ערב יום-הכיפורים הוא יום השנה העברי לפטירת זיגמונד פרויד. את הפוסט הזה כתבתי בערב יום-הכיפורים 2023 – ימים ספורים לפני שואת אוקטובר. קראתי עכשיו מחדש והלב צנח. אז הרחבתי ועדכנתי.
*
"כל המשפחות המאושרות דומות," אומר טולסטוי במשפט הדעתני הידוע מאנה קרנינה, "אבל כל משפחה אומללה היא אומללה על פי דרכה." צריכים היינו איקונוקלסט שנון כמו פול ג'ונסון (ידיד של נתניהו) שיעיר לנו בספרו אנטלקטואלים כי משפט זה הוא בעצם מופרך: "אותות ההיכר של האומללות המשפחתית מוכרים לעייפה וחוזרים על עצמם." אכן, דווקא החולי הוא מוגבל, מונוטוני וחוזר על דפוסים שגורים, בעוד הבריאות פירושה החירות לצמוח ולגדול לכיוונים לא צפויים. הפסיכיאטר עמיחי לוי, שיחד עם מורי המנוח יהודה פריד ניסה להבין את המנגנון הנפשי של הפַּרַנויה, העיר על המונוטוניות הבולטת עד להשמים בהזיותיהם של חולים אלה: "הרודפים: אינם אלא 'מיודעינו' מהפרשות הקודמות… הרדיפה: טיבה מוכר כל כך עד כי אתה עלול לחשוב ש[החולה] קראה את סיפורי המקרים האחרים." בקיצור: טולסטוי טעה. דווקא האושר הוא רב-פנים, בעוד האומללות היא חד-גונית.
סוג האומללות המונוטונית שעליו אני רוצה לדבר היום הוא אומללות של אדם יחיד, שמאמללת מיליונים אחרים הנתונים לשליטתו. נרקיסיזם הוא מונח שטבע הפסיכיאטר הגרמני פאול נֶקֵה במאה ה-19, פרויד הרחיב אותו בפסיכואנליזה, והפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט העמיק בו עוד יותר אחריו. הכוונה היא לא רק לאהבה עצמית. מדובר גם באי-יכולת לראות אנשים וחפצים כקיימים ומרגישים בפני עצמם, אלא רק בכפוף לרצונותיו ומחשבותיו של האדם. התינוק הוא נרקיסיסט לא רק בהיותו בהכרח אנוכיי, אלא גם בכך שהוא רואה את אימו והסובבים אותו רק בהקשר לרצונותיו. גדילה פירושה הפניית חלק מהאהבה העצמית אל אהבת הזולת, וכן במובן הקוגניטיבי והחשיבתי.
נרקיסיזם, באופן טבעי, הוא מקור הכריזמה. נרקיסיזם פתולוגי הוליד את האנשים הכי כריזמטיים בהיסטוריה. וכאן נכנסים לתמונה הצרכנים של הכריזמה. הנה הסתכלות חשובה, וממש גורלית, של פרויד וקוהוט: הנרקיסיסט מעורר הערצה – במיוחד אצל אנשים שהנרקיסיזם הטבעי שלהם פגום, שלא מסוגלים לאהוב כראוי את עצמם! במקום האהבה העצמית הפגומה באה אהבה למי שאוהב את עצמו בלי גבול. זו למשל סיבת אהבתנו לתינוקות, לחתולים ולשאר יצורים אנוכיים: דרכם אנחנו יוצרים קשר מחדש עם הנרקיסיזם הינקותי שלנו.
מה קורה אם כן לנרקיסיסט כשהוא צובר כוח ושליטה על הסובבים אותו? כאן נעשים הנרקיסיסטים עוד יותר דומים זה לזה. הרבה דיקטטורים רצחניים היו בהיסטוריה, ודפוסי פעולתם חוזרים על עצמם עד להבעית. סימנים דומים, אם כי בצורה קלה יותר, מתגלים באנשים בעלי עושר מופלג ובמנהיגים מושחתים, וזה כמובן יותר נוגע לנו.
הפרדוקס המשותף לכולם הוא פשוט: עודף כוח הורס את בעל הכוח. בואו נפגוש שורה ארוכה ומייסרת של נרקיסיסטים, לא כולם רעים, אבל אלה ששולטים בנו עכשיו הם סכנה נוראה לישראל ולאנושות כולה.
חלק ראשון: הון
נתחיל בנרקיסיסטים הקטנים, בעלי-ההון, נראה כמה הם דומים ומשם נעבור למנהיגים.
א.
בשנת 1976 הורדה ממטוס מנהלים ביוסטון גופת גבר בן 70 במצב מזעזע. האיש, שהתנשא לגובה 1.93, שקל בעת פטירתו רק 42 קילוגרם, מלוכלך ומוזנח, מגודל שיער, זקן וציפורניים, ועורו היה מלא פצעי לחץ. ה-FBI נאלץ לבדוק את טביעות אצבעותיו כדי לוודא שהגופה לא הייתה של הומלס אלמוני.
אז לא, זה היה המיליארדר הווארד יוּז, מפיק סרטים, טייס, נדבן, בעליהם של בתי-מלון, מטוסים, חברות סרטים ועוד אינספור נכסים על פני ארה"ב. צבא ענק של מנהלים, טייסים, עורכי-דין ורופאים עמד לרשות השלד המצומק, שבילה את מרבית ימיו יושב לבדו עירום בסוויטה במלון שרכש, וצופה בסרטים מבוקר עד ערב. הוא פחד מחיידקים, מזיהומים, מאנשים, ממה לא. שורת הפוביות הלכה והתארכה במרוצת השנים. לפוביות יש טיפולים די מצליחים – התנהגותיים, קוגניטיביים ופסיכודינמיים, תלוי במטפל, במטופל ובכסף שיש לו. ליוּז היה כסף לטיפולים הכי טובים. אבל למה שמחשבה כזאת תעלה בכלל במוחו? למה לשנות את עצמך כשאתה יכול לשנות ללא-הרף את כל מה שסביבך?
זה מאוד לא הצליח. האיש הכל-יכול, עם רכוש של 2.5 מיליארד דולר, סיים את חייו כתינוק בצינוק.
ב.
יוז הגיע לפחות לגיל קשיש. כשנפטר מייקל ג'קסון באחוזתו "נוורלנד," נותר בו רק מעט מהצעיר היפהפה שכבש את מצעדי הפזמונים ברחבי העולם. כזמר הוא ידע לחשמל המונים. כרקדן ניחן בשפת גוף שיכלה לאתגר אפילו גברים סטרייטים. כמו יוז הוא היה נרקיסיסט פאר-אקסלאנס, מאוהב בעצמו ושקוע בעצמו. אבל היה לו משהו שלא היה אפילו ליוז: עשרות מיליוני מעריצים ברחבי העולם. נרקיסיסטים, כאמור, מושכים בעיקר את אלה שהנרקיסיזם הנורמלי שלהם פגום, ולכן מתאהבים בנרקיסיסט הסוגד לעצמו.
אבל ג'קסון סגד לעצמו בדרך מאוד עקומה. הוא ממש לא אהב את מה שהוא ראה בראי. הוא רצה להיות הרבה יותר יפה. וגם פחות שחור... גם למצב כזה יש טיפולים פסיכולוגיים, אבל שוב: למה לטפל בנפש כשאפשר פשוט לתקן את הגוף?
אז לדרישותיו הזעירו מנתחים פלסטיים את אפו, הצרו את שפתיו, הגביהו את עצמות לחייו וחידדו את סנטרו, בנוסף לטיפול הרסני להבהרת עורו שהותיר בו כתמים דוחים. לאט-לאט הפך לקריקטורה גרוטסקית. הוא נישא לבתו של אלביס פרסלי, עוד נער נצחי שסיים את חייו בנפילה מהאסלה באחוזתו המפוארת כתוצאה ממנת-יתר של סמים. גם פרסלי העסיק רופא מושחת שעשה כל מה שביקש עד שהביא למותו. אפשר להבין אם כן למה בחרה בתו להינשא לעוד פיטר-פן.
ספק אם לזוג ג'קסון-פרסלי היו חיי מין. מייקל "אהב" מאוד ילדים, איתם דיבר בטון ילדותי ושיחק בלונה-פארק באחוזתו, נהג לחבק ולנשק אותם ואפילו לישון יחד ערומים. בכל פעם שהתפוצץ איזה מקרה פדופילי כזה בתקשורת, מיהר לשלם הון עתק למשפחת הילד כדי שלא יתבעו אותו לדין. הוא עצמו ייבב תמיד שיחסו לילדים היה חברות אמת תמימה וטהורה.
עם חצי מיליארד דולר, הוא נפטר ילד כבן עשר או אחת-עשרה בגוף של בן 51.
ג.
מלך חדש עלה לפני שלוש שנים על כס המלוכה הבריטי. גם את ירושתו מעריכים בכחצי מיליארד דולר, הון שנבזז במשך מאות שנות שלטון קולוניאלי על פני כדור-הארץ.
מי האיש הזה בדיוק? כלום ושום-דבר, אפס עגמומי בן 76 ממשפחה מנוונת מנישואי-קרובים, שבניה שלטו על אירופה ועל העולם כולו. שושלות הַאבְּסְבּוּרג, הוֹהְֵנצוֹלֵרן ורוֹמאנוב התחתנו אלה באלה עד שהרבה מהם מתו מהמופיליה והחליפו נדוניות תורשתיות של כל מיני ניוונים והפרעות-נפש, וגם שיסו למוות מיליוני צעירים במלחה"ע הראשונה. כבר מזמן זרוקות המשפחות האלה בפח-האשפה של ההיסטוריה. רק הבריטים שימרו את בית סאקס-קוֹבּוֹרג הגרמני שהפך לווינדזור האנגלי, אבל הגבילו אותו למונרכיה סמלית בכמה ארמונות, זכר לאימפריה שגם אנחנו סילקנו מכאן.
גם ארמון המלוכה הבריטי שואב את כוחו מהערצת המונים. מיליונים רבם בממלכה ובעולם קוראים ושומעים ומרכלים ובולשים אחרי בית המלוכה והנסיכים המנוונים שלו (טוב דיאנה ז"ל באמת הייתה יפהפייה אלוהית, וגם חכמה ומלאכית, אבל ליורש-העצר הדגנרט זה לא התאים). יש אפילו עיתונאים לענייני חצר המלוכה שזה מקצועם. גם בין מעריצים אלה של הארמון רבים נמקים בעוני ובמחסור, אבל עושה להם טוב לדעת שמי שמייצג אותם חי חיי פאר, זולל ושוגל כאילו אין מחר.
אבל רשימת הפוביות והאובססיות של צ'ארלס השלישי עושה אותו חבר כבוד בקבוצה לעיל: טמפרטורת המקלחת של הוד-מעלתו חייבת להיות קבועה כל בוקר לפני שהוא נכנס לאמבטיה, ו-2.5 ס"מ משחת שיניים חייבת להיות מרוחה על המברשת. על פי הדיווחים, הוא אפילו מביא עמו את מושב האסלה שלו ואת נייר הטואלט Kleenex Velvet לכל מקום שאליו הלך. בשני מקרים מביכים ביוטיוב
הוא נראה מעווה פניו בחרדה כשעל שולחנו נותר עט מיותר ואפילו מגדף בזעם כשמעט דיו דבק בידיו. להוד-מעלתו, מתברר, יש גם OCD.
יש טיפולים די יעילים להפרעות כפייתיות, אבל הם לא יועילו למשפחות מלוכה עתירות ממון. כך קרה לצ'ארלס: הכוח והממון פטרו אותו מהצורך לגדול ולהתבגר, אבל בכך עשו אותו כלוא יותר ויותר בתוך חרדותיו. צ'ארלס חיכה כל ימיו הבוגרים עד שאמו תלך לעולמה ותשאיר לו כמה שנים על הכיסא. כמה הוא שונה מהסבא שלו, איש טוב ומגמגם שבכלל לא היה אמור להיות מלך! ג'ורג' השישי פרץ בבכי כששמע שאחיו הבכור מעביר לו את הכתר. האם המלך הזה יבכה מעכשיו פחות? תהיו בטוחים שהוא הולך לבכות הרבה יותר.
חלק שני: מרפא תמורת ויתור על כוח
באחד מימי ספטמבר 1939 נקרא רופא לטפל בחולה ותיק שלו ברחוב מרספילד גארדנס בלונדון. הוא לא היה אנגלי אלא פליט יהודי אוסטרי שבאותם ימים היה בדרכו לארה"ב. כמוהו היה גם המטופל שלו רופא, ופליט מאותה עיר, אבל מפורסם בכל העולם: זיגמונד פרויד. אלה היו ימיו האחרונים.
א.
גם פרויד היה מנהיג רב-עוצמה שעמד בראש תנועה בינלאומית עם אינספור מעריצים / תלמידים / מטופלים. מאות פסיכולוגים ופסיכיאטרים מכל העולם, שבאו אליו לאנליזה לימודית, הפקידו בידיו את סודותיהם האינטימיים ביותר, ממש כמו חסידים של ראש כת דתית. בניגוד לאזהרותיו להקפיד על הפרדה בין טיפול ליחסים אישיים, הוא הרשה לעצמו כל מיני ערבובים, עם תוצאות טראגיות בהתאם: פסיכיאטר מבטיח, הוראס פרינק, אושפז לכל חייו אחרי אנליזה אצל המורה / אבא / חבר, בטיפול שבו נחצו כל מיני גבולות. יותר מחצי-תריסר התאבדויות היו בין תלמידי פרויד, אפילו מקרה אחד של רצח-אם כשהרמינה פון-הוג הלמוט עשתה אנליזה לבנה המאומץ. לא פחות עגום הוא המקרה של מלאני קליין, שעשתה אנליזה לבן שלה, שהתאבד אחרי כמה שנים.
הכוח משחית, ולפעמים השחית גם את פרויד. אבל לפרויד יש זכות שאי-אפשר לקחת ממנו: הוא חקר לעומק את העוצמה הפרדוקסלית שבוויתור על כוח.
יש הרבה כוח בפסיכיאטריה כי היא חלק ממקצוע הרפואה. לרשות הרופא עומד מגוון כלים רבי-עוצמה. מותר לו להכאיב למטופל, להפשיט אותו, למשש באבריו המוצנעים, לחשמל אותו, להרדימו, לחתוך את גופו, להקרין אותו ולהחדיר לגופו רעלים שונים ומשונים. לכל אלה מעניק לו החוק רישיון. פרויד הצעיר היה נוירולוג מומחה לשיתוקי ילדים, ובאותו פרק בחייו הגיע למקומות הכי כוחניים של המדיצינה. הייתה למשל תקופה שהוא רשם קוקאין לכל אחד. זה נגמר רע מאוד. לילה אחד נאלץ לבלות בתוך אמבטיה עם חבר, רופא ומדען מזהיר בשם ארנסט פון-פליישל, שהתמכר למורפין עד שנפל לידי זיגי החביב שרשם לו קוקאין. חיש מהר עבר פליישל להתמכרות חדשה עד שמת. פרויד גם התיידד (מילה עדינה, שניהם היו נשואים אבל מצד פרויד זו הייתה ממש התאהבות) עם רופא יהודי צעיר מברלין, וילהלם פליס, כריזמטי ומבריק אבל לא שפוי (ברבות הימים התברר שהתעלל מינית בבנו). פליס טען שהאף הוא בעצם אבר מין. אמר ועשה: ניתוח צריבת רירית האף לזיגי (שרק החמיר את המיגרנות שלו), ואחר כך ניתוח הרבה יותר מזיק לפציינטית שלו. המסכנה שנפלה לידי שני המטורללים כמעט מתה מחתיכת תחבושת שהברלינאי שכח לה בתוך האף ונזקקה לניתוח חוזר, ולקינוח ראתה את פרויד מתעלף.
אבל עכשיו המציא פרויד את הפסיכואנליזה, שהיא גישה הפוכה לחלוטין לכוחנות הרפואית: לא עושים שום דבר פיזי, בכלל לא נוגעים בגוף, רק מדברים. בתחום הדיבורים עוד נשארה טכניקה רבת עוצמה: ההיפנוזה, שבעזרתה אפשר להפוך אנשים לזומבים שיעשו מה שיאמרו להם. פרויד היה מהפנט טוב, אבל גם על ההיפנוזה ויתר לבסוף.
אז מה נשאר? נשאר מין טיפול מוזר, נטול סמכות, של דיבורים לא ממוקדים, אסוציאציות חופשיות שלא מובילות לשום מקום אבל כן חוזרות שוב ושוב לאותם מקומות מביכים וחושפות רבדים נשכחים. ומה עושה הדוקטור? בעיקר שותק. הפסיכואנליטיקאי ממעיט לענות על שאלות, מתחמק, משיב בשאלה, מהמהם, חוזר על דברי המטופל, בקיצור: מצמצם את עצמו ככל האפשר! פרויד האמין שדווקא בהימנעות ובצמצום האלה יש בטווח הארוך כוח ריפוי יותר מאשר בשוקים חשמליים או בניתוחי לובוטומיה.
פרויד היה נרקיסיסט לא קטן, כפי שאפשר היה לצפות לאור מערכת יחסיו המפורסמת עם אמו. אבל אני תמיד מתמלא הערצה למקרא התיאורים שלו איך התמודד עם תופעת ההעברה. זו התגברות על נרקיסיזם וגם ויתור מרחיק-לכת על הכוח שהיה בידיו. הנה גבר כבן ארבעים, מגונדר, נאה ושופע כריזמה והומור, שב ומזכיר לעצמו שההתאהבויות של שורת נשים היסטריות שאירעו בטיפולו אין להן ולא כלום עם סגולותיו הפיזיות או הנפשיות. כך גילה פרויד את ההעברה הטיפולית ואת כוחה המרפא. לא רק גאונות הייתה כאן אלא גם גדלות-אופי.
וכשם שוויתר על כוחו כרופא לטובת כוח הנפש, כך תבע ויתור כוח מהמטופל. וכך, אדם בוגר וריבוני, ולפעמים אף בעל עמדה ושררה המאפשרים לו לקבל את חפצו מהכפופים לו רוב שעות היממה, מוצא את עצמו כמה פעמים בשבוע, במשך כחמישים דקות, במצב אופקי ונטול כוח עשייה לחלוטין. ניתן לומר שהמטפל בוחן כל הזמן מה רוצה המטופל – ואז מקפיד לא לתת לו את חפצו. תסכול מתמיד, לא כל אחד יכול לעמוד בזה, אבל הוא סוד הצמיחה.
גילוי נאות: במשך כמה שנים שילמתי יותר מחצי משכורת על טיפול כזה, שלוש פעמים בשבוע (לא כולל הוצ' דלק ודו"חות חניה...) – וזו הייתה אחת ההשקעות המשתלמות ביותר שעשיתי בחיי.
לא רק הטיפול הפסיכואנליטי אלא כל שיטות הפסיכותרפיה כיום נשענות על עמדה זו כלפי המטופל: מה שאתה עושה כל הזמן בחוץ, ואפילו בהצטיינות – זה בדיוק מה שלא תוכל לעשות כאן! פה אתה מוזמן רק לדבר על זה כמה שתרצה. בטיפול הקוגניטיבי נועד הוויתור הזה לחשוף דפוסי מחשבה מובלעים שביסוד ההתנהגות החוזרת. בטיפול הפסיכודינמי זה בא לאפשר התפתחות של מערכת יחסים שאותה ינסה המטופל לקחת למקום הנוח לו – תלות, תחרות, סקס, ריבים, מניפולציות שונות ומשונות. כפי שהוא עשה ועושה בכל מקום אחר. מול כל אלה, יקפיד המטפל לא להיגרר. זה ארוך, מתסכל ועולה הרבה כסף, אבל הוויתור של המטופל על הכוח לעשות ולשנות את הזולת מביא – הפלא ופלא – שינוי וריפוי!
ב.
את מקס שוּר מינה פרויד לרופאו האישי ב-1929, אחרי שאכזב אותו רופא אחר מבין תלמידיו. פרויד הזמין את פליקס דויטש לארוחת ערב ואחר כך לקח אותו הצידה. תתכונן לראות משהו שלא תאהב, אמר לו ופער לפניו את פיו. תפיחה כהה נראתה על תקרת החיך. דויטש, שהיה רופא פנימי, אבחן מיד את הגידול כסרטני, אבל שיקר לפרויד: זה שפיר אבל ליתר ביטחון תעבור ניתוח להסיר אותו.
למה לא אמר דויטש את האמת? הוא טען ששמע את פרויד מדבר על רצונו לצאת מהעולם בכבוד וחשש שהמורה הנערץ יתאבד. כדי להוציא את הגידול הוא הפנה אותו אל מנתח רשלן, שעשה לפרויד ניתוח שכמעט עלה לו בחייו (הוא הושאר אחר הניתוח במיטה צדדית, החל לדמם מהפה וניצל ע"י גמד פגוע-מוח במיטה לידו, שהבחין בדימום והזעיק עזרה). רק אז נודע לפרויד מה יש לו.
ורק אז התברר לו עוד דבר: הוא היה האחרון לדעת! כל תלמידיו באותם ימים – ג'ונס, אברהם, פרנצי, אפילו ראנק וזאקס שלא היו רופאים – שמעו מדויטש על האבחנה ודנו בה מאחורי גבו. מחבר עתידה של אשליה, שראה את משימת חייו ללמד בני אדם להסתכל למציאות בעיניים, להכיר במוות בלי ניחומי הדת, גילה עכשיו שהאימפריה האינטלקטואלית שבנה בימי חייו הקיפה אותו בשקר והכחשה!
זה היה לקח מטלטל. פרויד ביקש מדויטש למצוא לו רופא אחר. דויטש המליץ על ד"ר מקס שוּר, שלימים נעשה כמובן גם הוא לפסיכואנליטיקאי נודע. שני תנאים העמיד פרויד לפני הפנימאי הצעיר: לעולם אל תסתיר ממני את האמת, ובבוא היום תסייע לי למות בכבוד! שוּר הסכים. ספרו Freud: Living and Dying (1972) הוא אחד הסיפורים רבי-העוצמה שקראתי מימיי.
את הניתוחים הבאים עשה לפרויד מנתח גאוני. הנס פּיכלר היה כירורג מצליח שנאלץ לפרוש עקב אקזמה בידיים, חזר ללימודים והשתלם גם כרופא שיניים, ופתח פרקטיקה חלוצית לניתוחי פה ולסת. הטיפול בפרויד כלל ניתוחים חוזרים ונשנים מול הגידול המתפתח, עד שבשלב מסוים הציע פּיכלר את הניתוח הכי רדיקלי: להסיר את עצם תקרת החיך עם שולי ביטחון מסביב לגידול, לעקור כמה שיניים בלסת העליונה, ועל הנותרות להרכיב פרותזה ענקית שתיצור חיץ חדש בין חללי הפה והאף.
השתגעת? התחלחל פרויד, די, תעזבו אותי כבר למות בשקט!
פּיכלר לא היה פסיכולוג, אבל עשה לפציינט שלו תרגיל פסיכולוגי מבריק. רופא מפורסם בשם גידו הוֹלצקְנֵכט, הידוע כיום כאחד מחלוצי הרדיולוגיה, היה בעבר מטופל של פרויד, ומאוחר יותר גם טיפל בסרטן שלו בהקרנות. גם הוֹלצקְנֵכט חטף סרטן, אמר פיכלר לפרויד, מה דעתך שנלך לבקר אותו בבית-החולים? פרויד הסכים וגם שוּר הצטרף. הרדיולוג היה עכשיו חלוץ בעל שם עולמי בטיפולי ההקרנות, וכמו רבים מחבריו נפגע בעצמו מהקרינות שאז לא ידעו כראוי את סכנתן. עקב הגידול הוא כבר עבר כריתת אגודל, אחר כך כריתת כף יד, אחר כך כריתת זרוע שלמה, ועכשיו התברר שגרורות כבר חדרו לגוף. הוֹלצקְנֵכט המשיך לעבוד גם בזמן האשפוז. פרויד תסתכל עליי, אמר בהתרגשות, הנה מחר אני הולך לניתוח ה-25 שלי. תקשיב לפיכלר!
כשיצאו מהביקור אמר פרויד לשני רופאיו: ראינו גיבור אמיתי. יאללה הולכים על זה.
הניתוח הצליח והעניק לו שש-עשרה שנות חיים.
מי שקלקל אותו היה – לא ייאמן – החולה עצמו! מצעירותו היה פרויד מעשן כבד. עכשיו לא עזרו כל התחנונים שיפסיק. שור אפילו הראה לו איך כתמי הניקוטין יוצרים על החיך "פּלאקים," גידולים טרום-סרטניים שהצריכו כל הזמן ניתוחים קטנים. הוא הזהיר אותו שזו רק שאלה של זמן עד שאחד הפלאקים האלה יהפוך לממאיר. ללא הועיל. צריך לזכור שפרויד עצמו צרך קוקאין בתקופה בה היה דילר עם רישיון, ולא פלא שההתמכרות לניקוטין התחזקה אחרי הגמילה מהסם.
בינתיים פלש היטלר לאוסטריה ובכל העולם החל מאמץ, שעירב גם את מוסוליני ורוזוולט, להשיג לפרויד אישור יציאה מאוסטריה. יחד עם משפחת פרויד, נתנו הנאצים רשות יציאה גם לעוזרת-הבית ולרופא שלו.
עכשיו אחרי כמה חודשים בלונדון התברר שאחד הפּלאקים כבר נעשה ממאיר. שור הזעיק לעוד ניתוח את פיכלר, שבא מווינה שכבר הייתה תחת היטלר, והוא אבחן גידול חדש, מאחורי האף, קרוב מדי למוח וללא אפשרות ניתוח. כמה חודשים עברו בהקרנות, עד ליום בו ראה שוּר מחזה שובר-לב: הזקן הכחוש שכב במיטה שמעליה הייתה כילה נגד זבובים עקב חור בלחי שיצר הגידול והדיף ריח ריקבון. הכלבה האהובה עליו התרחקה ביללה אל פינת החדר. כמה ימים קודם התחיל לקרוא, כמה סמלי, את עור היחמור של בלזאק, אבל הספר נשאר פתוח. הוא חזר לקוקאין, משכך הכאבים שחקר בצעירותו. ועדיין, הפרופסור שעד לפני כמה ימים עוד ניסה לסיים כתיבת ספר נותר צלול לגמרי. הוא תפס את היד של שור: זוכר מה הבטחת לי פעם בווינה? זהו, הגיע הזמן!
שור דיווח על השיחה לאנה והלך להביא מה שצריך. דמעות עמדו בעיניו כשהזריק לפרויד כ-3 סמ"ק מורפין (בספר ציין כמובן כמות קטנה יותר כדי לא ללכת לכלא). החולה פלט אנחה ושקע בתרדמה. כעבור כמה שעות ראה שוּר סימני אי-שקט וחזר על הפעולה, ובערב הוזעק שוב ע"י אנה ונתן דוזה שלישית.
בשעה שלוש בלילה – ערב יום הכיפורים – מת האתאיסט הזקן.
ג.
הנה תמונה של פרויד בלונדון שנה לפני מותו, עובר על כתב-היד של תמצית הפסיכואנליזה שלא סיים. תראו כמה הוא יפה. הסרטן כבר הודיע לו שהגיע הזמן להחזיר ציוד, הפה קצת התעקם, גם במאמריו הוא כותב שסופו קרב, אבל וואחד הופעה הוא דופק: חליפת טוויד שלושה חלקים, עניבה, שרשרת שעון זהב והכל. בטבעת שלו משובצת חתיכה מאבן אודם שמצא פעם בטיול וממנה עשה טבעות גם לתלמידיו הקרובים. פאולה העוזרת שמה לו פרחים על השולחן כמו בכל בוקר. פֵּטִי בּוֹרז'וּאָה עד הסוף.
הדוקטור מנסה לומר לנו משהו: החיים זה מתנה! ממש לא טריוויאלי. ואם אתם רוצים לגדול, להתפתח, להתגבר על חרדות ואובססיות ודיכאונות, תיזהרו משלושת הכפים של מיקי זוהר. כוח, כסף וכבוד הם רק אמצעים. מי שצובר כוח לשנות כל הזמן את המציאות סביבו, ולא משתנה בעצמו, הופך לתינוק ענק שמסוכן אפילו להחליף לו חיתול. בואו נכיר את הכוח שבהימנעות.
חלק שלישי: שלטון
בחלק הראשון דיברתי על נרקיסיזם של מיליונרים, ובחלק השני על זה של פסיכולוג שהתמודד עם הנרקיסיזם שלו. עכשיו מגיע החלק שנוגע לנו, הנרקיסיזם של השליטים.
א.
בשלהי הרייך השלישי הפכו ארוחות הערב אצל הפיהרר לסיוט קבוע עבור הצמרת הנאצית. זה התחיל בברלין ומשם עבר ל"מאורת הזאב," מפקדתו המזרחית בפולין ואחר כך באוקראינה. עם הגשת הקפה היה הפיהרר מתחיל לדבר אל תוך הלילה, ואף אחד לא העז לפהק או להראות סימני עייפות. שלושה עוזרים וסגן הפיהרר בורמן העלו בשנים 1941-1943 על הכתב את שיחות השולחן של היטלר, הצצה נדירה אל ההתפוררות של נפש שטנית: https://did.li/TN7rl
היטלר היה כבר לא רק חולה-נפש מדופלם, גם מוחו כבר נפגע מהתרופות הממריצות שסיפק לו ד"ר מורל, ושגרמו להופעת הפרקינסון בשנתו האחרונה. וכמובן הוא לא היה יכול להירדם בלי עוד תרופות. אז הוא דיבר ולירלר על צבא, פוליטיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה, דת, אדריכלות וזואולוגיה, דילג מעניין לעניין, חינטרש וחירטט וכולם כבשו פיהוקים החזיקו את עיניהם פקוחות עד שבאה העייפות גם על השטן עצמו והוא שחרר אותם לעוד לילה חטוף.
ככל שהיטלר היה מופרע מילדותו, הרי מרגע עלייתו לשלטון הלך הטירוף והתעצם כי הוא הקיף את עצמו באומרי-הן וכך איבד קשר עם המציאות. אחריו נשאר סטאלין שטבח ברוסים, ואחריו באו מאו דזה-דונג ופול פוט וסדאם חוסיין ועוד רוצחי המונים, בכולם חוזר אותו סיפור: כוח ללא-מצרים עוצר את התפתחות הנפש. החל משלב מסוים, במקום להמשיך ולהתפתח, הם חזרו ונעשו בני נוער, ילדים ולבסוף תינוקות. נכון, תינוק זה דבר חמוד: אגואיסטי, מניפולטיבי, מגלומני – הכל טוב כי הוא חסר ישע. אבל כשמבוגר נסוג להיות תינוק השולט בהמונים, זה תמיד נגמר בהרבה דם.
התהליך בלתי-נמנע בדיקטטורות, אבל ברור שהוא יכול לקרות גם במשטרים דמוקרטיים.
ב.
והנה טראמפ...
כולם אומרים שהוא נרקיסיסט, אבל מעטים מכירים את הצד הכי נוראי בנרקיסיזם. האהבה העצמית היא רק צד אחד של התסמונת הקרויה "הפרעת אישיות נרקיסיסטית." הנרקיסיסט, ככל שאינו פסיכוטי, נתקל מדי-פעם במציאות המבהירה לו שהוא אינו כה מושלם וכל-יכול כפי שהוא טוען. הכישלונות שספג במרוצת חייו, הדחיות והעלבונות, בגידת הגוף, הפנים שבראי, וכמובן אינספור זיכרונות – מאיימים עליו בכל צעד ושעל. התוצאה היא זעם נורא. נרקיסיסטים הם גדולי הנקמנים, לא מסוגלים לשכוח ובוודאי לא לסלוח. לעולם אין לדעת איזה מעשה או דיבור לפני הרבה שנים פצעו את הנרקיסיסט עמוק בלב, ועוררו תאווה בלתי-פוסקת לנקמה.
זו תמצית אישיותו של האיש הכתום. הוא לא פסיכוטי, ולכן אינו יכול למצוא מפלט בהזיות ומחשבות-שווא. הוא זוכר היטב את ההשפלות שספג מהוריו בילדותו, את אינספור ההסתבכויות והכישלונות הנדל"ניים בהם בזבז את הירושה האדירה שקיבל, את היותו איש-עסקים גרוע, אדמיניסטרטור עלוב ופושט-רגל סדרתי ששרד רק בזכות גימיקים צעקניים. הוא מודע היטב לבורותו ולשטחיותו. הוא זוכר את הדחיות מנשים ואת הביזיונות שהנחילו לו האשמות בהטרדה מינית ובאונס. הוא נשוי לאישה המתעבת אותו בגלוי. והוא יודע שהוא כבר זקן לא בריא ולא חד. יעידו השעות שהוא מקדיש כל יום להסתיר את הקרחת במין שזירה מתוחכמת להפליא, השיזוף המלאכותי המסתיר עור בלוי ומדולדל, ומן הסתם עוד מחלות שהוא מסתיר מהעולם.
על אלה נוספה ההשפלה הקולוסאלית לפני חמש שנים. התבוסה בבחירות, ההמונים ששלח לחבל בדמוקרטיה האמריקאית, קיתונות הבוז והקלון הציבורי. שורת האשמות פליליות גררה אותו לבתי-משפט כאחרון העבריינים, עם האיום של כליאה וחרפה לדורות, עד שהצליח לשוב אל הבית הלבן. על אלה לא יוכל לסלוח גם אם יחיה עוד מאתיים שנה. ההגנה מפניהם היא מה שהגדיר קוהוט "זעם נרקיסיסטי," וכתוצאה צורך בלתי-פוסק לנקום.
את ההתדרדרות הזאת אנחנו רואים כבר עכשיו בלרלורים האינסופיים שפולט האיש הזה, בזרם אסוציאציות חופשי ומטורלל. כך התחילה מסיבת העיתונאים האחרונה שלו עם נתניהו: זה יום גדול בתולדות הציוויליזציה! אלפיים שנה חיכינו ליום הזה! סיפרתי על זה לאירופאים והם ממש התקשו להאמין אם זה אמיתי! בישראל אוהבים אותי, אני אפילו לא יודע למה... מציע לכם לקרוא שוב את שיחות השולחן של היטלר ולומר בעצמכם אם הדמיון הוא מקרי.
טראמפ אינו היטלר. יש לו הרבה פחות שכל והרבה פחות כריזמה, אבל כוח ההרס שהוא מחזיק בידיו גדול בהרבה מזה שהיה בידי היטלר. וכמו היטלר, הוא מקיף את עצמו באנשים מפוחדים וכנועים שממש זוחלים לפניו מול המצלמות ומראים לו מציאות מזויפת. לכן אני חושש מאוד לעתיד העולם כל עוד האיש הזה בשלטון. הלוואי ואתבדה.
וגם כאן חוזר הפרדוקס: טראמפ חייב הרבה מעלייתו השנייה לשלטון לאותן אוכלוסיות שלהן הוא מתנכל! כן, שחורים, עניים והיספאנים היו חלק משמעותי ממצביעיו. איך להסביר את זה? הנה שוב סוד הכריזמה של הנרקיסיזם הממאיר. מכאן אדם השקוע כולו באהבת עצמו, ומולו ציבורים גדולים עם דימוי עצמי נמוך, כלומר חסרים את הנרקיסיזם הנורמלי הנחוץ לתפקוד בריא. המנהיג הטוטליטרי דואג לפיכך להקטין ולגמד את מעריציו, כדי שיחושו עלובים וחסרי-ערך בלעדיו. לא לחינם כינה הפשיסט האיטלקי גבריאלה דאנונצ'יו את הפאשיזם "אנוכיות קדושה."
ג.
ולנו יש את נתניהו...
באיש הזה מתגלמת כל הדינמיקה שתיארתי לעיל. לפני עשרים שנה ראינו איש צעיר, מוכשר מאוד, עם כמה הפרעות קלות למראית-עין, עולה לשלטון. חלפו שנים והוא המשיך לשלוט, ובמהלכן עשה רגרסיה דוהרת אל הילדות והינקות. זה החל בשוחד וגניבות, המשיך בעסקות רכש צבאי שכבר הוגדרו בידי ועדת חקירה ממלכתית כפגיעה בביטחון המדינה, וכיום אחרי שואת אוקטובר, כשמתברר שהאיש הזה מימן בשיטתיות וביודעין את החמאס, הולכת ומתגבשת נגדו ההאשמה הנוראה ביותר בהיסטוריה: בגידה.
וכמו עם טראמפ והטראמפיסטים שאותם הוא מתעב, אין ביבי בלי הביביסטים.
אחדד: אין ביבי, המיליונר האשכנזי-אמריקני המתנשא, בלי אותו ציבור מזרחי מפגר, עילג ואלים. כן, האספסוף הזה שמצדיק את היטלר והשואה – ואל תכחישו: יש רבבות כאלה! – בעודו סוגד לאשכנזי גזען. הביביסט המזרחי דומה מאוד לעמים שסביבנו: בצבע העור, במוזיקה, במאכלים, אפילו בשפה שמדברים בבית. וגם בצדדים הפחות נחמדים: הפרימיטיביות, הערצת הכוח והבוז לנשיות ("אני יזיין אותך יא סמולני"). איך יתנער מהדמיון הזה לערבים אם לא בשנאה רצחנית אליהם? אז לא רק צהלות שמחה על תינוקות מתים שומעים מהאספסוף הזה, אלא גם שנאה לחטופים ושנאה לקרוביהם, כי בעצם קיומם הם פוגמים בדימוי המושלם של המלך שלהם.
"רק ביבי!" זו הדרך של ציבור אכלולישתולי, אכול רגשי-נחיתות כבר ארבעה דורות, לנקום בשנואי-נפשו. הביביסט מוכן לעקור לעצמו עין ובלבד שלצד השני – השמאל, האשכנזים, ההומואים – ייעקרו שתי עיניים. יכול להיות שלא דייקתי בקביעה הזאת. יש ביביסטים שמוכנים לוותר על שתי עיניים כדי לעקור עין אחת לצד השני. גם אם המדינה הזאת תיחרב עד היסוד נשמע אותם מחרחרים מתוך האפר: רק ביבי!
חלק רביעי: להחזיר לעצמנו את הכוח
חפרתי לכם יותר מדי. יאללה כיפור עוד מעט נגמר. בואו נסכם.
א. טיפול פסיכולוגי מטרתו להגביר את המודעות, לצמצם את הלא-מודע ומנגנוני ההגנה, להביא אותנו להכרת עצמנו, וכך לתת לנו יותר שליטה על החלקים האפלים בנפשנו כדי שלא הם ישלטו בנו. זה אף פעם לא נעים, אבל מרפא.
ב. אבל זה בדיוק מה שהנרקיסיסט לא מסוגל לעשות. הוא יכול להיות הכי אינטליגנטי, אפילו גאון, אבל הוא כמעט לא מסוגל לשמוע על עצמו משהו שלא תואם את דימויו המנופח. אם הנרקיסיסט הזה הוא אדם רגיל, לא תהיה לו ברירה אלא לנסות להשתנות, לגדול ולצמוח – או להתנוון ולמות. אבל אם יש לו מספיק כסף או כוח, הוא יתחיל להתדרדר אחורנית אל שיגעונותיו הילדותיים – ויאלץ את כל העולם להשתנות ו"לגדול ולצמוח" לפי צרכיו.
אסור להיות חולי כוח, די להציץ בצילום של מיקי זוהר כדי לראות מה עושים שלושת ה-כ' – כוח, כסף וכבוד – אפילו לפרצופו של האדם במרוצת השנים. ומצד שני גם אסור לוותר על הכוח לשנות, את עצמכם ואת העולם, כדי שלא ייפול בידי חולי-כוח כאלה.
לשנה החדשה תבורכו ב"תפילת השלווה" של ריינהולד ניבור:
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
