דני, רופא ילדים שהיה גם סופר מבוזבז ורק כמה רשימות נפלאות שלו פורסמו ב"הארץ," ואז נקטף גם הבן, ד"ר שלי פריד, היסטוריון ומורה מסור. אִתנו לאורך ימים טובים אביבה היקרה, הבת הסופרת תמי פריד והנכדים.
והנה עוד יום שנה ללכתו. סליחה מַאֶסטרו שלא עשינו יותר להפצת מורשתך. עוד אפשר לתקן. זו קינת ידיד-נפשך אהרן אמיר ז"ל.
אוֹר
לרעי ליהודה כי נאסף
רֵעִי בְּאַחַת מֵת
וּכְגָדִישׁ בְּעִתּוֹ נֶאֱסַף
חֶבְלֵי חַיִּים יָדַע רֵעִי
נַפְתּוּלֵי מָוֶת לֹא יָדַע
וְאַךְ אוֹר מִלְּאָהוּ קֶרֶב
בַּאֲשֶׁר הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ
רֵעִי הִתְהַלֵּךְ בַּחשֶׁךְ
וּנְתִיבוֹ הָיָה נְהָרָה
וּבַחשֶׁךְ הֵאִיר רֵעִי
לַאֲשֶׁר אֲפָפָהוּ חשֶׁךְ
כִּי בַּחשֶׁךְ הֵאִיר רֵעִי
כָּל עוֹד לֹא הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ
אֶת הָאוֹר אָהַב רֵעִי
וְהָאוֹר אוֹתוֹ אָהַב
כִּי אִם גַּם לֹא הָיָה הוּא הָאוֹר
הֲלֹא בָּא לְהָעִיד עַל הָאוֹר
וַיֵּלֵךְ אוֹרוֹ הָלוֹךְ וְחָזָק
עַד אֲשֶׁר הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ
וְאוֹרוֹ עוֹד יֵלֵךְ עִמָּדִי
עַד נַחֲבֹר בְּחֶשְׁכַת־צַלְמָוֶת
טבריה, 21.1.1990
ציור: ד"ר יגאל ורדי
