בבוקר ה-23 בנובמבר 2004 הגיעה מכונית אל נמל אשדוד. סערה גדולה השתוללה בים, ושלטי אזהרה הורו במפורש לא להיכנס לשטח הנמל. הנהג התעלם מהשלטים ובמשך חמש דקות נסע כשלושה קילומטרים לאורך שובר הגלים. על פי נתוני הסערה ששררו באותו בוקר – גלים בגובה חמישה מטר, בערך אחד כל 20 שניות – ספגה המכונית כשמונה גלים במשקל של בערך טון מים כל אחד. זה לא ממש הזיז לנהג, שאגב הוא היה מי שרק אתמול – מנהל פרויקט המזח, כן? – אסר על כל העובדים להתקרב לנמל.
המכונית המשיכה עד קצה המזח וממנה יצא איש בן 75, קטן-קומה וכבד-משקל, וגם קצת חירש, שלא ידע לשחות. הוא באמת לא שחה, רק נעל את רכבו – כן קראתם נכון: נעל אותו מבחוץ – וירד אל הכביש הצר שבשולי המזח, היכן שפגיעת הגלים הייתה הישירה ביותר. עכשיו בא הגל הבא, רב-עוצמה מקודמיו, העיף אדם ומכונה ומחץ אותם מיד.
טו מייק א לונג סטורי שורט, רפאל איתן התאבד. כל הסבר אחר למה שעשה באותו בוקר חייב להניח טיפשות בל-תיאמן מצד מי שהיה רמטכ"ל צה"ל, וטיפש הוא לא היה מעולם.
התחקיר המצמית הזה של אמיר שואן ושחר גינוסר פורסם רק לפני תשע שנים וכמעט נשכח מלב כל הציבור, כולל עיתונאים ששאלתי. אפילו ויקיפדיה לא הזכירה את הממצאים הללו שפורסמו בעיתון הנפוץ ביותר בישראל (עכשיו אחרי המאמר הזה הם מוזכרים). העובדה שאחד מחבריו של איתן חשד בעיתונאים שהם קשורים לחברת הביטוח נותנת רמז לסיבות השתיקה, ועליה נוספים גילויים נוספים, כמו שביומנו של המנוח נקבעו מראש פגישות עד יום המוות בלבד, ומעל לכל כמה פרשיות עם צחנה של שחיתות במיטב המסורת הישראלית, בצע וחובות מסתוריים.
זה היה "רפול," הקצין הג'נטלמן שהפיץ את השמועה שרא"ל דן שומרון ז"ל היה הומו; שנתן חנינות לשלושה חיילים שרצחו שבויים ואזרחים לבנוניים ולאזרח שרצח פלסטיני רק כי היה ערבי, שהתגאה איך הרג מחבל ע"י הטבעתו למוות; שכמעט הטביע את בנו כשאילץ אותו לשחות בכינרת עם נשק עד שהבן היה בסכנת חיים; שראה במשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה מודל ליחסינו עם הערבים בארץ. זה הישראלי השורשי שכתבות סכאריניות חוזרות להלל מדי יום שנה למותו – סליחה: התאבדותו.
הגיע הזמן שהתחקיר המושכח הזה יוחזר לתודעה, לצד הסיפורים המלבבים על הפרחים לאישה והשירים לנכדים. קוראים לזה היסטוריה וזה נורא חשוב, בעיקר בימינו.
