מירי רגב לא קראה אותו. קשה לחשוב על מחמאה גדולה יותר לסופר.
לא אל תאמרו שאתם לא מכירים אותו. אתם כן. תוך כמה שנים יאבד היופי ובמקומו יבואו הפנים חמורי-הסבר עם העיניים השקועות בחוריהן ומשקפי המצבט המוכרים לכם היטב. אבל עכשיו הוא רופא צעיר ומבטיח, הוא יצטיין במקצועו, ובתקופה מסוימת אפילו ירסן התפרצות מגיפה במחוז עליו הוא מופקד. וכבר בשנות העשרים שלו טולסטוי מעריץ אותו וגם שאר ענקי הספרות הרוסית מנבאים לו עתיד גדול לצדם.
הוא מפליא להוציא סיפור מכל דבר. אבא שלו הוא שיכור חדל-אישים שעומד על זכותו להלקות את בניו, במיוחד את הצעיר, וגם דורש מהם לשכב על הבטן ולא להוציא שום צעקה בזמן ההצלפה. הבן מציית כמובן. לימים, כשיכתוב דו"ח מזעזע על מצב האסירים בסחאלין, לא יוכל לעמוד במחזה ההצלפה באסיר. אבל כשישמע שאבא נפטר יבכה למה לא זכה להיות לידו ברגעיו האחרונים. לכו תקראו את הביוגרפיה הנפלאה על צ'כוב מאת אנרי טרואיה. שווה כל עמוד. כמו הקטע בו מעירים לו חברים בבהלה על הדם הנוזל מזוויות שפתיו. כולם מבינים שזו שחפת, רק הדוקטור נכנס להכחשה.
הוא גם כתב סיפור נורא יפה אבל קצת אנטישמי, "בּׅצָה," על יהודייה נוכלת וטורפת גברים ושני אחים שנפלו ברשתה. סופרת אמריקאית מפורסמת שגדלה בבריה"מ, לארה וַפַּניאַר, סיפרה איך התאהבה בצ'כוב בילדותה. את הסיפור הזה על המרשעת היהודייה קראה אחרי שגילתה שהיא עצמה יהודייה. אז התחלפו הזיותיה הרומנטיות בהזיה צ'כובית טיפוסית: אהובה אנטושה יגיש לה כוס תה והיא תשפוך את התה בפרצופו!
אבל כשקוראים את סיפור חייו מגלים שם סיפור אהבה סוער עם גברת בשם דוניה אפרוס (אפרת), אירוסין שהסתיימו אחרי סצנות קולניות ואפילו קצת מכות מצד הפרינצסה, שנשארה חברתו גם אחרי שהתחתן עם אולגה קניפר בידיעה שהיא הולכת להיות אלמנתו. אפרוס נרצחה לבסוף בידי הנאצים.
כן, הוא השתמש לעתים קרובות במילה "ז'יד," ופה ושם העיר הערות ארסיות על תאוות הבצע של היהודים, אבל תמיד הרים קולו נגד רדיפתם והאמין בחפותו של דרייפוס. הוא נולד ומת, אגב, בדיוק באותן שנים כמו הרצל. תראו כמה אפשר להספיק ב-44 שנות חיים!
אז הנה מכתב שכתב לאחיו הבכור אלכסנדר, עוד צ'כוב מוכשר, רק שלמרבה הצער נעשה שיכור לא-יוצלח כמו האבא. במכתב מנסה הצעיר לחנך את הבכור. אני קורא ומנסה לא להסתכל על הבלגאן סביבי בבית, כי בעיני הפדנט הזה סדר וניקיון בסביבתו של הסופר היו חיוניים ליצירה...
תודה ליולי שפירא על התרגום מרוסית.
מוסקבה, 1886.
לעתים קרובות אתה פונה אלי בטרוניה שאנשים "לא מבינים אותך"! גתה וניוטון לא מתלוננים על זה.... רק המשיח התלונן על זה, אבל הוא דיבר על כך שלא הבינו את התורה שלו. ולא אותו עצמו... אנשים מבינים אותך היטב. ואם אתה לא מבין את עצמך, זה לא באשמתם.
אני מבטיח לך כאח וכחבר שאני מבין אותך בכל לבי. אני מכיר את התכונות הטובות שלך כפי שאני מכיר את חמש אצבעותיי. אני מעריך ומכבד אותן מאוד. אם תרצה, כדי להוכיח שאני מבין אותך, אני יכול למנות את התכונות הללו. אני חושב שאתה נדיב ולא אנוכי, מוכן לתת את הפרוטה האחרונה שלך; אין לך קנאה ולא שנאה; אתה פשוט לב, אתה נותן אמון, בלא עורמה, ולא זוכר רע.... זכית במתנת שמים שלה זוכים מעטי מעט. יש לך כישרון נדיר, כישרון זה מציב אותך מעל מיליוני גברים, כי על פני האדמה רק אחד משני מיליון הוא אמן של אמת. הכישרון שלך מבדיל אותך: גם אם היית קרפדה או טרנטולה, גם אז, אנשים היו מכבדים אותך, כי לכישרון כל הדברים נסלחים.
יש לך רק כישלון אחד, והוא המקור לכך שאינך מאושר כאן ועכשיו. סלח לי, בבקשה, אבל Veritas Magis amicitiae... לחיים יש דרישות משלהם. כדי להרגיש בנוח בקרב אנשים משכילים אדם חייב להיות בן-תרבות במידה מסוימת. הכישרון שלך הביא אותך עד הלום, אבל על מנת שלא להרגיש כמו מטולטלת, אתה חייב להפוך לאיש תרבות.
אנשים בני-תרבות חייבים, לדעתי, לעמוד בתנאים הבאים:
1. הם תמיד מעריכים את הזולת ולכן הם: עדינים, מנומסים ומוכנים לתת לאחרים. אם הם חיים עם מישהו שהם לא מסתדרים אתו, הם לא ילכו מהמקום ויאמרו "אף אחד לא יכול לחיות אתך''... הם מרגישים בנוח בנוכחות זרים בביתם.
2. יש להם אהדה לא רק לקבצנים וחתולים בלבד. הלב שלהם כואב למה שהעין שלהם לא רואה... הם לא ישנים בלילה כדי לעזור ל-א'..., עוזרים לאחיהם לשלם את שכר הלימוד באוניברסיטה, וקונים בגד לאימם.
3 הם מכבדים את רכושו של הזולת, ולכן משלמים את חובותיהם.
4 הם כנים ונזהרים מהשקר כמו מאש. כי שקר מעליב את המאזין ושם אותו במיקום נמוך יותר בעיניו של הדובר. הם לא מעמידים פנים, ומתנהגים ברחוב כפי שהם עושים בבית... מתוך הכבוד לאוזניהם של אנשים אחרים הם מעדיפים לעתים קרובות יותר לשתוק מאשר לדבר.
5 הם לא מזלזלים בעצמם כדי לעורר חמלה. הם לא משחקים על מיתרי לבם של אנשים אחרים... הם לא אומרים "לא הבינו אותי כהלכה," או "כבר לא מתייחסים אלי בכבוד הראוי לי," משום... שכל זה וולגרי וחסר תוחלת בעיניהם.
6 לא אכפת להם מיהלומים מזויפים כגון ידיעת ידוענים... אין בהם את הרצון לבלות את ימיהם במסיבות חסרות טעם שם אפשר לפגוש אנשים מפורסמים. ואז בטרם ילכו לישון לספר לאישה שלהם את ידו של מי הצליחו ללחוץ הערב. אפילו קרילוב אמר "חבית ריקה מהדהדת בקול רם יותר מאשר חבית מלאה."
7 אם יש להם כישרון הם מכבדים אותו. הם מקריבים למענו: חיי נוחות, נשים, יין, יהירות... הם גאים בכישרון שלהם...
8. הם מפתחים תחושה אסתטית כלפי עצמם. הם לא יכולים ללכת לישון בבגדיהם, לראות סדקים על הקירות, לנשום אוויר רע, ללכת על רצפה שירקו עליה, לבשל את ארוחותיהם על תנור מלוכלך. הם מבקשים ככל האפשר לרסן את האינסטינקט המיני... מה שהם מחפשים באישה הוא לא חבר למיטה... אלא בת-זוג לחיים.
וכך הלאה..
כך אנשים מתורבתים אמורים להתנהג ולהיראות. כדי להיות בן-תרבות ולא לעמוד מתחת לרמה של הסביבה שלך לא מספיק רק לקרוא "רשימות ממועדון הפיקוויקים" ולדעת בעל פה מונולוג מתוך "פאוסט."
מה שדרוש הוא – מאמץ לאורך זמן, התמדה ביום ובלילה, קריאה מתמדת, מחקר... כי כל שעה יקרה... נפץ את בקבוק הוודקה, שכב ותקרא את טורגנייב, אותו לא קראת מעולם...
אתה חייב להפסיק עם היהירות שלך, אתה לא ילד... אתה בקרוב בן שלושים.
זה הזמן!
אני מצפה ממך... כולנו מצפים לך.
אנטון צ'כוב
