אילו ניחוח הפרחים היה עולה כסף, מספר האנשים שהיו משלמים כדי להריח אותם היה גדול ממספר אלה המריחים אותם כיום בחינם. לא זו ההשערה הביולוגית שאני מעלה כאן, אלא עובדה ידועה בנוגע לטבע האדם. עכשיו נעבור לביולוגיה.
השאלה חזרה אליי לאחרונה אחרי הרבה שנים, דווקא כשהייתי באוניברסיטת סן-דייגו. בכל הזדמנות נהגתי לרדת אל העמק שגבל בקמפוס, לטבול בפלג ולהתפעם משפע הצומח והחי בו. בוקר אחד מצאתי פרח לבן בעל ניחוח נעים. אז עלתה מחדש החידה: למה נהנים בני-אדם מהרחת פרחים? מילא ההנאה להריח מזון כלשהו מביאה לאכילתו, שגם היא גורמת הנאה מובנת כי היא נחוצה לקיום לגוף. אבל מה גרם לאבולוציה להטביע בנו הנאה כה חזקה הגורמת לנו להיעצר, לרכון אל פרח ורק להטביע בו את אפנו?
התהייה התחזקה כשהשתמשתי באפליקציית PlantSnap להגדרת צמחים. הפתעה: הפרח שגרם לי לכרוע שוב ושוב להריח אותו היה לא אחר מאשר הדָטוּרָה, מהרעלנים המפורסמים בעולם. הוא שייך למשפחת הסולניים, עליהם נמנים ירקות כמו העגבנייה והחציל שגם בהם יש מנה שיורית של רעל שנותר בצמחים המתורבתים, אבל כמות הרעלים שבדטורה, בהם אטרופין (המסוגל לגרום לשיתוק הלב והריאות) וסקופולמין ("סם האמת" הגורם להזיות), גדולה מספיק כדי להרוג אדם.
ועדיין, ריח הפרח הזה הוא כל כך נעים! נזכרתי בהרדוף הנפוץ בארץ, גם הוא רעיל מאוד, וגם לפרחיו ניחוח משכר. השאלה אם כן מתחזקת: למה טבועה בי הנטייה לדחוף את האף אל חלקי צמח שאיני מתכונן לאכול אותם, אפילו פרחי צמחים רעילים? אם נזכור את הרתיעה שיש לנו מריחות ריקבון, יש לה סיבות ביולוגיות ברורות. למה אם כן אין לנו רתיעה כזאת מריח פרחים רעילים?
אמרתי "לדחוף את האף" וכאן אני נזכר שבין הפרימאטים, ובעיקר קופי האדם, הסוג Hono מתייחד באף בולט עם נחיריים המופנות מטה, בניגוד לדודנו הקרוב השימפנזה והרחוקים יותר, הגורילה והאורנג-אוטן, שאפיהם פחוסים ונחיריהם פונים לפנים. תכונה זו חלקנו גם על דודננו הניאנדרטל ז"ל. לחוטם הבולט יש בוודאי כמה תפקידים, כמו קירור האוויר באזורים קרים כפי שאפשר לראות באינדיאנים של דרום-אמריקה, אבל ככלל הוא מאפיין את כל בני האדם.
קיבלנו אם כן רמז נוסף: מבחינת הצמח, האדם הוא מין עדיף לפתות אותו להריח את פרחיו, כי החוטם הבולט משמש מאביק יעיל כמו לשון הפרפר או מקור הצופית. ואכן אפשר לראות לפעמים אדם עם כתם צהוב זעיר על קצה החוטם אחרי שהסניף פרח עץ הדר כלשהו (ואם מדובר בזכר, יש לו עוד מאפיין המבדיל את האדם משאר הפרימאטים: השפם). ושוב: אם איננו יונקים מצוף הפרח, איזה רווח יש לנו מהאבקתו? האם האבולוציה עשתה אותנו סתם פראיירים?
לא, כי כמה מחקרים מראים שלהנאה החושית נלווה רווח בריאותי. ריח הפרחים מרגיע ומוריד את לחץ הדם, מפחית מתח ודיכאון ומשפר תפקודי זיכרון ודיבור, ראו למשל כאן:
https://journals.ashs.org/.../hortsci/48/1/article-p82.xml
https://www.webmd.com/.../200.../floral-scent-soothes-stress
זאת ועוד: אנחנו מביעים אהבה בפרחים, בעיקר ריחניים, וריחות יסמין, שושנה ונרקיס ממלאים תפקיד חשוב בבשמים. אני זוכר כמה נבוכתי כשהחמאתי פעם לידידה על הבושם שלה והיא צחקקה: נורא נחמד מצדך אבל אני סתם מזיעה! ריח הפרח מחקה אם כן את הפרומון הנשי, ממש כפי שריח הדבורנית מחקה את פרומון הדבורה הנקבה לצד הדמיון הוויזואלי לגופה. וככל שאנחנו נחשבים לבעלי חוש הריח המנוון ביותר בין היונקים, הרי בכל נשיקה לבת/בן-זוג, או (במיוחד) לילד/ה, אפשר לשמוע קול ברור של הסנפה.
אבל כאן מופיעה עובדה הנראית כסותרת את כל מה שנאמר לעיל: מה עם המסכנים שהפרח מביא להם התקפי אלרגיה? עצוב, אבל יש אנשים שהריח הנפלא של פריחת ההדרים גורם להם לנזלות, פריחות עור ואפילו סכנת הלם אנפילקטי. השאלה חוזרת, ועכשיו גם מחריפה: למה נמשכים בני-אדם אל הפרחים, אם לחלק מהם גורם הריח להרעה משמעותית בבריאותם?
לעזרתי באה השערה מבוססת בתחום האלרגולוגיה, השערת ההיגיינה. באפידמיולוגיה של האלרגיות יש מאפיין חריג: בניגוד לרוב המחלות, הן נפוצות יותר דווקא בשכבות מבוססות. למה? פעוט המגודל בעודף ניקיון אינו יכול ללקק מדי פעם מעט חול, לנגוס בחיפושית או אפילו להכניס לפה דברים יותר מגעילים, וכך להיחשף בצורה מתונה לזיהומים כדי להתחסן מפניהם. חסך זה יוצר מערכת חיסון "מובטלת" הממהרת לתקוף גם גורמים לא עוינים – במקרה הזה אבקני פרח. מסיבה זו התבססה שיטת הטיפול החיסוני: כמויות זעירות של האלרגן מוזרקות לגוף המטופל כדי לגרום לו להתחסן מפניו.
ואם נחזור לחוש הטעם: לסוג "הומו" יש חיך הרפתקני. אנחנו אוהבים לא רק פירות מתוקים אלא גם גבעולים ופקעות מרים וחריפים. כך השום והבצל, וכך ירקות ממשפחת הסולניים והמצליבים המכילים כמות זעירה של רעלי סולנום וחרדל. צמחים אלה הם רעילים לחרק או מכרסם קטן, אבל לחיה גדולה הם משמשים כאנטיביוטיקה וכהגנה מפני טפילים. מפורסם בהקשר זה הוא הקיפוד, שיודע ללעוס עלי מנתה, לעשות מהם קצף ולמרוח אותו על קוציו. לא מקרה הוא שחלק מהפרחים הם אכילים, כמו כובע הנזיר או אמנון ותמר. לאור תפקיד החשוב של הפיטוכימיקלים שבפירות ובירקות, כמו הליקופן האדום או הבטא-קַרוטֶן הכתום, ברור גם היתרון הבריאותי של אכילת הפרחים האלה.
אז אולי זה, לסיכום, המסר של הצמח: בואו, הומינידים ארוכי חוטם, האביקו את פרחיי, ובתמורה תשאפו רלקסנטים ואנטי-דפרסנטים, ותקבלו מצב רוח רומנטי מריחות דמויי פרומונים, כל אלה בתוספת אלרגנים קלים שיגרו ויאמנו את מערכת החיסון שלכם, ואפילו תטעמו ביס פה ושם. הולך?
קיצר: הרבו להסניף פרחים, וגם אלה את אלה, וזכרו את מה שאמרתי לכם: אילו הרחת פרחים הייתה עולה כסף...
