בשם רוּמי נתקלתי לראשונה ב"אמנות האהבה" של הפסיכואנליטיקאי היהודי אריך פרום, שיר מיסטי יפהפה על האהבה כעיקרון מארגן ביקום. אחר-כך שמעתי את שמו גם בפי המנחה של המנחה שלי, דייוויד בוהם. כששמע שנולדתי באיראן אמר שהוא אוהב את רומי כי הוא קדם לו בתחושה שהיקום כולו מתגלם בכל חלקיק.
שירי ג'לאל א-דין רוּמי (1207-1273) תורגמו עד היום כמעט לכל שפות אירופה וגם מחוץ לה. הסיבה המיידית היא יופיים הכובש. אבל גם כל השקפת העולם שמאחוריהם תרמה לקסמם. הסוּפיות היא זרם ייחודי באסלאם שבכמה מובנים אפשר להקביל בינו לבין החסידות, כמו האקסטטיות וההסתפקות במועט. במובנים אחרים הוא מזכיר דווקא את הרציונליזם של הרמב"ם, עד כדי כך שר' אברהם בן הרמב"ם (1186-1237) שלח את תלמידיו במצרים ללמוד בבתי הספר שלהם, ובדורות שאחר כך אף כונו "הסוּפים היהודיים." לאוזנינו זה יכול להיות מוזר לשמוע מוסלמי מציג את האסלאם כדת האהבה והסובלנות, וטוען שאפילו המילה ג'יהאד מציינת במקור לא מלחמת שמד אלא מאמץ. אבל גישה זו אינה שונה מהרבה זרמים בפרשנות היהודית המסבירים מצוות רצחניות בתורה כבעלי משמעות סמלית, כמו השמדת עמלק המתפרשת כהכחדת הרוע הפנימי בלב כל אדם.
השירים שתרגמה המשוררת וסופרת הילדים שירה אליאסי לוי הם מתוך הדיוואן שהקדיש רוּמי למורו המיסטיקן הפרסי שַמְס תַּבְּרִיזִי (1185–1248). השניים בילו יחד שתי תקופות מכריעות ורבות-עוצמה בקוּניה עירו של רוּמי. אחרי כמה שנים קם תבּריזי ונסע מערבה. רוּמי מלא הגעגועים שלח את בנו לדמשק לשכנעו לחזור, אבל כעבור כמה חודשים קם המורה ונסע שוב, הפעם לאזרבייג'אן שם מת או נרצח בנסיבות לא ידועות. מעתה הקדיש התלמיד המיותם את כל שיריו למורה הנעלם.
רומי כתב בפרסית, כמו המשורר-המתמטיקאי עומר כיאם, הרופא הפילוסוף אבן-סינא וקבוצה גדולה ומגוונת של מלומדים פרסיים שפעלה בזמן תור-הזהב של התרבות והמדע בארצות האסלאם. אם להשתמש בדימויים משירי רוּמי, ההיסטוריה מורה שמה שקמל יכול לשוב ולפרוח, וככל שהדמוקרטיה תמשיך להפיל משטרי עריצות בארצות שסביבנו אולי נזכה עוד בדורנו לחזות ברנסאנס ערבי מחודש. אם נזכה לראות ראש-ממשלה ישראלי מוזמן לנאום בפני המאג'ליס בטהרן, כמו יצחק נבון שנשא נאום ממיס לבבות בפני הפרלמנט המצרי, נוכל לצייד אותו בשירים אלה של רומי.
.
ממך אנה אלך
אַתָּה הַגּוֹרֵם לְשִׁבְרוֹן סְלִיחָתִי, מִפָּנֶיךָ אָנָה תְּהֵא בְּרִיחָתִי?
אַתָּה הֶחָקוּק עַל לוּחַ לִבִּי, מִפָּנֶיךָ אָנָה אַפְנֶה בְּרִיחָתִי?
אַתָּה אוֹר שְׁתֵּי הָעֵינַיִם, אֵיכָה אֶרְאֶה לְלֹא רְאוּת הַשְּׁתַּיִם?
הוֹ הַמַּחֲנָק הָאוֹחֵז בִּגְרוֹנִי, מִפָּנֶיךָ אָנָה אֶבְרַח אֲנִי?
הוֹ, אוֹרוֹתֶיךָ שִׁשָּׁה כִּוּוּנִים, כְּמַרְאַת שֵׁשׁ הַפָּנִים.
הוֹ, מַרְאֶה מְבֹרַךְ פָּנִים, מִפָּנֶיךָ הֵיכָן אַסְתִּיר פָּנִים?
הַלֵּב נִתֵּר מִמְּךָ וְהַנְּשָׁמָה שֻׁחְרְרָה בִּזְכוּתְךָ
נִשְׁמָתִי סוֹבֶבֶת עֲיֵפָה, אָנָה אֶבְרַח מִמְּךָ?
אִם אֶסְגֹּר אֶת הָעֵינַיִם וְלֹא אֶרְאֶה אֶת פְּנִים הַמַּרְאוֹת
גַּם אָז מִלִּבִּי לֹא תִּפָּרֵד, כִּי מִמְּךָ אָנָה אֵלֵךְ?
.
התחיה עם בוא "המוזג'"
אַתָּה הַתְּחִיָּה הַפִּתְאוֹמִית עִם חֶמְלַת הָאֵין סוֹף,
אַתָּה הָאֵשׁ הַמְּלַבָּה בִּסְבַךְ הַמַּחְשָׁבוֹת.
בָּאתָ הַיּוֹם בִּצְחוֹקְךָ הַמְּבַשֵּׂר, וּבְיָדְךָ הַמַּפְתֵּחַ הַמְּשַׁחְרֵר,
אַתָּה הֵבֵאתָ אֶת הַתְּבוּנָה לְכָל הַשּׁוֹאֲלִים בִּתְחִנָּה.
אַתָּה הַכְּסוּת לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנִּגְלֶה, אַתָּה הַמְּחֻיָּב לְבַעֲלֵי הַתִּקְוָה,
אַתָּה הַפִּתְרוֹן, אַתָּה הַשְּׁאֵלָה, אַתָּה הַסּוֹף, אַתָּה הַהַתְחָלָה.
אֶת הַלְּבָבוֹת אַתָּה מְעוֹרֵר, אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת אַתָּה מְסַדֵּר,
אַתָּה שׁוֹאֵל הַשְּׁאֵלָה, אַתָּה פּוֹתֵר הַמִּשְׁאָלָה.
הוֹ רוּחַ נְדִיבָה, הוֹ תַּמְצִית עֲשִׂיָּה וּלְמִידָה,
לַכֹּל אַתָּה הוּא הַתְּרוּפָה, וְכָל הַנּוֹתָר הוּא רַק טִרְחָה.
רְאוּ אֶת מְתִיקוּת הָרֶגַע, הָנִיחוּ לַשֵּׂכֶל וְגַם לַיֶּדַע,
אֵין עֵרֶךְ לַחַיִּים וְלַצְּרָכִים, אִם הַלֵּב וְהָרֶגֶשׁ לְךָ נִצְרָכִים
כַּבֵּה! קְצַר רוּחַ אֲנִי וּקְצַר מְנוּחָה, הָלַכְתִּי לָשֶבֶת בְּצֵל דִּגְלְךָ
הַשְׁלֵךְ הַנְּיָר, זְרֹק הָעֵט, הַמּוֹזֵג בִּכְבוֹדוֹ מוֹפִיעַ כָּעֵת!
