הסיפורים המובאים במדור זה אינם סיפורים במובן הרגיל. בדידי הווה עובדא. מופיעים בהם אנשים מיוחדים ונפלאים שזכיתי להכיר, וכנגדם אנשים אחרים, שעשו מעשים פחדניים ובזויים. כולם מוזכרים בשמותיהם.
למה? ראשית, כי זו אמת. שנית, גם לי יש חשבון-נפש לעשות על טעויותיי וכישלונותיי. מעל לכל זו התרסה בפני הנוהג הרווח באוניברסיטאות בישראל "לא להוציא דברים החוצה." בלתי-נסבל הוא שגם אחרי שבירת מחסומי הפחד במגזר הציבורי והצבאי, דווקא הקמפוס נותר המקום האחרון בישראל שבו קרבנות השחיתות, הבריונות וההטרדה המינית נוטלים חלק בקשר השתיקה. התוצאה: לחישות מכוערות בנוסח "אין עשן בלי אש" רודפות את הקרבן עצמו.
לי אין מה להסתיר. אדרבא, יפחדו מאור השמש אלה שהחשיכה יאה להם ולמעשיהם, ושמאז נתתי את פניי בהם, לעין כל, נסתמו – הפלא ופלא – פיותיהם הגדולים. אני נושא לבדי במלוא האחריות, משפטית ואחרת, לכל הכתוב כאן.
