בית דוד ושלטון הרצח

א.

מלבד אלוהים על שמותיו השונים, דָוִד הוא השם המוזכר ביותר בתנ"ך, והדמות הכי נערצת בהיסטוריה היהודית. האם היה מלך כזה במציאות? בסבירות גבוהה כן. האם אלוהים הועיד אותו למלוכה וחיסל עבורו את כל מתנגדיו? בערך כמו שישו נולד לבתולה חסודה או שמוחמד המריא על סוסתו לשמים. יש כאן גרעין היסטורי עטוף בהרבה מיתולוגיה, והמיתולוגיה הזאת היא בין החזקות בתולדות האנושות. לא רק היהדות אלא גם הנצרות מושתתת עליה, ולכן גם האיסלאם, ותרבות המערב כולה.

אבל ספר שמואל הוא גם יצירה ספרותית אדירה, מרגשת ומטלטלת. זה ללא ספק אחד משיאי הסיפורת העולמית. הוא מורכב ממקורות שונים ואפילו סותרים, ועדיין ניכר בו מאמץ של מחבר אחד לתת אחידות למקהלת הגרסאות שהייתה לפניו. התוצאה היא ספר מטלטל, גדוש אסונות, אהבות ושנאות, סקס ואלימות על פני חמישה דורות לפחות. בין אם היה המחבר מאמין נלהב בחזון איחוד ישראל ויהודה, ובין אם היה ביוגרף-חצר מטעם בית דוד שניסה להגניב בין השורות גם מחשבות אחרות, כפי שסבר שטפן היים, אין ספק שמדובר בסופר ומחזאי גאוני, מסדר-הגודל של שייקספיר וטולסטוי.

כאן אני רוצה לטעון טענה לא מקובלת. דווקא הרובד הספרותי, בין השורות, מגלה לנו הרבה על הגרעין ההיסטורי. כותבי הסיפורים האלה, שאוחדו לנרטיב אחד מלא סתירות ותמיהות, שמו בפי כמה מהדמויות מסר רם וברור: דוד היה בוגד ששירת בצבא הפלישתים בזמן ששאול ובניו נפלו על הגנת יהודה וישראל מפניהם. אחר כך חיסל דוד את בית שאול במסע רצח שיטתי שעקבותיו טושטשו ברשלנות. בית דוד ובני צרויה היו משפחת פשע לכל דבר ועניין, שחיסלו את כל מי שהפריע להם – וכמובן גם זה את זה.

אלה בעיקר כמה דמויות שוליות בספר שמואל – בהופעות קצרות אבל רבות-עוצמה – המעבירות אלינו את המסרים החתרניים האלה. זו המכשפה האלמונית מעין-דור שעשתה עם שאול חסד אחרון; זו רצפה פילגש שאול ששמרה על גופות בניה ושאר נכדי שאול שדוד השלים בהם את מסע ההשמדה; וזה מפיבושת בן יהונתן שמדבר אל דוד בפחד מוות ובהכנעה מכמירת-לב. כולם אומרים לנו בין השורות: אל תאמינו למסר הגלוי! כבר היינה אמר שגדולתו של שייקספיר הייתה ששיילוק גבר עליו, והקורא מבין טוב יותר את היהודי בזכות גאונותו של המחזאי האנטישמי. כך גם ביצירה שלפנינו. דווקא ספר שמואל, שבא לבסס את האמונה שמלכות בית דוד היא מלכות אלוהית, הותיר מסר חתרני לדורות נגד עצם רעיון המלוכה: צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא. הוא הזהיר אפילו מפני בית דוד: וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם! וזה, אכן, בדיוק מה שקרה לכל השושלת.

ובפרקים האחרונים של הספר הזה, בצבעים עזים , מצייר הסופר הגאוני שלוש חלאות-אדם שנקלעו למערבולת אהבות, שנאות ומזימות, שיכולה אולי ללמד אותנו משהו על זוועות ימים אלה.

ב.

החלאה הראשון והראשי הוא דוד.

נתחיל בעובדה הפשוטה והבלתי-ניתנת לערעור שמדובר בבוגד. דוד היה – שחור על גבי לבן! – מפקד בכיר בצבא אכיש מלך פלישתים בזמן ששאול ובניו נלחמו עד מוות להגנת ישראל נגד אותם פלישתים (שמואל-א כ"ט). הוא ישב עם חייליו מוגן היטב בגת, ולא נקף אצבע למען ארצו ועמו בקרב שהתחולל במרחק כמה שעות רכיבה ממנו. רק כששמע ששאול ובניו נהרגו הרים קולו ביללה, ותרם לעולם את הקינה המפורסמת – הראשונה בסדרה.

זו לא הייתה הברית היחידה של דוד עם אויב ישראל בזמן מלכות שאול. היה סיפור דומה עם נחש מלך עמון שדרש מכל בני ישראל בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. שאול הוא שהציל את ישראל מידיו. והנה, רק בהמשך נפלט למספר כבדרך-אגב (שמ"ב י 2) כי דוד ונחש היו בני-ברית! כמו כן, בזמן רדיפות שאול שלח את אביו ואמו אל מלך מואב (שמ"א כ"ב 3). מנקודת ראותו של דוד זו אסטרטגיה הגיונית: "אויב אויבי ידידי."

ואם כבר מדברים על אימא של דוד, האין זה מוזר שאף אחד לא יודע עליה דבר, אפילו לא איך קראו לה? כמעט אין תופעה כזאת בין גיבוריו הראשיים של המקרא. ידועה הסבתא הקדומה של דוד, רות, וכמובן כל אבותיו עד אדם הראשון, ושמות כל אחיו ואחיותיו. אבל האֵם נפקדת, והרמזים שנותרו (שמ"ב י"ז 25) די מטרידים. הנה אחד האחיינים של דוד: וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב. מה? לדוד בן ישי הייתה אחות או אחות-למחצה שאביה נקרא נחש? יש קשר לנחש העמוני? ולמה אומר ספר דברי הימים (דבה"א ב 17) וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת-עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי? גם ישמעאלים היו במשפחה הזאת?

טוב, בואו נתמקד בדוד ונשותיו. יש גרסאות סותרות אם דוד היה נשוי למיכל בת שאול או לאחותה מירב, והבלבול יהיה יותר מבעית בהמשך. אבל יש גם אמירה מוזרה של נתן הנביא: וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת־בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת־נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ. האם לקח דוד את נשות שאול? מקרה או לא, אחת מנשותיו נקראה אחינועם, כשם אשתו של שאול.

מעכשיו באה שרשרת "תאונות" ארוכה שהכחידה את כל משפחת המלוכה הקודמת. זה התחיל בנפילת שאול בקרב עם שלושת בניו, יהונתן, אבינדב ומלכישוע (לדוד היה כאמור אליבי חזק: אני בסך-הכל הייתי אז קצין בצבא הפלישתים!). נותר איש-בושת בן שאול, שמלך אחריו על ישראל. כמובן שזה לא היה שמו. בגרסה המקבילה בדבה"א הוא נקרא איש-בעל או יִשְוִי, אבל חשוב למחבר להכתים את בית שאול אפילו בשמותיהם. אז איש-בעל נרצח, ודוד שוב הרים קול יללה, אבל מיהר לספח את ישראל ליהודה.

בא יואב האחיין של דוד והרג את אבנר הרמטכ"ל של שאול. דוד? השמיע כמובן עוד יללה, וחיבר עוד קינה יפה, והתאונן שבני-אחותו גב' בת-נחש מחזיקים אותו במקום רגיש, והוא לא יכול לעשות נגדם כלום: וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי! אבל – ושוב, כמה נוח – עוד שאוליסט פחות.

נשוב ליהונתן הנאהב-והנעים, שהמחבר מתאר אותו בכל מיני רמזים וקריצות כגיי, אפילו מוחצן: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ... וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ. וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ (י"ח 1-3). משם נמשך סיפור אהבה עם הרבה דמעות ונשיקות: וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל (כ 41). שימו לב למילים האיומות של שאול אל הבן הזה בארוחת הצהריים (כ' 30): בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ! כך אומר עד היום כל עארס מצוי שגאוותו הגברית נפגעת כשבנו יוצא מהארון: ...ססס אימא שלך! אתה הבן שלה לא שלי! (גם הקטע של יהונתן עם מציצת המטה הטבול בדבש מזמין פרשנות פרוידיאנית, ואכמ"ל.)

אבל מלוכה לא מחליפים בבחירות אלא בדרכים פחות עדינות. יהונתן הבין את זה היטב, ולכן הפציר בדוד שלא יפגע בו או בילדיו כשיהיה מלך: וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יְהוָה וְלֹא אָמוּת! וְלֹא תַכְרִת אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת יְהוָה אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה... וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ (כ 15-17).

טוב זה לא עזר לו. ממש לא. יהונתן כזכור נפל בקרב יחד עם אביו ושלושת אחיו. אל מה שקרה לגופתו נשוב בהמשך. הוא הותיר אחריו בן שנקרא, איך לא, מפיבושת (בדברי-הימים: מריב-בעל), והוא היה, במקרה כמובן, פיסח. הגיוני בסך-הכל: האבא מאני-דפרסיבי ופרנואיד, הבת נשואה לדוד עקרה, הבן הבכור הומו, והנכד הבכור נכה עם שם מבזה. דוד דאג שיורש-העצר הפוטנציאלי הזה יהיה כל הזמן בארמונו. אחרי מרד אבשלום הוא נישל אותו בצורה משפילה ממחצית חלקת האדמה שלו, והתגובה המפוחדת של השריד האחרון לבית שאול ממש מכמירת-לב: הכל טוב הוד מלכותך, העיקר שחזרת בשלום.

בית שאול הולך אם כן ומצטמצם בלי שדוד ינקוף לכאורה אצבע. אבל צריך לזכור שכבר בתחילת הדרך היה מישהו שעצבן את דוד, נבל הכרמלי, וגם הוא, כמה נחמד, התפגר פתאום מאליו, אחרי שלא רצה לשלם לדוד דמי חסות. דוד שמח והודה לאלוהים על שלא היה צריך ללכלך את הידיים ולהרוג את החצוף – ומייד התחתן עם אשתו אביגיל.

בשפת המשטרה קוראים לזה modus operandi, כפי שיתברר בהמשך.

ועדיין נותרו יותר מדי בני שאול בסביבה. לדוד כבר נגמרו הרעיונות איך להזמין עוד ועוד עבודות חיסול, וממילא השלטון כבר השיג באותם ימים משילות מלאה, ואפילו נתן הנביא כבר היה מן הסתם בר-מינן. נו, מה עושים עם המשפחה הזאת? כאן מגיע אחד הפשעים המתועבים ביותר בתנ"ך, שאני בספק כמה מכם בכלל מכירים אותו. אני מעדיף להביא במלואו את הטקסט איך השלים דוד את השמדת צאצאי המלך הקודם (שימו לב לשמו של השני מבין השבעה!) במכה אחת:

וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן. וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת יְהוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים. וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה (שמ"ב כ"ט 1-11).

אני לא יודע מאיפה להתחיל בהבנת הטבח הזה. הוא מנוגד לשני ציוויים ידועים בתורה: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ. (דברים כ"ד 15). לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא (דב' כ"א 23). עדריאל המחולתי היה בעלה של מירב, ומיכל הייתה בכלל עקרה. כך או כך, זו הייתה הוצאה להורג לפי המקובל באותם ימים של החלפת בתי מלוכה, רק בתוספת צידוק אלוהי.

ואז הוא נזכר: רגע יש שם עוד שני שלדים מתפוררים ששופדו לא הרחק משם. יאללה בואו נסיים את העבודה:

וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל. וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ. וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים. וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן (11-14).

זה אם כן היה דוד: חלאת-אדם אבל סקסי ונוטף כריזמה. כן, סדנא דארעא חד הוא.

ג.

החלאה השני היה אחיינו של הראשון, שכזכור התלונן על בני אחותו שהם חזקים ממנו למרות שהוא המלך. יואב בן צרויה היה טיפוס פרגמטי, לא ניגן ולא כתב שירים (אני גם לא מאמין שדוד ניגן ושר, ואין חוקר תנ"ך אחד שמאמין שהוא כתב את תהילים). חייל בנשמה, ובתור שר הצבא של דוד היה המוציא-לפועל של כל תוכניות הכיבוש שלו, כמו השמדת-העם באדום שבה חיסל את כל הגברים (ולא קשה לנחש מה עשו לנשים). על הדרך היה מרים גם מבצעי חיסול אישיים, כמו חיסול אבנר לעיל, וגם רצח האחיין שלו (!) עמשא, אחרי שהסכים להיות שר-הצבא של הבן-דוד אבשלום. מדי פעם התערב גם במזימות בארמון, ולכך נגיע בהמשך. הוא אפילו ניסה להניא את דוד ממפקד האוכלוסין שבו גרם דוד, על פי המסופר, למותם של שבעים אלף איש מישראל (שמ"ב כ"ד), ובכך הוכיח אחריות גדולה יותר מזו של המלך.

והוא שביצע עבור הבוס את חיסול אוריה החתי כדי לאפשר לו לקחת את בת-שבע שממנה נולדה שושלת בית-דוד. חיסול זה הוא שהביא את נבואת נתן לדוד (שמ"ב י"ב 10): וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם!

חלאה מאפיונרית טיפוסית: האינטרסים של משפחת הפשע בשלטון קודמים לכל.

ד.

הגענו לחלאה השלישי, בנו של הראשון. כן, אבשלום, היפיוף עם הרעמה המפורסמת, התספורת פעם בשנה, המזג החם והגוף המושלם: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. וכמו האבא, גם הוא כריזמטי ומניפולטור בחסד.

והנה עצה ממני. פגשתי לא מעט אבשלומים בחיי. אף אחד לא יצא לגמרי נורמלי. לא נשכח את אבשלום פיינברג שבפחות משלושים שנה עשה בכל מיני תחומים את מה שאף אחד לא הספיק בתקופת חיים שלמה. משורר ידוע בשם אבישלום פון שילוח (יש דבר כזה), חבר שלי וגאון ממש, עובר עכשיו תקופת שיקום לא קלה. בקיצור: אם נולד לכם בן, חפשו לו שם אחר.

אז אבשלום הראשון הוא הרבה יותר תכליתי מאבא שלו. הוא חונך את הקריירה השלטונית שלו ברצח גלוי בתוך הארמון של אח-למחצה שאנס את אחותו. הוא בורח, אבל עכשיו אפשר לראות כמה דוד אוהב אותו: וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת (שמ"ב י"ג 39). יואב מביא להתפייסות: וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם (שמ"ב י"ד 33). הוא גם מקים בית-משפט עצמאי ליד הארמון – רפורמה משפטית לתפארת! – ומתחיל בהכנות לכתר:

וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כׇּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו. וְהָיָה בִּקְרׇב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ. וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל (שמ"ב ט"ו 1-6).

ההפיכה מתחילה בטקס הכתרה מפואר בחברון, והמסר לארמון הוא פומבי וחד-משמעי: אבא'לה תתכונן לשחיטה! וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלַ͏ִם: קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם! מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב! (ט"ו 13-14).

הילד-ז הזה גם לא מבזבז זמן על עדינויות ומורכבויות. בעוד השמדת בית-שאול נעשתה בסדרת הזמנות-חיסול עקיפות, אבשלום מודיע שאת אבא שלו צריך להרוג עכשיו עם כל הפמליה! ואם על דוד שמענו רק רמז אגבי לכך שנשא את נשות שאול, אבשלום מציג משגל ראווה פומבי עם עשר נשות אביו על גג הארמון!

חלאה, אבל ללא-חת.

ה.

לא בכדי מקפידים בצה"ל על תספורת קצרה לחיילים. החלאה השלישי הקפיד פחות, וזה נגמר רע. כי בינתיים נמאס לחלאה השני מזה שהעניינים עם חביבו יורש-העצר יצאו משליטה. הוא יצא להגן על הבוס והכריז על פרס גבוה למי שיחסל את הנסיך המורד. אמנם הייתה פקודה מפורשת מצד אבא: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם! (שמ"ב י"ח 5). כמובן, אמר הרמטכ"ל בשקט, נעשה את זה לאט. בא אליו חייל וסיפר לו מה ראה על עץ האלה. יואב התרתח: מז'תומרת תקוע על העץ? וככה השארתם אותו? תגידו אתם מטומטמים לעשות ככה חצי-עבודה? חלאס תביאו שלושה שבטים. אין לי מושג מה זה היה אבל בטוח שזה כאב רצח, והוא הלך ותקע את כולם בלב הנסיך המפרפר. יאללה, מי מספר עכשיו לבוס? בוא'נה כושי, לך תגיד למלך שהג'וניור הלך קפוט.

ו.

חלאות, אבל אבא ובן, וכבר מהפרקים הקודמים ברור שדוד נורא אהב את הגנגסטר האדיפאלי. שימו לב לאזהרת החייל האלמוני ליואב: כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם! (שמ"ב י"ח 12). כן, בטח נשמור! יאללה תעשו עליו ערימה של אבנים.

עכשיו נותן שכיר-החרב הכושי ריצה אל האבא לספר איך שמרו. אחימעץ מתעקש למלא את תפקיד קצין העיר והרופא, ומשיג אותו בריצה כדי להכין את האב למהלומה: ידיעה חשובה בדרך אליך. וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ יְהוָה הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם? וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה.

לשורת הקינות המפורסמות של דוד נוספת עכשיו היללה המיתולוגית שהדהדה מדן ועד עציון-גבר:

וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי! וַיֻּגַּד לְיוֹאָב: הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלוֹם. וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכׇל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ. וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה. וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי! (י"ט 1-4).

הוא יושב ובוכה על הבן שהיה כל כך דומה לו. ואז נכנס הרמטכ"ל ונותן את מה שבעיניי הוא הנאום העוצמתי ביותר בכל התנ"ך:

וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר: הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ! כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים! כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ! וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה! (5-8).

חלאה, אבל נאמן עד הסוף.

ז.

זה לא ממש עזר לו. כשדוד הרגיש שהוא הולך להחזיר ציוד, קרא לשלמה, ששרד מכל המזימות והרציחות בארמון, והשאיר לו צוואה ברורה. בחייאת שלומי תבטיח לי שאתה הורג את שבע בן-בכרי! אני אמנם סלחתי לבן-זונה ההוא מבנימין אבל העלבון אוכל אותי עד היום. אה כן ותהרוג גם את יואב. נכון הוא בן-דוד שלך וכו' אבל ממתי דברים כאלה הפריעו לנו במשפחה?

עכשיו, זוכרים למה אמר אלוהים לדוד? וַיְהִי עָלַי דְּבַר־יְהוָה לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דבה"א כ"ב 8). אז הוא השאיר את בניית המקדש לשלמה איש-השלום. מה עשה שלמה? ראשית נתן את אחד מנאומי האמונה הכי חזקים במקרא:

וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם. אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה. וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי. וְעַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי. כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי... (מל"א ח 22-27)

וכו' וכו' – ובסוף? בסוף הלך ובנה בתי-מקדש אליליים לאלף נשותיו הגויות, וגם הקריב להם קורבנות (מל"א י"א). האם גם להם פרש כפיים ונתן נאום מרטיט כמו שנתן ליהוה?

אבל הקטע עם "לא שפך דם" היה, איך לומר, אירוני. כי קודם הרג שלמה את יואב, כי ככה אבא ביקש, וכמובן גם את שמעי, מאותה סיבה, ובהמשך חיסל גם את אחיו אדוניה על שהעז לבקש את הפילגש של אבא. ואיפה הרג את יואב? על המזבח, בבית-המקדש!

תסכימו אתי שזה היה סופר גאוני, אפילו עם הומור של שמאלנים.

ח.

שלמה, ככל שהוא מצטייר מהסיפור, אינו חלאה כמו שלושת הקודמים. סתם מונארך יעיל עטוי ענן מיתולוגי כבד. ודווקא הוא מתואר כמי שבחמדנותו ואכזריותו גרם לפירוק הקשר קצר-הימים בין ישראל ליהודה. מכאן ימשיכו שתי סדרות יריבות של מלכים, שרובם מתוארים כטיפשים ומנוולים, וגם אלה ש"עשו הישר בעיני יהוה" היו כנראה קנאים חשוכים.

רק כמה דורות תתקיימנה שתי הממלכות הקטנות והמסוכסכות עד שיבואו האשורים וימחקו את מלכות הצפון וכל שבטיה. מאז נותרה יהודה, הנאמנה לבית דוד – ולנבואה המדויקת וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם! (שמ"ב י"ב 10).

ט.

אז שלושת אלפים שנה עברו ואני מסתכל סביבי. אוי כמה נפלא! אף אחד כבר לא מאמין לסיפורי המעשיות של התנ"ך, קל-וחומר שאין מי שמייחל לשיבת מלכות בית-דוד, אין שליט כריזמטי בוגד, נואף וגנב, אין משפחה משוגעת, אין כנופיית שלטון רצחנית אכולת שנאות ויריבויות, אין אספסוף שנשאר נאמן עד מוות לשליט שהביא אותו אל סף ההשמדה. מה פתאום? אנחנו על סף תקופה מפוארת של עוצמה ושגשוג כמעצמה אזורית – אפילו אימפריה! – שלא מן הנמנע שיבוא יום והיא תצטרך אפילו לקחת "אחריות המגובה באפשרות להפעלת כוח צבאי על המריבות בין שיעים לסונים בבגדד." כן, "צרות של עשירים," כך התנבא לא מכבר פיזיקאי חכם וחד-מחשבה, ידידי הרב פרופ' נדב שנרב:

ובהזדמנות זו, כדאי וצריך להזכיר את האיש אשר הבין עשרות שנים מראש כי אין לנו יותר את הפריבילגיות של הקטנים, את האיש שלעולם לא מתעייף מלעשות פוליטיקה זעירה על מנת לקבל את האפשרות לטפל באסטרטגיה הגדולה, את האיש שנלחם בעקשנות, שנים, מול עדה מתלהמת של כרותי אונה מטורללים, כדי שלישראל יהיה גז טבעי, את האיש שנאבק והושמץ כדי להביא נשק אסטרטגי כמו צוללות, את מי שחשובה לו הרבית שישראל משלמת על הלוואות יותר מתוספת 2.2% למס שבח, את מי שתמיד משעבד את המיקרו-פוליטיקה למאקרו-מדיניות: ראש הממשלה בנימין נתניהו, גבירותי ורבותי. ולא, איני מתכוון להוסיף כאן את הנוסחים השגורים של 'למרות שלא אצביע בשבילו' או 'על אף טעויותיו ואחריותו' וכדומה. תקפצו לי. אפשר לטעון שהצלחתם של מנהיגים פוליטיים היא תלוית מזל בלבד, אבל אם לא מאמינים בכך, אזי בכל קנה מידה סביר האיש פשוט נעלה, בכמה מספרים, על עדת הגמדים המגוחכים שמתימרת להתחרות בו. כפי שאמרתי איני מתלהב ממה שנראה כמו עלייתה של האימפריה הישראלית, אבל בהנתן המצב, האיש שאמר בשמונה באוקטובר שהמזרח התיכון ישתנה לחלוטין (בזמן אמת חשבתי זאת לסתם חירבוש לצרכי עידוד המורל, אפילו זכרתי בטעות, כמעט שנה, שגלנט אמר זאת ולא נתניהו) הוא אדם שצריך לתת לו הרבה קרדיט ניהולי בתקופה הלא פשוטה הזו. שיהיה לכולנו בהצלחה.

זו אם כן הברירה, קשה ואכזרית: חמאסיהו ומשפחת הפשע שלו, או אנחנו. ורק לצד אחד יש מקום תחת השמש.

י.

הדמוקרטיה, אמר צ'רצ'יל, היא שיטת שלטון גרועה, אבל כל האחרות גרועות יותר. בהרצאה כאן אני מצביע על העובדה שספר שמואל מתאר את הכישלון והסיאוב של ארבעה מוסדות קדומים בישראל. השופט (עלי, שמואל), הכהן (עלי ובניו), הנביא (שמואל ובניו), שבעקבותיהם עלה מוסד המלוכה (דוד ובניו), ששני נביאים בספר עצמו הזהירו מפניו, וצדקו.

אז בואו נשמור על הדמוקרטיה.