ברוך-כישרונות היה נועם. מדען, צייר, משורר וגם לוחם אמיץ. איש דגול מרבבה.
הוא למד אגרונומיה, המשיך לדוקטורט ומשם התקדם עד לדרגת פרופסור מן המניין, והתמנה לראשות המחלקה לקרקע ומים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. במרוצת השנים החל להתעניין במוצא החיים, נושא בו עסק גם מורי הבלתי-נשכח שניאור ליפסון ז"ל, והרחיב את מחקריו לגיאולוגיה, אסטרונומיה וביוכימיה. הוא ייסד אגודה בין-תחומית ששמה כיום האגודה הישראלית לחקר ראשית החיים ואסטרוביולוגיה (ILASOL). אחת לשנה היה מתקיים בפקולטה לחקלאות כינוס ארצי בנושא ובו הציגו טובי המדענים הישראליים את מחקריהם בשאלת מוצא החיים, ובדרך-כלל הוזמן גם מדען-אורח נודע מחו"ל. כך בעצם התוודענו. ספרו של נועם Biogenesis: Theories of Life's Origin יצא בהוצאת Oxford University Press, וזכיתי שגם מאמר שלי צוטט בו. לימים זכיתי להצטרף אליו ואל פרופ' שלמה ניר גם במאמר ארוך על הנושא.
נועם אהב מאוד כישרונות צעירים. כשהוציא בנו, הפילוסוף ד"ר רן להב, את ספרו "לוּ – יומן פנימי," סיפר לי כי פרץ בבכי במהלך קריאת הספר. פעם הכרתי לו סטודנט מוכשר – כיום הפילוסוף פרופ' עמרי בהם – שכתב מאמר ביכורים על עקידת יצחק. נועם נקשר אל הבחור בחיבה ובהערצה, וההיכרות הולידה מאמר משותף של השניים עם ציור של נועם, שפורסם בכתב-העת "דימוי" בעריכת חוה פנחס-כהן ז"ל. גם הידידות שנרקמה בינינו הייתה רבת עוצמה, ולא אחת נבוכתי מההערכה שביטא כלפיי. כשהיה מזמין אותי לארוחת צהריים, היה האיש הגבוה מלווה אותי עד שער הפקולטה לחקלאות, שם היינו נפרדים בלחיצת-יד חמה לפני שהייתי עובר את הכביש אל שער מכון וייצמן. פעמיים, כשלא הייתי בקו הבריאות, שאל אותי בדאגה: ואגב מה שלומך? ראיתי שלא סיימת את הארוחה...
גם בציור ושירה שלח ידו. את ציוריו כבר הציג בתערוכות, כולל במוזיאון ישראל, אבל את השירים כתב שנים רבות למגירה. אני גאה לספר שספר שיריו הראשון יצא לאור אחרי שידולים נמרצים מצדי ומצד ד"ר דבורה כץ, מדענית, רופאה ומשוררת. משם המשיך המעיין לנבוע בספרים נוספים.
ונועם היה גיבור. פשוט כך. אף אחד לא היה מאמין שהאיש הרך הזה, עם החיוך הטוב והדיבור הכמעט נשי, היה לוחם עז-נפש שלקח חלק כבר במלחמת השחרור. אני זוכר אותו מצביע על אחד מעמיתיו בפקולטה לחקלאות ואומר לי בשקט: האיש הזה, המדינה חייבת לו כל כך הרבה... במלחמת יום הכיפורים שימש כקצין המבצעים של אריאל שרון. אבל את המפגש הקשה ביותר עם המוות חווה דווקא כאזרח, כשהצטרף לטיול אוטובוסים רגוע בסיני ב-4 לפברואר 1990. כמה מחבלים התנפלו על האוטובוס והחלו לטבוח ביושביו. אני משחזר כאן מה שסיפרה אשתו חנה ז"ל (ל"קוּקָה" ככינויה בפיו היה סיפור-חיים מסעיר משלה) במסיבת יום-הולדתו בביתה של דבורה. המחבלים ירו אל תוך האוטובוס וגם זרקו רימון לתוכו. בתוך פאניקת התופת שמעה חנה את הגיאולוג זאב שיפטן ז"ל אומר לה "חנה אני מת," ואז צנח ללא רוח-חיים. נועם קם והסתער אל קדמת האוטובוס, הכה במחבלים בתרמיל שבידו ואז נורה בכתפו ונפצע קשה. למחרת התפרסמה באחד העיתונים קריקטורה של אוטובוס שרוף ולידו שני מקלעים ותרמיל-צד. כשהסתלקו המחבלים יצאה חנה וראתה את נועם על הארץ, פניו בעפר. באימה קראה בשמו, ואז שמעה מלמול, כה אופייני לאתוס של דור השואה והתקומה: "חנה, אם אני לא אצא מזה תדעי שנלחמתי בערבים."
האם היה פוסט-טראומטי? אין ספק שהחוויות האלה הותירו צלקות בנפשו. הנה אחד מספרי שיריו ועל כריכתו ציור דו-משמעי אופייני: לכאורה זה כדור-הארץ עם הליבה הלוהטת ובית בודד עליו, אבל זה גם קנה רובה עם כוונת ובתוכו הקליע, מנקודת ראותו של מי שראה את המוות פעמים כה רבות מקרוב. זכור לי עוד ציור עם מוטיב דומה: מעין עיגול וקו אלכסוני מבריק במרכזו. ממבט קרוב יותר מתגלה העיגול כאצבעות כף-יד קפוצה, והאלכסון בתוכה הוא להב המאכלת של אברהם - שוב מעיניו של יצחק על המזבח.
לימים זכיתי להתמנות כיו"ר האגודה ILASOL שייסד נועם. זה היה בשנה בה הלך לעולמו. התרגשתי מאוד לדבר עליו בפתיחת הכינוס. הצגתי את הציור הזה שקיבלתי ממנו, שהסמליות בו מדברת בעד עצמה,
עם השיר הנפלא שצירף לו כהקדשה, ובשניהם משתרגים מדע ואמנות לסליל מופלא:
לאבשלום ידידי –
וְהָיָה כִּי תִּתְמַה, תִּתָּמַם:
יְדוּעוֹת הֵן דַּרְכֵי הַחַיִּים,
אַךְ אַיֵּה מְקוֹרָם, תְּחִלָתָם?
מָתַי נוֹצְרוּ וּלְאָן הֵם בָּאִים?
הַטֶּה נָא מַטֶּה חֻקוֹתֶיךָ
(וּזְכֺר הַשֵּׁנִי לְקַדְּשׁוֹ!) . . . . . . . . . . . . . . . . . . [החוק השני של התרמודינמיקה – א.א.]
וּסְמֺך עַל עָצְמַת שַׂרְעַפֶּיךָ
כִּי בּוֹרֵא – אַיִן, כָּל אִישׁ לְנַפְשׁוֹ.
וְאַבְנֵי גָּזִית חַפֵּשׂ וְאַתֵּר
וּבְנוֹתֵיהֵן – בָּרְאִי הַמַּבְרִיק
סִימֶטְרִיּוֹת הֵן – אַ-לַה פַּסְטֵר
קוֹמְפְּלֶמֶנְטָרִיּוֹת כְּמוֹ וָטְסוֹן וּקְרִיק.
וְהוֹסֵף נָא סְבִיבָה וְנוֹפֶיהָ
עִם חֺם וְעִם יֺבֶשׁ קְצָת לַח,
תְּנוּדוֹת וּמְשׁוּבַת מִקְצָבֵיהָ
וּסְפִיחָה עַל גְּבִישִׁים שֶׁל אֶקְדָּח.
וְעַתָּה – שַׁנֵּס נָא מָתְנַיִם
הֵרָדֵם לִתְקוּפַת הַמְתָּנָה:
אוּלַי לְעוֹנָה, אוּלַי לְדוֹרַיִם,
אוּלַי אַף לְמֵאָה שָׁנָה.
וְאָכֵן –
מִיוֵן מְצוּלָה אָז יַגִּיחוּ
עוֹטֵי לִיפִּיד כַּשַּׂלְמָה
”גֶנֶרַצְיָה סְפּוֹנְטָנִית! “יָשִׂיחוּ,
הַחַיִּים בְּעַצְמָם, מִשְּׁמָמָה!
וְהִכַּרְתָ תּוֹדָה וּבָרֵךְ רִאשׁוֹנִים
דַארְוִין, אַרִיסְטוֹ, אוֹפַּארִין, בִּיפוֹן
כִּי רֵאשִׁית יֵשׁ לַכֺּל, גַּם לַחַיִּים
אַף לִידִידְךָ שֶׁצִיֵּר הַדּוֹרוֹן.
*
אוּוופְּססס, עֲצֺר!
עִקָּר שָׁכַחְתִּי עִם רֺב מְהוּמָה:
הֶדְפֵּס זֶה עַל שֵׁם מָה?
עַל שֵׁם הֱיוֹתוֹ חַיִּים וּפְלִיאוֹת
לָכֵן יִקָּרֵא: ”נִגּוּדִים וְהַשְׁלָמוֹת. “
.
נועם להב
מבשרת ציון
אייר תשנ"ט, מאי 1999
