בני ציפר נפרד מ"תרבות וספרות," בו עשיתי את צעדיי הראשונים בכתיבת ביקורת ספרות ומדע, כשנה אחרי שציפר נכנס לתפקידו כעורך המדור. גם לי יש זכות וחובה להוסיף דברי פרידה ממנו.
הביקורת הראשונה ששלחתי, ב-1988, "גדוּלה במבחן הזמן," הייתה על ביוגרפיה גרועה של דארווין מאת יוהנס המלבן. הייתי (יש שיאמרו נשארתי) די מלא מעצמי, ואחרי הקטילה של הביוגרפיה עברתי להעלות מחשבות משלי על תורת האבולוציה. הביקורת הארכנית התפרסמה במלואה ובני עודד אותי להמשיך ולכתוב. באתר "הארץ" אונליין לא ניתן למצוא את הביקורות הישנות האלה, שאני מעריך שהיו בין עשר לעשרים. מי שיקרא אותן ישים לב מיד לבעיה אתית: לפחות שתי ביקורות היו על ספרים של מרצים מאוניברסיטת תל-אביב שאצלם למדתי באותן שנים ממש. לא יקשה למצוא ניגודי עניינים גם בביקורות נוספות, כולל זו על ספרו של ישראל אור-בך ז"ל, שבדיעבד אני מצטער רק על כך שלא הייתה יותר נלהבת.
אלה היו עדיין הימים בהם מאמר הודפס והושם במעטפה מבוילת שנשלחה בדואר אל "תרבות וספרות" רח' שוקן 21 ת"א 66532, והכותב היה צריך לבדוק בדאגה את הגרסה המודפסת בעיתון לוודא שלא נפלו בה טעויות. כמה פעמים נסעתי למשרדי המערכת למסור את הביקורת בעצמי. פגשתי שם את יהושוע קנז ז"ל, איש ביישן ושקט שישב במשרד מול זה של ציפר. בחדר ליד ישבה רות אלמוג תיבדל"א, שאתה היו לי הרבה שיחות נפש. באותם ימים דרך כוכבו של חייל צעיר ומוכשר להפליא בשם אביעד רז, שבשנים הבאות נעלם מהבמה הציבורית ונעשה פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. גם הוא היה כותב ביקורות ספרים מלומדות ונשכניות, והתיידדנו עד שנמוג מעולם הפובליציסטיקה. אני זוכר אותו פעם מצחקק למראה גיליון הדפוס של יום חמישי: "תראו איזה יופי! מאמר ראשון מימין שלי, משמאל של אבשלום, ובאמצע קצת יותר למטה ברונובסקי המסכן!" כן גם הענק ההוא היה אז פעיל, ולצערי מעולם לא פגשתי אותו.
בני עודד ואפילו טיפח אותי. הוא פעם אמר לי שאינו מעלה על הדעת לקצץ מאמרים שלי. מן הדין שאכיר לו טובה על כך.
אז לא, במאמר פרידה זה אני רוצה לתעד כמה מרגעי השפל המכוערים והמחרידים בכתיבתו של ציפר, טורים בהם הוריד את הכתיבה הפובליציסטית לרמות השחתה שמעטים כמותם בספרות העברית. אסור לשכוח את זה דווקא בימים אלה בהם נראה ששלטון החורבן של חמאסיהו מתקרב אל קצו.
א.
אפתח בעובדה מוזרה ברמה הביוגרפית – כמעט שאמרתי ביולוגית – בנוגע לציפר, והיא המטמורפוזה שעבר, פיזית ממש. האיש שהכרתי במערכת הארץ היה נעים להפליא, רך דיבור, שיער שטרם האפיר וחיוך חם וביישני. המאמרים שפרסם אז על סופרים מהמזרח התיכון ומאירופה היו פניני תרבות מזרח ומערב, ותיאורי נסיעותיו לטורקיה ולמצרים היו ספרות במיטבה. אני זוכר על כן את התדהמה שאחזה בי כשראיתי אותו בגלגולו החדש כמה עשרות שנים מאוחר יותר: קולב מתנייד עם קרחת נוצצת ופפיון, חיוך שינני ודיבור של מתבגר הומו מוחצן עם נגיעות של דיווה. מחליאות מכל היו המילים האיומות שיצאו מפיו. שום דבר לא דמה לאיש שהכרתי מרחוב שוקן. אני יודע שלא הרבה אנשים זוכרים כיום על מה אני מדבר, אבל זו הייתה אחת המטמורפוזות הקיצוניות שראיתי מימיי.
...
... [המשך יבוא]
