עמנואל וליקובסקי היה אחד מגדולי הנוכלים בשם המדע. אני יודע שזו אמירה חריפה. על כך שהיה שרלטן יש הסכמה גורפת. אבל למה לכנותו גם נוכל? הסיפור ארוך ומפותל. ומתברר שנוכל מפורסם מזין נוכלויות מסוכנות יותר, גם שנים רבות אחרי מותו.
א.
בתחילת המאה העשרים החל וליקובסקי את חייו המקצועיים כרופא במוסקבה ובברלין, ובהמשך הוכשר כפסיכואנליטיקאי, למרות שלא התמחה בפסיכיאטריה וגם לא בכל תחום רפואי אחר (מי שהסמיך אותו היה וילהלם שטקל, דמות בעייתית בפני עצמה). במרוצת השנים נדד בין צרפת, אוסטריה, ישראל וארה"ב.
בשנות העשרים התגייס למפעל אדיר שייסד אביו שמעון וליקובסקי. האיש הזה היה אדם דגול בכל קנה-מידה. סוחר-תה עשיר ומלומד, נדבן וחבר הקונגרס הציוני. הוא החליט להוציא לאור את "כתבי האוניברסיטה ובית הספרים בירושלים (Scripta Academica Hierosolymitana)" - אוסף מאמרים של גדולי היהודים בעולם. כהכנה להקמת אוניברסיטה בישראל. למשימה נרתם הבן הרופא, וזה ללא ספק פרק מעורר הערצה בחייו. בשנים 1922-1923 דיווח על עבודתו במכתבים לאביו בתל-אביב. ענקי המדע והרוח בעולם – איינשטיין, פרויד, ברגסון, הדמאר, פלקסנר, מייקלסון ועוד רבים אחרים, כשמהצד העברי מסייעים בין השאר וייצמן, ביאליק ורבניצקי – כל אלה חברוּ ליצור אסופת עבודות שספק אם נראתה כמותה בעולם. אני קורא והלב מתרחב מגאווה ומתכווץ מגעגועים.
נראה כי ההסתופפות בצלָם של גאונים אלה היא שהדליקה אמביציה אדירה בלב האיש, שלימים ביקש מקום ביניהם לעצמו. בסדרת רבי-מכר עולמיים התיימר לחולל מהפכה בין-תחומית בחקר התנ"ך ובהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בגיאולוגיה, בביולוגיה, באסטרונומיה ובפיזיקה.
ב.
הרעיון נזרע בלבו כשקרא את ספרו של פרויד האיש משה ואמונת הייחוד. תחילה בואו נודה שגם הספר הזה הוא שרלטני במודע – וגם גאוני. פרויד אנס קצת את ההיסטוריה בכ-100 שנה כדי להפוך את משה לחסיד נמלט של אחנאתון, פרעה מונותאיסט שמת בעודו צעיר, וכנראה שכוהני אמון המרוגזים קצת עזרו לו למות. על פי ההשערה של פרויד, ברח הנסיך המצרי אחרי מהפיכת-הנגד של הכוהנים ונעשה מנהיג העבדים העברים. הוא הוציא אותם ממצרים ולימד אותם את המונותאיזם שלמד מאחנאתון. בסופו של דבר עיצבן אותם עם כל ההטפות והנזיפות שלו, זה אסור וזה אסור... אז הם הרגו אותו במדבר. הם כמובן מכחישים את זה עד היום, וטוענים ש"לא נודע מקום קבורתו" וכו', אבל מאז יש להם רגש אשמה נוראי שעבר בהם בתורשה עד היום, ומזה יצאו כל מיני דברים רעים וגם טובים. פרויד התנצל על שרשרת הספקולציות, אבל הודה שהרעיון ממש רדף אותו. על הדרך השתמש בסיפור הזה כדי לומר דברים מאוד מאלפים על מחלות נפש, נאורות, היסטוריה ויהדות. פרויד הצביע על האיסור המקראי על עשיית פסלי אלים כצעד חשוב לפיתוח יכולת ההפשטה על חשבון החושים. בהמשך ציטט את בחירתו של ר' יוחנן בן זכאי, שביקש מהקיסר אספסיאנוס את בית-המדרש ביבנה במקום המקדש שנחרב. בכך הפך את היהדות לדת תבונית שאינה קשורה למקום ולפולחן, ובהמשך ללאום מגובש גם ללא אמונה דתית, מפילון האלכסנדרוני והרמב"ם עד שפינוזה ויהדות ההשכלה, לפחות כפי שקיוו ומקווים יהודים הומאניסטים חילונים עד היום.
זה מהפכני? אמר וליקובסקי, חכו, עוד לא ראיתם כלום! עכשיו אקח את סיפור יציאת מצרים ואהפוך בעזרתו את כל המדעים. מכאן ועד סוף חייו הציג טענות לקטסטרופות אדירות במערכת השמש שגרמו איכשהו למבול, לחורבן בבל, לעשר המכות ולעוד אירועים תנ"כיים והיסטוריים. הוא גם הציע תיקונים לתורת דארווין בטענה שהקטסטרופות האסטרונומיות שלו התערבו במהלך האבולוציה. הוא הכביר נתונים, טבלאות ומספרים אינספור, שנראו מרשימים מאוד. הבעיה הייתה שהנתונים האסטרונומיים, למשל, לא הסתדרו בתיאוריה. וליקובסקי לא התרגש: הוא הציע שינויים מרחיקי-לכת בחוקי הפיזיקה. אפילו היה לו רעיון איך לסייע בגילוי תורת השדה המאוחד שאיינשטיין חיפש: צריך שהכבידה תהיה לפעמים גם שלילית, כמו המטען החשמלי.
גם לפרויד התנדב וליקובסקי לעזור. פרויד, כזכור, האמין שגם טראומה היסטורית יכולה לעבור הדחקה אל הלא-מודע הקולקטיבי (רעיון שגנב מיונג), וכעבור דורות תפרוץ כהפרעת-נפש לאומית. כך סבר לגבי רצח-האב בחברות האדם הקדמון, וכך לגבי רצח משה בו חשד בעברים הקדמונים. האם קיווה פרויד לרפא את היהודים ע"י חשיפת הטראומה ההיסטורית המודחקת שלהם כשהרגו את נביאם? לווליקובסקי היה ברור: האלימות והמלחמות במין האנושי מקורן בטראומות העתיקות של ההתנגשויות האסטרונומיות. אתם חייבים לקבל את התיאוריה שלי כדי להחלים!
ג.
עד כאן זו שרלטנות חיננית, שכאמור עשתה את המלומד היהודי בסט-סלר ברחבי העולם, בתוספת הילה של גאון בודד הנרדף ומושמץ ע"י הממסד המדעי. אבל השרלטנות הפכה לנוכלות גלויה כשבחר וליקובסקי לעבור ממנהטן לפרינסטון, מקום מושבו של איינשטיין באותם ימים. איינשטיין, שנודע בסובלנותו ואף חיבתו למלומדים חריגים (הרחבתי על כך במאמר אחר) כבר היה מיודד עם וליקובסקי משנות הכרכים לאוניברסיטה העברית. מהמכתבים ביניהם, אין ספק שאיינשטיין הבין בשלב די מוקדם שבן-שיחו פשוט לא מסוגל להקשיב לביקורת. הוא חזר ואמר שאין לו זמן לקרוא את כל מה ששלח אליו ובשלב מסוים אפילו ביקש ממנו לחדול.
אבל הקשר חודש כשהסופר האובססיבי נעשה שכן של איינשטיין. הוא אמר לאיינשטיין, לדבריו, כך: "ישנם בפרינסטון שני כופרים בודדים, אחד נערץ והשני מושמץ." איזו צניעות! כן, וליקובסקי החל למצב את עצמו כאיינשטיין הבא. ספרו שובה-הלב לפני עלות השחר: שיחות והתכתבויות עם איינשטיין מקדם אג'נדה זו עמוד אחרי עמוד.
זה המקום בו הופך השרלטן החביב לשקרן וזייפן ביודעין. הספר מסתיים בבוקר בו נודע לו על מות איינשטיין. וליקובסקי חש יתום, הסתובב שבור-לב ברחובות פרינסטון, ואז עבר ליד הבית ברחוב מרסר וראה שהדלת פתוחה ואנשים מתרוצצים בבית. בלאט נכנס לחדר העבודה של המנוח. ומה ראה על שולחנו? את עולמות מתנגשים! בכך, אם כן, התעמק גאון האנושות בליל חייו האחרון! נפעם יצא וליקובסקי אל הרחוב ובלבו מתרונן סיפור המאבק הלילי של יעקב אבינו עם המלאך: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
טוב, המציאות די שונה. יש צילומים של שולחן העבודה של איינשטיין בלילה ההוא. וליקובסקי ממש לא שם. כל הביוגרפיות מלמדות כמה היה איינשטיין מודע למוות המתקרב (מפרצת נרחבת בעורקי הלב) והקדיש כל רגע שנותר לתורת השדה המאוחד אותה חיפש כל חייו. מסתבר אם כן כי לווליקובסקי לא הייתה בעיה להמציא שקר על מי שכבר לא יכול היה לסתור אותו.
ד.
ד"ר עדו נתניהו, רופא, סופר ומחזאי בעל מוניטין בינלאומיים, התמחה ברדיולוגיה בבתי החולים "הר סיני" ו"ג'יימס מרסי" בניו יורק וגר כיום במושבה כינרת. הוא השלישי מבני פרופ' בן-ציון מיליקובסקי-נתניהו ז"ל. ככל הידוע לי הוא לא מושחת כאחיו. זכורה לי לחיצת-יד חמה באחד מערבי ההשקה של קשת החדשה בעריכת הסופר אהרן אמיר ז"ל, לכרך ששנינו תרמנו לו מפרי-עטנו. אפילו התרגשתי מצירוף-המקרים: הרופא גיבור סיפורו של נתניהו באותו כרך נקרא ד"ר אליצור.
חלפו שנים, והנה מחזה תיאטרון מצליח שכתב נתניהו על וליקובסקי, ושהוצג גם בחו"ל, מקדם את אג'נדת "היורש של איינשטיין" לקיצוניות.
ה.
אומר תחילה שמדובר במחזה מעולה בבימויו של נאבי עבדורחמנוב מ"התיאטרון הלאומי הצעיר של אוזבקיסטן." שעתיים וחצי, איינשטיין כובש מאוד, דומה קצת למהפכן רוסי חם-מזג, וליקובסקי כמו רסקולניקוב מתבגר. אין ספק שעומדת למחזאי ה-licencia poetica לא לדייק בעובדות ההיסטוריות, רק אסור לו להעמיד פנים שהוא לא עושה את זה. למרבה הצער זה מה שהוא כן עושה.
במאמר קצר ב"הארץ" מביא נתניהו שני קטעים מהמחזה להם הוא מקדים את ההסתייגות: "המחזה אמנם נכתב בהשראת ספר זיכרונותיו של וליקובסקי על המפגשים וההתכתבויות שהיו לו עם איינשטיין, אבל אינו נוקט שום עמדה ביחס לאמיתות סברותיו." אז אכן הוא אמנם לא נוקט עמדה פשוט כי אינו יכול לעשות את זה כמחזאי, אבל הסילוף נעשה בהצגת הסימטריה בין השניים. לאורך המחזה אנו רואים ויכוחים סוערים בין השניים, הרמות קול, התרגשות ודיאלוגים שנונים ונוקבים. איינשטיין מתחיל בעמדה ספקנית ומלגלגת אבל בהמשך מתחיל להתרוצץ חסר-מנוחה, נסער, צועק, ולקראת הסיום הוא שומע על אישורים-לכאורה שכוכב-הלכת צדק אכן פלט את האלקטרונים שלו ונעשה טעון חיובית! הוא מתלהב ומציע שורת ניסויים חדשים – ואז מקבל וליקובסקי את הבשורה שאיינשטיין נפטר. עכשיו אין לצופים ספק: ימים ספורים לפני מותו, איינשטיין השתכנע!
המציאות, שוב, הייתה שונה לחלוטין. ארכיון וליקובסקי מביא חמש-עשרה מכתבים שעברו בין השניים בנושא העולמות המתנגשים. המתודה של וליקובסקי ביזארית להפליא: בוא נקרא מיתוסים עתיקים מרחבי העולם, נראה מה משותף להם – ונסיק מהם מסקנות אסטרונומיות! לא עובד? אין בעיה: הכוחות הפועלים בין השמש וכוכבי הלכת הם לא רק כבידתיים אלא גם חשמליים! איינשטיין, צריך לזכור, ידע היטב אסטרונומיה – הוא היה מוכרח להתעמק בתחום הזה לא רק להצעת ניסוי כיפוף האור שהוכיח את היחסות הכללית, אלא גם לחקירת הפְּרֵצֶסיה הלא-מובנת במסלולו של מרקורי סביב השמש, שאותה הצליח להסביר כגרירת מרחב-הזמן ע"י כוכב-הלכת. ולא נשכח את התעסקותו בקוסמולוגיה ופספוס מודל היקום המתפשט. מלבד זאת, בתחביבו כפילוסוף ופופולריזטור של המדע, הקדיש כמה פרקים בספרו רעיונות ודעות למפעליהם של גלילאו, קפלר וניוטון, והוא מסביר לקורא בסבלנות כמה גדול היה האתגר להבין את מסלולי גרמי השמיים באמצעים הדלים של אז, ובעקבותיהם את הבנת חוק הכבידה האוניברסלי (אכן נושא מרתק, ראו גם מאמר שלי באתר).
ועכשיו מודיע לו השכן החביב בנונשלנטיות שכל זה טעות ומדובר בכוחות חשמליים! חמשת מכתבי התשובה הקצרים של איינשטיין, לצד התנצלויות שאין לו זמן, מגיבים בהתנגדות חד-משמעית, עקיצות נהדרות, הכל בסבלנות ואפילו בחמלה. כבר במכתב הראשון מעיר איינשטיין שבשיטה ההיסטורית של וליקובסקי אפשר להפריך אפילו את חוקי האריתמטיקה הבסיסיים, ושהרבה תלמידי בתי-ספר ששונאים חשבון יודו לו על כך! האמירה הזאת, שכל בר-דעת היה רואה בה עלבון צורב, לא ציננה את התלהבותו של וליקובסקי. במכתב אחר מנסה איינשטיין לנחם אותו: אנשים שיקראו את הטענות האסטרונומיות שלך יחשבו שאתה נוכל, אבל אני יודע שאתה לא.
ו.
מה לעדו נתניהו ולווליקובסקי, ולמה חשוב לו לקדם את רעיונותיו? שניהם רופאים, ושניהם מחזיקים בעמדות מיעוט. וכמובן אין ספק שמפגש בין שני טיפוסים כל כך שונים קורץ לכל מחזאי. אבל אי-אפשר להתעלם מהדמיון בין וליקובסקי לבין עוד אקדמאי ממורמר: בן-ציון נתניהו, שכל חייו טען שהאקדמיה בארץ מנדה אותו, אפילו אחרי שישעיהו ליבוביץ מינה אותו לעורך משנה באנציקלופדיה העברית.
אבל היה בכל זאת הבדל. וליקובסקי היה פרובוקטור סדרתי, שהתדפק על דלתות מדענים ומוסדות, תבע פגישות ודיבייטים פומביים, ואפילו חולל סקנדלים בתקשורת, בעוד פרופ' נתניהו, בארה"ב ובישראל, נותר אכול מרירות הרחק מעיני הציבור. מצד שני, וליקובסקי שקע עם השנים בדיכאון ומת בבדידות, בעוד ב"צ נתניהו ראה את בנו הופך לראש ממשלת ישראל. הבן הזה, כידוע, מאדיר כיום את זכר ההיסטוריון השולי לדמות ענקים שיכולה לגרום קנאה אפילו לקים איל-סונג בשמי צפון קוריאה. הוא אפילו הוזכר כמי שהיה מזכירו של ז'בוטינסקי. לא היה ולא נברא.
ז.
וכמובן אי אפשר שלא לראות הקבלות בין וליקובסקי לביבי. שניהם שרלטנים, שניהם מגלומנים, ושניהם קרציות. וליקובסקי התקרצץ על איינשטיין כמו שביבי מתקרצץ על צ'רצ'יל ומקרצץ את אבא שלו על ז'בוטינסקי. עם מתיחה קלה של הגיאוגרפיה יכול היה ד"ר נתניהו לכתוב עוד מחזה נהדר שבו בנימין הילד מירושלים נכנס לווילה של צ'רצ'יל הישיש בדרום צרפת ומקבל את ברכתו להנהיג את העולם החופשי.
וכמובן איפה היה ביבי היום בלי ההתקרצצות האינסופית על זכר אחיו יוני? ומעל לכל, מה הייתה כל משפחת נתניהו עושה בלי להתקרצץ על קופת כולנו?
את שתי הקרציות הללו מעריץ עדו נתניהו בכל לבו. לעובדה המצערת שנשיא ארה"ב [הדברים נכתבו בימי ביידן] קצת פחות מתפעל מביבי, סיפק האח האוהב הסבר רפואי: איני יודע מה מצבו המנטלי כיום.
תשמע ד"ר נתניהו, אני כן יודע מה המצב המנטאלי של אחיך: לא טוב, גם האישה והבן לא משהו, וזה הולך להיגמר רע. מי שהחל כקרצייה היסטורית, הפך בשנה האחרונה לנגע לאומי, ועכשיו הוא סכנה לשלום העולם. ואם יש משהו שגורם לאיינשטיין סיוטים חוזרים שם למעלה, זו הסכנה המחודשת שמשוואה תמימה בת חמישה סימנים שרשם גאון עול-ימים באביב 1905 תעלה עוד פטריית מוות בשמי המזרח התיכון רק כדי להציל פושע דיקטטור מהכלא.
