ברוך-כישרונות היה נועם. מדען, צייר, משורר וגם לוחם אמיץ לב. דגול מרבבה.
הוא למד גיאולוגיה, התקדם לדרגת פרופסור מן המניין והתמנה לראשות המחלקה לקרקע ומים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. במרוצת השנים החל להתעניין במוצא החיים, נושא בו עסק גם מורי הדגול שניאור ליפסון ז"ל, וכך התוודענו. ספרו Biogenesis: Theories of Life's Origin יצא בהוצאת Oxford University Press Press, וזכיתי שגם מאמר שלי צוטט בו. לימים זכיתי להצטרף אליו גם במאמר גדול על הנושא. קשה לי לתאר את עוצמת הידידות שנרקמה בינינו. שוב ושוב נבוכתי מהחיבה וההערכה שביטא כלפיי. פעמיים, כשלא הייתי בקו הבריאות, נדהמתי לראות כמה יצא מגדרו מדאגה כשראה שלא סיימתי את ארוחת הצהריים אליה ישבנו יחד.
נועם היה גם צייר ומשורר. את ציוריו כבר הציג בתערוכות, אבל את השירים כתב שנים רבות למגירה. אני גאה לספר שספר שיריו הראשון יצא לאור אחרי שידולים נמרצים מצדי ומצד ד"ר דבורה כץ, בעצמה מדענית, רופאה ומשוררת. אחר כך החל מעיין השירה לנבוע בספרים נוספים.
ונועם היה גיבור. פשוט כך. אף אחד לא היה מאמין שהאיש הרך הזה, עם החיוך הטוב והדיבור הכמעט נשי, היה לוחם עז-נפש שלחם כבר במלחמת השחרור. אני זוכר אותו מצביע על אחד מעמיתיו בפקולטה לחקלאות ואומר לי בשקט: האיש הזה, המדינה חייבת לו כל כך הרבה... במלחמת יום הכיפורים שימש כקצין המבצעים של אריאל שרון. את המפגש הקשה ביותר עם המוות חווה דווקא כאזרח כשהצטרף לטיול אוטובוסים רגוע בסיני ב-4 לפברואר 1990. כמה מחבלים התנפלו על האוטובוס והחלו לטבוח ביושביו. אני משחזר כאן מה שסיפרה לי אשתו חנה ז"ל. המחבלים ירו אל תוך האוטובוס וגם זרקו רימון לתוכו. היא שמעה את הגיאולוג זאב שיפטן ז"ל אומר לה "חנה, אני מת," ואז צנח מת. נועם קם והסתער אל מחוץ לאוטובוס, הכה באחד המחבלים בתרמיל שבידו ואז נורה ונפצע קשה. למחרת התפרסמה באחד העיתונים קריקטורה של אוטובוס שרוף ולידו רובה ותרמיל. כשהסתלקו המחבלים יצאה חנה וראתה את נועם שוכב ופניו בעפר. היא קראה לו והוא השיב "חנה, אם אני לא אצא מזה תדעי שנלחמתי בערבים."
לימים זכיתי להתמנות כיו"ר האגודה הישראלית לחקר ראשית החיים ואסטרוביולוגיה (ILASOL) שייסד נועם. התרגשתי מאוד לדבר עליו בפתיחת הכינוס בשנה בה הלך לעולמו. הפוסטר המצורף מציג את ספר שיריו ועליו ציור דו-משמעי אופייני של נועם: לכאורה כדור-הארץ עם הליבה הלוהטת ובית בודד עליו, אבל גם קנה רובה עם כוונת ובתוכו הקליע, מנקודת ראותו של מי שראה את המוות פעמים כה רבות מקרוב. זכור לי עוד שלו ציור עם מוטיב דומה: מעין עיגול וקו אלכסוני במרכזו. העיגול הוא אצבעות כף-יד קפוצה, והקו האלכסוני שבתוכה הוא להב המאכלת של אברהם - שוב מעיניו של יצחק על המזבח.
מצורף הציור שקיבלתי ממנו. עם השיר שכתב לי כהקדשה.
לאבשלום ידידי –
וְהָיָה כִּי תִּתְמַה, תִּתָּמַם:
יְדוּעוֹת הֵן דַּרְכֵי הַחַיִּים,
אַךְ אַיֵּה מְקוֹרָם, תְּחִלָתָם?
מָתַי נוֹצְרוּ וּלְאָן הֵם בָּאִים?
הַטֶּה נָא מַטֶּה חֻקוֹתֶיךָ
(וּזְכֺר הַשֵּׁנִי לְקַדְּשׁוֹ!)
וּסְמֺך עַל עָצְמַת שַׂרְעַפֶּיךָ
כִּי בּוֹרֵא – אַיִן, כָּל אִישׁ לְנַפְשׁוֹ.
וְאַבְנֵי גָּזִית חַפֵּשׂ וְאַתֵּר
וּבְנוֹתֵיהֵן – בָּרְאִי הַמַּבְרִיק
סִימֶטְרִיּוֹת הֵן – אַ-לַה פַּסְטֵר
קוֹמְפְּלֶמֶנְטָרִיּוֹת כְּמוֹ וָטְסוֹן וּקְרִיק.
וְהוֹסֵף נָא סְבִיבָה וְנוֹפֶיהָ
עִם חֺם וְעִם יֺבֶשׁ קְצָת לַח,
תְּנוּדוֹת וּמְשׁוּבַת מִקְצָבֵיהָ
וּסְפִיחָה עַל גְּבִישִׁים שֶׁל אֶקְדָּח.
וְעַתָּה – שַׁנֵּס נָא מָתְנַיִם
הֵרָדֵם לִתְקוּפַת הַמְתָּנָה:
אוּלַי לְעוֹנָה, אוּלַי לְדוֹרַיִם,
אוּלַי אַף לְמֵאָה שָׁנָה.
וְאָכֵן –
מִיוֵן מְצוּלָה אָז יַגִּיחוּ
עוֹטֵי לִיפִּיד כַּשַּׂלְמָה
”גֶנֶרַצְיָה סְפּוֹנְטָנִית! “יָשִׂיחוּ,
הַחַיִּים בְּעַצְמָם, מִשְּׁמָמָה!
וְהִכַּרְתָ תּוֹדָה וּבָרֵךְ רִאשׁוֹנִים
דַארְוִין, אַרִיסְטוֹ, אוֹפַּארִין, בִּיפוֹן
כִּי רֵאשִׁית יֵשׁ לַכֺּל, גַּם לַחַיִּים
אַף לִידִידְךָ שֶׁצִיֵּר הַדּוֹרוֹן.
*
אוּוופְּססס, עֲצֺר!
עִקָּר שָׁכַחְתִּי עִם רֺב מְהוּמָה:
הֶדְפֵּס זֶה עַל שֵׁם מָה?
עַל שֵׁם הֱיוֹתוֹ חַיִּים וּפְלִיאוֹת
לָכֵן יִקָּרֵא: ”נִגּוּדִים וְהַשְׁלָמוֹת. “
נועם להב
מבשרת ציון
אייר תשנ"ט, מאי 1999
