אקסל מוּנתֵה, צ'יזבטים ומורשת

10 בפברואר 2022

ביום שישי היום לפני 73 שנה, אף הוא יום שישי, בארמון המלוכה בשטוקהולם, מת בגיל 92 אַקסֵל מרטין פרדריק מוּנתֵה (1857–1949). סיפור חייו, "מגילת סַן מיקֶלֵה" (1929), הוא אחד מרבי-המכר של המאה ה-20 שתורגם לכחמישים שפות וקצר שבחים נלהבים במוספי הספרות בכל עיתוני העולם. הבית שעליו נסוב הספר הוא אתר עלייה-לרגל מכל הארצות עד היום.

*

אל העיירה אנקאפּרי, בראש גרם מדרגות מפרך על פסגת ההר שמעל לעיר הגדולה באי קאפּרי באיטליה, הגיע צעיר שבדי שזה עתה נרשם ללימודי הרפואה בפאריז. מרגע ירידתו אל החוף נקשר בחבלי קסם אל המקום ותושביו הצבעוניים. לא רק ג'וֺיה היפהפייה שממנה הספיק לגנוב נשיקה בדרכו אל הווילה בראש ההר, אלא גם הדוורית הזקנה מַרִיַה פּוֺרטַה לַטֶרָה (נושאת המכתבים), האדון אוּליסֵה קאפּוֺלִימונֵה (ראש-לימון), הגברת ג'וֺבַנינַה אמַאצקַאנֵה (רוצחת הכלבים) ודומיהם. אפילו טימבֶּריוֺ דל קאטיווֺ (טיבריוס הרשע), שהתגורר בווילה סַן מיקֶלֵה על ההר אלפיים שנה קודם לכן, אחרי שגורש מרומא, נראה למונתה איש טוב שנפל קרבן לעלילות ההיסטוריונים. לימים, כשיהיה בעליה המאושר של אותה וילה, ינסה לטהר גם את שמו.

רק יום אחד שהה הצעיר באי, משם המשיך אל הסורבון, שם סיים את לימודי הרפואה והוא בן 22, התמחה ב"מחלות עצבים" ובהיפנוזה, והקים קליניקה משגשגת ברומא. הוא גרף שם הון ממלכים ואפיפיורים ושועי-עולם שביקשו את עצתו, ריפא חינם עניים, הכיר את כמה מגדולי המדע והרוח כמו פאסטר ושארקו, אוסקר וויילד והנרי ג'יימס, ומדי פעם נסע לאזורים מוכי אסון לסייע לנפגעי רעידות-אדמה ומגיפות.

לצד אלה מימש את חלום נעוריו, קנה ושיפץ את סַן מיקֶלֵה בראש ההר שעליו טיפס באותו ביקור באנאקפרי. את הארמון הזה מילא בפסלים עתיקים ובחיות ועופות שונים ומשונים, ולשם עלו ובאו ראשי מדינות ומלומדים מכל העולם.

את ספרו – מרקחת מוזרה של ביוגרפיה, מדע, פנטזיה והגות – בלעתי כנער, ומאז השפיע עליי יותר מכל ספר אחר.

*

הייתי בן 15. נסעתי על אופניי ברחוב הנשיא הראשון ברחובות ואז ראיתי שבצמיג אין אוויר. בסמטת היקב הקסומה היו אז כמה בתים פרטיים קטנים. קשישה ישבה במרפסת. סליחה גברת יש לך במקרה משאבה?

– מתי היה לי בעל היה לו אופניים ואז היה משאבה. עכשיו הוא כבר אין פה. ככה זה החיים.

– אוי אני נורא מצטער. זה היה מזמן?

– חמש שנים יינגלה, חמש שנים מה הבנאדם ככה פתאום אין אותו, וכל יום אני מידברת אתו כומו הוא יושב פה איפה הפוטל הזה ממולי. אבל למה אתה יש ככה עומדת בשמש, אתה רוצה כוס לימונדה?

אחרי הלימונדה על השולחן הזעיר באו פשטידה ונקניקיות נימוחות ואפילו כוסית וִין דה וישנֵה ששבה והתמלאה בעוד הרומנייה מספרת כמה קשה הלבד. ערב החל לרדת.

היה לי מה לומר, בעיקר שטויות כמו להציע לה לאמץ חתול או להקים גינה בחצר הזעירה, אבל לראשונה בחיי עשיתי משהו שלמדתי רק כמה ימים קודם: שתקתי, פשוט שתקתי והבטתי בה, מהנהן או מכווץ שפתיים בין לעיסה ללגימה. אני שתקתי והיא דיברה. נו טוב מה לעשות מת מת הוא כבר לא סובל מי סובלת זה אני מה זרוקה פה כומו איזה סמרטוט למה הילד לא אכפת לו מהאימא שהולידה אותו. אבל למה אתה יש ככה הולכת שלומפר? תגיד לי מה זה פה ככה שערות עומד? אין יותר מַספֵּרות? רגע תעמוד פה אני תיכף באה יש בגדים של הילד מה מתאים עליך בי-די-יוק.

חזרתי הביתה ברגל ועל סבל האופניים המפונצ'רות חבילת בגדים של "ילד" נבלה מה לא רוצה לבוא לאימא שלו לראות אם היא בכלל חיה.

וִי, מה אלה? שאלה אמא. וִי, זה טריקו כמו חדש, וזה גברדין צריך רק קצת לקצר. וִי, אבשלֶמו, אלה איפה מצאת?

לא מצאתי, עניתי בקפידה. קיבלתי.

קיבלת? אֵיי חוֹדא, מי הבַּד-בַּאכְת שככה נותן מתנות לילד בלי חינוך?

פציינטית רומנייה שלי! בבקשה לדבר בנימוס, כן?

אמא לא התרשמה. אם שפוי היית, עברה לפרסית, אלוהים היה נותן אותך לי?

*

את הפוזה של הרופא-סופר כל-יודע אימצתי מה"מגילה" שרק סיימתי לקרוא. דף אחרי דף הפכתי בלהיטות, צוחק, דומע, מתאבן מאימה, והלקח שהפקתי היה בדיוק מה שכבר חשבתי אז בעצמי: רוב בני האדם הם זבל, טיפשים או נבלות במקרה הטוב, גם-וגם במקרה הפחות טוב. יחד עם זה רובם (במיוחד הנבלות) גם נורא אומללים וצריך לרחם עליהם ולא לשנוא, ולפעמים הסבל עושה שוב בני-אדם מהזבל.

ממונתה למדתי, יותר ויותר, לסתום את הפה בהתוודעות אל אנשים. רק להקשיב, אפס שיפוטיות, להנהן בסוף משפט, לחייך בהבנה גם כשלא הבנתי כלום, להעמיד פני רפה-שכל כשהבנתי יותר מדי, לחוש באומללות של מנוולים אדירי-כוח. לא ייאמן כמה הרשו לעצמם זרים גמורים, ילדים וזקנים, עורכי-דין ושרברבים, שפויים ומשוגעים, לחלוק סודות עם מתבגר מחוצ'קן רק מפני שלמד איך להסתיר זעזוע מפגעי גוף ונפש, פני פוקר מול הבל-פה נרקב וצחנת גוף או תאוות סוטות, ווידויים שידעתי שאקח לקבר. הפעמים היחידות בחיי שעישנתי או שתיתי היו כשלא ערבתי את לבי לסרב להצעת בן-שיחי לסיגריה או משקה, שהיו כסוכריות טופי בהשוואה לרעילות השיח שהוקהה בהן.

גדלתי והייתי לאיש, קניתי דעת והסתובבתי בעולם, גם כתבתי ספר וכמה מאמרים בפסיכולוגיה, והנה מנשבת גם בהם רוח הווילה באנקאפרי. שנים רבות עיטרה את ארון הספרים שלי גולגולת אדם כמו זו שהייתה על שולחנו של מונתה, ורק כשגדלה ילדתי החלפתי אותה בגולגולת כבש. בבית ובחצר גדל צבא החיות והעופות, מהצב הסודאני החופר מתחת לרצפה עד הגולדיאנים הססגוניים המעופפים בסלון. ומה רבה הייתה שמחתי בהיותי בשבדיה כשסיפרה לי מישהי ש"אקסל" הוא התעתיק הסקנדינבי ל...אבשלום.

*

סיפרתי לבתי מתוך הספר את עלילות בילי, הבבון השיכור שהיה שייך לד"ר קמפבל הנוכל ואומץ ע"י מונתה אחרי שאדונו נעלם. בתי מתגלגלת מצחוק למשמע ביקור הקוף אצל גופת ה"דון" המרושע בכנסייה באישון לילה. אני מספר פרקים נוספים, קשים ומזעזעים, והיא נעצבת. עכשיו מתגנב בי הספק. האם הקריאה המיזנתרופית שלי עוברת אליה? למה לפגוע בתום הילדות, להחיש את הציניות שתבוא ממילא עם הבגרות?

אז אני מספר לה גם על ההתפכחות ברבות השנים. נתחיל בזה שמוּנתֵה הוא שקרן בינלאומי. הוא אפילו לא מתאמץ לגרום לנו להאמין בצ'יזבט איך מצא את הספינקס שלו. כל תיאורי הנשים בספר ("פלטה צעקה וצנחה מתעלפת") רדודים ולוקים במיזוגניה איומה, שלא לדבר על הפרק המורבידי על הבתולה אגאתה ממנה פחד עד מוות, ואפילו חשד כי קמה מהקבר. כשמוּנתֵה המלומד אומר שאישה לא תגיע להישגים אינטלקטואליים כמו גבר הריהו סתם חזיר שוביניסט. גם קשה להאמין שלא נכשל פה ושם בניצול המטופלות שהיפנט בסיטונות, אותן נשים שבלעג מושחז הוא מתאר איך התאהבו בו בשרשרת.

המיזוגניה והרהב מבליטים את הניגוד לנוירולוג אחר שמונתה ביטל בבוז. אף הוא, עדיין צעיר ויפה-תואר, ואף הוא למד אצל שארקו, וגם מטופלותיו התאהבו בו בסיטונות. הפסיכואנליזה נולדה מהסכמתו של פרויד הצעיר לוותר על העוצמה המתעתעת של ההיפנוזה. בכך העמיד את הנשים המוחלשות במקום בו יכלו להתנגד לו, אפילו לקום ולעזוב אותו בבוז, כפי שעשתה נערה בשם דורה שעליה כתב את אחת החשובות בעבודותיו. מונתה נשאר כל חייו שונא-נשים.

ובעניין האישה נתפס מוּנתֵה בבלוף ענק. זה בלוף לא במובן של לספר על משהו שלא היה, אלא בלוף של לא לספר אפילו במילה על חלק מהותי מחייו. לאורך "מגילת סן מיקלה" אנחנו למדים את שמות כלביו, הקוף, הצב והנמייה ועוד, מתוודעים אל פרטי מראה וקול ואפילו ריח של הזונות במונמארטר, המטורפים בסנט-אן, הרוצחים במסינה, הקולגות ברומא, הכומר התמים, הקולונל הציני, האח הבכור, המשרתת המפלצתית, הכפריים בלפלאנד, רוכלי אנקאפרי, וכך הלאה בפסיפס מהפנט – ואין בסיפור כל עזר כנגדו! לא זו בלבד, אלא שלפחות פעמיים בספר הוא מצהיר שמעולם לא נישא. אבל הוא כן: לראשונה בגיל 23, לאישה ממנה התגרש אחרי שבע שנים, ופעם שנייה בגיל חמישים, לצעירה אנגלייה יפהפייה, מלומדת ועתירת נכסים, הילדה פנינגטון-מלור, שילדה לו שני בנים. הוא בנה לה בית בשבדיה, "הילדַסהולם," אבל תוך שנים מספר נעשו פרודים והוא כמעט לא ראה אותה ואת בניו. בין לבין היו לו מאהבות, כולל ויקטוריה נסיכת (לימים מלכת) שבדיה שמינתה אותו לרופאה האישי. הוא היה אם כן בעל משפחה למעלה מעשרים שנה כשכתב את האוטוביוגרפיה החושפנית-כביכול הזאת, שלאור הסתרה זו נראית פחדנית להביש. מה הביא אותו לשקר בצורה כה אווילית? ואם כך בענייני נישואין והורות, מה עוד הסתיר? ביוגרפיה מ-2003, מאת בנגט ינגפלט, פורמת עוד שורה ארוכה של כזבים קטנים וגדולים, כולל – הלוואי שלפחות זה לא נכון – טענה של בנו של שארקו שמונתה מעולם לא למד אצל אביו.

*

אבל האיקונוקלסטיקה אינה מבטלת את הווירטואוזיות. ומונתה רב-אמן היה ביציקת עוצמה ספרותית בכל אנמנזה, דראמה מטלטלת בדיאגנוזה, פיוט בפרוגנוזה. תיאורים ריאליים ומלאי חמלה, רגישויות אתנולוגיות ולשוניות של חוקר ארצות. בכך היה התגלמות אידיאל ה"רופאים ללא גבולות," שחש למקומות אסון וסיכן את חייו למען נפגעי המגיפות ורעידות האדמה. הפאציפיזם, הצמחונות, האהבה לחיות – כל אלה היו אמיתיים. אז כן, הוא היה קצת נוכל, וסיים את לימודי הרפואה בפרק זמן קצר להחשיד, ופה ושם החזיק בדעות מפגרות, אבל אהבת המוני-העם אליו הייתה דיפלומה כשרה.

והוא אהב ציפורים, עד טירוף פשוטו כמשמעו: עד סכנת חיים. אציל בריטי שהתפאר בציד ציפורים קרא אותו לדו-קרב אחרי שמונתה הפיל אותו למשכב רק בכוח הסוגסטיה. באנקאפרי ניהל מלחמה, כולל חילופי מהלומות ויריות בתותח מבוקר עד ערב, נגד קצב שהיה פורש מלכודות רשת לציפורים על הר ברברוסה מול סן מיקלה, עד שאסף הון עתק לקנות את כל ההר והפך אותו למקלט לבעלי-כנף. אפילו מוסוליני שוכנע לאסור על הציד בשטח ההר, שם פועל עד היום המקלט לציפורים נודדות. כשעמד למשפט מול כסא הכבוד אחרי מותו (ברור, גם על זה הוא מספר ב"אוטוביוגרפיה" הזאת, אלא מה?) בא פרנציסקוס איש אסיזי עם להקת ציפורים ממונטה ברברוסה מההר ללמד עליו זכות בשירתן.

ושוב נמס הנער מרחובות.

*

מונתה אהב להטיף, וגם אם פה ושם ניג'ס בהטפותיו, אמר הרבה דברי טעם. הוא ייחל לרפואה מדעית נתמכת ראיות ובו בזמן ציבורית ושוויונית, שבה יקבל הרופא את שכרו מהשלטונות ולא מהחולה (חלאס עם התקינות הפוליטית, "המטופל," מה לעשות, הוא חולה), ואולי הדבר הכי קרוב לזה היו קופות החולים הסוציאליסטיות בישראל לפני שההפרטה והשחיתות הרסו גם אותן. הוא התמחה כנוירולוג, אבל בנפשו היה יותר רופא משפחה. בימינו, רופא כזה נתפס כפקיד שכל תפקידו להפנותנו ל"מומחים" כמו המצנתר הסיטוני שכבר לא יודע לאבחן אפילו שבר, או המומחה לתעלות השמע שכבר שכח איך שולפים עצם מהגרון. אבל במערכת בריאות חזקה, זה דווקא הדוקטור במרפאה השכונתית שצריך להיות בראש ההירארכיה, לדרוש שכל הבדיקות יוזנו חזרה אליו, לעשות סדר בתרופות הכפולות והסותרות שרשמו הפרופסורים בלי לדעת זה על זה ובעצם בלי להכיר את המטופל. זו רופאת המשפחה האמורה לשים דגש על מניעה לפני הכל, כן להיות פטרונית ושיפוטית איפה שצריך, למנוע פרוצדורות מיותרות, יקרות ואפילו מסוכנות. מעודד לראות בשנים האחרונות צעירים וצעירות שהתמחות זו היא בעיניהם מועדפת (וכיום היא מציעה גם דרגת פרופסור) ולא ברירת מחדל.

ועוד: מונתה ראה מגפות בזמן אמת. דבר וכולרה שונות מאוד מקורונה אבל הלקח דומה. נזר הבריאה מטעם-עצמו נחשף במערומיו עתירי-השומן בכל פעם שמיקרואורגניזם זעיר מפצח את הגנותיו. ובמצבים כאלה "האדם הנבון" מסוגל להיות מטומטם יותר מכרוב נרקב או מלהקת לווייתנים המשליכה את עצמה בנחישות אל החוף. הכחשות, לעג, עלילות-דם (מכשפות, יהודים, סינים, רופאים) – רק לא לחדול לרגע ממירוץ הזלילה של תשעה מיליארד יצורים אחוזי-בולמוס התרבות הממשיכים לזרוע חורבן סביבם כאילו אין מחר. סאפיינס או לא סאפיינס, מבחינת הביוספרה אנחנו כבר טפיל מסוכן, והיא רק מתחילה להתגרד. גם את זה היטיב השבדי הציני והמפוכח לראות לפני יותר ממאה שנה טרם מנינו שלושה מיליארד. כמה שמח היה היום לראות בשוב הצבאים לשדות ובדורבנים ושועלים חוצים כבישים ריקים עם כל גל תחלואה!

*

וגם צד ציוני יש בשלהי הסיפור, תודה למרים יקותיאל שהעירה את תשומת לבי. למרבה המזל נמצא אתנו כיום אדם שגם הוא אגדה, שזכה הן לקרוא את הספר בנערותו והן לפגוש את הסופר!

1948 ערב הקמת המדינה. במהלך מבצע גיוס נשק נקלע ברוך תירוש, איש הפל-ים, עם חבריו לקאפרי. "לפתע, באחת מסמטאות 'אנה קאפרי' נתקלתי בשלט נחושת קטן ועליו המלים 'וילה סן מיקלה'. רעד עבר בגופי כשנזכרתי בשעות הארוכות והמרתקות שביליתי בקריאת הספר האגדי בהוצאת 'אמנות' בתל אביב, שהיה מנוקד ובתרגומו של י.ל. ברוך." הם זכו לפגישה קצרה עם מונתה הזקן וגילו כי, יחד עם מקסים גורקי, סייע הסופר ב"הכשרה" (כך בעברית) של חלוצים בשנות השלושים. העדות של תירוש מובאת כולה ב"יקום תרבות" של אלי אשד - בלש תרבות וספרות פופולארית עם תוספת של מוקי צור. עוד נקודת זכות למונתה בחשבון ההיסטורי.

*

את הפגישה בין הסטודנט בן השמונה-עשרה לבין דמות-הרפאים בסן-מיקֶלֵה, ואת העסקה שוברת-הלב שעשו, התעצלתי להקליד מהתרגום העברי (מונתה כתב דווקא באנגלית, השפה הזרה השלישית שלו, ואולי גם בכך הפגין רוחק-ראות היסטורי). אז אם אין בכם מתנדב שיתפנה לעשות את זה מהעברית היפהפייה של י.ל. ברוך, הנה העתק-הדבר מהמקור.

A tall figure wrapped in a rich mantle stood by my side.

"It shall all be yours," he said in a melodious voice, waving his hand across the horizon. "The chapel, the garden, the house, the mountain with its castle, all shall be yours, if you are willing to pay the price!"

"Who are you, phantom from the unseen?"

"I am the immortal spirit of this place. Time has no meaning for me. Two thousand years ago I stood here where we now stand by the side of another man, led here by his destiny as you have been led here by yours. He did not ask for happiness as you do, he only asked for forgetfulness and peace, and he believed he could find it here on this lonely island. I told him the price he would have to pay: the branding of an untarnished name with infamy through all ages.

"He accepted the bargain, he paid the price. For eleven years he lived here surrounded by a few trusty friends, all men of honour and integrity. Twice he started on his way to return to his palace on the Palatine Hill. Twice his courage failed him, Rome never saw him again. He died on his homeward journey in the villa of his friend Lucullus on the promontory over there. His last words were that he should be carried down in his litter to the boat that was to take him to his island home."

"What is the price you ask of me?"

"The renunciation of your ambition to make yourself a name in your profession, the sacrifice of your future."

"What then am I to become?"

"A Might-Have-Been, a failure."

"You take away from me all that is worth living for."

"You are mistaken, I give you all that is worth living for."

"Will you at least leave me pity. I cannot live without pity if I am to become a doctor."

"Yes, I will leave you pity, but you would have fared much better without it."

"Do you ask for anything more?"

"Before you die, you will have to pay another price as well, a heavy price. But before this price is due, you will have watched for many years from this place the sun set over cloudless days of happiness and the moon rise over starlit nights of dreams."

"Shall I die here?"

"Beware of searching for the answer to your question, man could not endure life if he was aware of the hour of his death."

He laid his hand on my shoulder, I felt a slight shiver run through my body. "I shall be with you once more at this place when the sun has set to-morrow; you may think it over till then."

"It is no good thinking it over, my holiday is at an end, this very night I have to return to my every day's toil far away from this beautiful land. Besides I am no good at thinking. I accept the bargain, I will pay the price, be it what it may. But how am I to buy this house, my hands are empty."

"Your hands are empty but they are strong, your brain is boisterous but clear, your will is sound, you will succeed."

"How am I to build my house? I know nothing about architecture."

"I will help you. What style do you want? Why not Gothic? I rather like the Gothic with its subdued light and its haunting mystery."

"I am going to invent a style of my own, such that not even you shall be able to give it a name. No mediaeval twilight for me! I want my house open to sun and wind and the voice of the sea, like a Greek temple, and light, light, light everywhere!"

"Beware of the light! Beware of the light! Too much light is not good for the eyes of mortal man."

"I want columns of priceless marble, supporting loggias and arcades, beautiful fragments from past ages strewn all over my garden, the chapel turned into a silent library with cloister stalls round the walls and sweet sounding bells ringing Ave Maria over each happy day."

"I do not like bells."

"And here where we stand with this beautiful island rising like a sphinx out of the sea below our feet, here I want a granite sphinx from the land of the Pharaohs. But where shall I find it all!"

"You stand upon the site of one of Tiberio's villas. Priceless treasures of bygone ages lie buried under the vines, under the chapel, under the house. The old emperor's foot has trod upon the slabs of coloured marble you saw the old peasant throw over the wall of his garden, the ruined fresco with its dancing fawns and the flower-crowned bacchantes once adorned the walls of his palace. Look," said he, pointing down to the clear depths of the sea a thousand feet below. "Didn't your Tacitus tell you at school that when the news of the Emperor's death had reached the island, his palaces were hurled into the sea?"

I wanted to leap down the precipitous cliffs at once and plunge into the sea in search of my columns. "No need for such a hurry," he laughed, "for two thousand years the corals have been spinning their cobwebs round them and the waves have buried them deeper and deeper in the sand, they will wait for you till your time comes."

"And the sphinx? Where shall I find the sphinx?"

"On a lonely plain, far away from the life of to-day, stood once the sumptuous villa of another Emperor, who had brought the sphinx from the banks of the Nile to adorn his garden. Of the palace nothing remains but a heap of stones, but deep in the bowels of the earth still lies the sphinx. Search and you will find her. It will nearly cost you your life to bring it here, but you will do it."

"You seem to know the future as well as you know the past."

"The past and the future are all the same to me. I know everything."

"I do not envy you your knowledge."

"Your words are older than your years, where did you get that saying from?"

"From what I have learned on this island to-day, for I have learned that this friendly folk who can neither read nor write are far happier than I, who ever since I was a child have been straining my eyes to gain knowledge. And so have you, I gather from your speech. You are a great scholar, you know your Tacitus by heart."

"I am a philosopher."

"You know Latin well?"

"I am a doctor of theology from the university of Jena."

"Ah! that is why I fancied I detected a slight German twang in your voice. You know Germany?"

"Rather," he chuckled.

I looked at him attentively. His manners and bearings were those of a gentleman, I noticed for the first time that he carried a sword under his red mantle and there was a harsh sound in his voice I seemed to have heard before.

"Pardon me, sir, I think we have already met in the Auerbach Keller in Leipzig, isn't your name ..."

As I spoke the words, the church bells from Capri began to ring Ave Maria. I turned my head to look at him. He was gone.

היה או לא היה, זה היה אירוע מכונן. היה שלום דוקטור, הגולדיאנים ג'ון ואליזבת' דורשים בשלומך. תודה על ההשראה.