משתמש יוטיוב בשם "קלטות מכוסות אבק" שיגר אותי במכונת זמן 25 שנה אחורנית. הייתי צעיר המשתתפים בדיון בהנחיית ירון לונדון על טבע הזמן. כיום אנו היחידים שנותרו מהחבורה. היו הפסיכולוגית ניצה אייל ז"ל, הגנטיקאי ישראל אשכנזי ז"ל והפילוסוף יוסף בן-שלמה ז"ל. יוסף יושב לידי וירון נוזף בנו בשלב מסוים על השיחה הפרטית בינינו. ירון, כמו בימי ה"פרלמנט של לונדון," ידע לאסוף אנשים בפינצטה אליטיסטית ולהרים אתם דיון מרהיב ומלהיב. רכזת המערכת דאז היא כיום פרופ' ענת בלינט.
כיום כמובן אין דברים כאלה. יש חמאסיהו ומירי רגב ויואב קיש, ויש "הפטריוטים" ו"חתונמי." אבל לא לזמן רב. החושך הזה יחלוף.
כארבעים דקות נמשכה השיחה עם יוסף, לא זו שאתם רואים כאן באולפן אלא זו שאחריה, במטוס קטן שהמריא משדה-דב. אם תגבירו את הווליום בדקה שאחרי כיבוי האורות באולפן, תוכלו לשמוע אותו אומר שהוא צריך לטוס למחניים ואז אני אומר: "גם אני על אותה טיסה. צריך טרמפ?" ירון, ירוק מקנאה על ההמשך שהוא הולך להחמיץ, רוטן אליי נרגן: "למה אתה טס! אתה רואה? תיסע! תלך על גמל!" יאללה תאכל ת'לב.
בטיסה הסביר לי הפרופסור על האימננטיות ועל תורת המידות ואפילו חלק אתי את דעתו שהכפירה של שפינוזה בחופש הרצון לא הייתה עקבית. תאכלו גם אתם ת'לב: תחתיי נפרשים השרון ועמק יזרעאל, לידי פילוסוף מיתולוגי ממטיר בנדיבות מכמני ידע, ומעלינו שפינוזצ"ל.
הוא נולד בפולין ועלה ארצה כילד, קיבל חינוך דתי והוריד את הכיפה, למד פילוסופיה ויהדות וקבלה ונעשה לתלמידו המקורב ביותר של גרשום שלום. שנים רבות היה בשמאל והתנגד לסיפוח השטחים, אבל מתישהו אחרי מלחמת ששת הימים חווה טלטלה ואבדן אמון בשכנינו הערבים, והלך לגור לבדו בצריף זעיר בקדומים. אשתו נשארה בירושלים. "ישעיהו ליבוביץ של הימין" כינה אותו יאיר שלג, ואכן אי-אפשר היה לטעות בהקבלות: שני מלומדים אנשי-מדון, פנאטים חדורי-אהבה, הבעת פנים זעופה, קול נרגן ואמנות פרובוקציה וירטואוזית. שניהם נדדו ברחבי הארץ לדבר בכל מקום שמוכן לשמוע אותם, גם ללא תשלום, ושניהם אהבו מאוד לדבר לקהל הצעיר.
שנים רבות לימד באוניברסיטת תל-אביב בדרגת פרופ'-חבר עד שנעשה מן-המניין. לדבריו נבע העיכוב ממיעוט פרסומיו, למרות שכל אחד מהם נחשב למעולה. בביתו, כך סיפר בהשלמה זועפת, היו שלושה כתבי-יד שכבר לא יסיים. הסיבה להזנחה במחקר הייתה אהבת-חייו האחרת, ההוראה. עם פרישתו ויתר על שנת השבתון האחרונה והתמסר להוראה במכינות קדם-צבאיות ברחבי הארץ, בחלקן בהתנדבות. כמדומני שלא היה לו רכב והוא התנייד בתחבורה ציבורית. כך קרה שהתנדבתי להסיעו מהאולפן לשדה התעופה. מיד כשנכנס לרכב שאל אם הוא יכול לעשן ואז התמסר, בתאווה ובהקלה, לסיגריה הראשונה אחרי השהות באולפן.
שנים חלפו ואז סיפרו העיתונים על האירוע המטלטל. בן שלמה, חולה בסרטן סופני, הזמין אליו את תלמידיו מרחבי הארץ למפגש פרידה. כמאתיים צעירים נרגשים הצטופפו בחצר הזעירה בקדומים עד שמתוך הצריף יצא מורם האהוב לשיחה אחרונה. חבל שאיש לא העלה אותה על הכתב.
אז הרשו לי לחלוק אתכם עוד רגע אתו. בדקה ה-49 אני מגדף את המודרנה עם אובססיית הטלפונים הניידים שהחלה באותם ימים ומהלל את אחת ההמצאות הגדולות של האנושות בנוגע לזמן – השבת. קמה מהומה באולפן. אני מצטט את תחילת שירו של ר' יהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם." הוא רוכן לעברי, כמעט מצח אל מצח, ומקניט אותי, ואני מצחקק. ושוב צריך להרים את הווליום כדי לשמוע את ההתרסה: "המשך השיר – עבד אדונָי הוא לבד חופשי! את זה אתה לא אומר!"
היה שלום יוסף. מה היית אומר, מתנחל איש ימין, לו ראית את ישראל כיום מתבוססת בדמה ובקיאה? אני יודע מה אני הייתי משמיע לך (מועד קטן כ"ה2): בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה.
צילום תמונת הכותרת: בר לוי
