עמנואל וליקובסקי היה אחד מגדולי הנוכלים בשם המדע. אני יודע שזו אמירה חריפה. על כך שהיה שרלטן יש הסכמה גורפת. אבל למה לכנותו גם נוכל? הסיפור ארוך ומפותל. ומתברר שנוכל מפורסם מזין נוכלויות מסוכנות יותר, גם שנים רבות אחרי מותו.
א.
בתחילת המאה העשרים החל וליקובסקי את חייו המקצועיים כרופא, ובהמשך הוכשר בדרך לא ברורה כפסיכואנליטיקאי, למרות שלא התמחה בפסיכיאטריה וגם לא בכל תחום רפואי אחר. במרוצת השנים נדד בין צרפת, אוסטריה, ישראל וארה"ב. הוא יצר היכרות עם פרויד ואיינשטיין, שבשלב מסוים גם תרמו כתבים לכרך מאמרים שערך לאוניברסיטה העברית. ההסתופפות בצלם של גאונים אלה הדליקה אמביציה אדירה בלב הדוקטור, שבסדרת רבי-מכר עולמיים התיימר לחולל מהפכה בין-תחומית בחקר התנ"ך, בארכיאולוגיה, באסטרונומיה וגם בפיזיקה.
זה התחיל מקריאת ספרו של פרויד האיש משה ואמונת הייחוד. תחילה בואו נודה שגם הספר הזה הוא שרלטני, אבל שרלטני במודע – וגם גאוני. פרויד אנס קצת את ההיסטוריה בכ-100 שנה כדי להפוך את משה לחסיד נמלט של אחנאתון, פרעה מונותאיסט שמת בעודו צעיר, וכנראה שכוהני אמון המרוגזים קצת עזרו לו למות. על פי ההשערה של פרויד, ברח הנסיך המצרי אחרי מהפיכת-הנגד של הכוהנים ונעשה מנהיג העבדים העברים. הוא הוציא אותם ממצרים ולימד אותם את המונותאיזם שלמד מאחנאתון. בסופו של דבר עיצבן אותם עם כל ההטפות והנזיפות שלו, זה אסור וזה אסור... אז הם הרגו אותו במדבר. הם כמובן מכחישים את זה עד היום, וטוענים ש"לא נודע מקום קבורתו" וכו', אבל מאז יש להם רגש אשמה נוראי שעבר בהם בתורשה עד היום, ומזה יצאו כל מיני דברים רעים וגם טובים. פרויד התנצל על שרשרת הספקולציות, אבל הודה שהרעיון ממש רדף אותו. על הדרך השתמש בסיפור הזה כדי לומר דברים מאוד מאלפים על מחלות נפש, נאורות, היסטוריה ויהדות.
זה מהפכני? אמר וליקובסקי, חכו, עוד לא ראיתם כלום! עכשיו אקח את יציאת מצרים ואהפוך בעזרתה את כל ההיסטוריה וגם את כל האסטרונומיה וכל הפיזיקה. מכאן ועד סוף חייו הציג טענות לקטסטרופות אדירות במערכת השמש שגרמו איכשהו למבול, לחורבן בבל, לעשר המכות ולעוד אירועים תנכיים והיסטוריים. ברור שרוב הנתונים האסטרונומיים וההיסטוריים לא התאימו. וליקובסקי לא התרגש: זה אומר שבמערכת השמש פועלים לא רק כוחות כבידה אלא גם כוחות חשמליים בין השמש לכוכבי-הלכת. אפילו היה לו רעיון איך לסייע בגילוי תורת השדה המאוחד שאיינשטיין חיפש: צריך שהכבידה תהיה לפעמים גם שלילית, כמו המטען החשמלי. גם זה הסתדר יפה בתיאוריות שלו.
ולא רק לאיינשטיין התנדב וליקובסקי לעזור אלא גם לפרויד. פרויד, כזכור, האמין שגם טראומה היסטורית יכולה לעבור הדחקה אל הלא-מודע הקולקטיבי (רעיון שגנב מיונג), וכעבור דורות תפרוץ כהפרעת-נפש לאומית. כך סבר לגבי רצח-האב בחברות האדם הקדמון, וכך לגבי רצח משה בו חשד בעברים הקדמונים. האם קיווה פרויד לרפא את היהודים ע"י חשיפת הטראומה ההיסטורית המודחקת שלהם כשהרגו את נביאם? לווליקובסקי היה ברור: האלימות והמלחמות במין האנושי מקורן בטראומות העתיקות של ההתנגשויות האסטרונומיות. אתם חייבים לקבל את התיאוריה שלי כדי להחלים!
עד כאן זו שרלטנות חיננית, שכאמור עשתה את המלומד היהודי בסט-סלר ברחבי העולם, פלוס הילה של קדוש מעונה ונרדף. אבל השרלטנות הפכה לנוכלות גלויה כשבחר וליקובסקי לעבור ממנהטן לפרינסטון, מקום מושבו של איינשטיין באותם ימים. איינשטיין, שנודע בסובלנותו ואף חיבתו למלומדים חריגים (הרחבתי על כך במאמר הדיאלוג הפילוסופי בין אלברט איינשטיין והרברט סמואל) כבר היה מיודד עם וליקובסקי משנים קודמות, ואף קרא את ספרו. מהמכתבים ביניהם, אין ספק שאיינשטיין הבין בשלב די מוקדם שווליקובסקי פשוט לא מסוגל להקשיב לביקורת, ובשלב מסוים אפילו ביקש ממנו להפסיק לשלוח אליו עוד מכתבים.
אבל עכשיו חודשה החברות כשהנודניק המפורסם נעשה שכן של איינשטיין. עם היגיון כמו שלך, כתב פעם איינשטיין באיפוק, אפשר להפריך אפילו את לוח הכפל! את האמירה הזאת, שכל בר-דעת היה רואה בה עלבון צורב, לקח וליקובסקי דווקא כמחמאה. הוא מצדו אמר לאיינשטיין, לדבריו, כך: "ישנם בפרינסטון שני כופרים בודדים, אחד נערץ והשני מושמץ." איזו צניעות!
כן, וליקובסקי החל למצב את עצמו כאיינשטיין הבא. ספרו שובה-הלב לפני עלות השחר: שיחות והתכתבויות עם איינשטיין מקדם אג'נדה זו עמוד אחרי עמוד. זה המקום בו הופך השרלטן החביב לשקרן וזייפן ביודעין. הספר מסתיים בבוקר בו נודע על מות איינשטיין. וליקובסקי חש כדבריו יתום, הסתובב שבור-לב ברחובות פרינסטון, ואז עבר ליד הבית ברחוב מרסר וראה שהדלת פתוחה ואנשים מתרוצצים בבית. בלאט נכנס לחדר העבודה של המנוח. ומה ראה על שולחנו? את עולמות מתנגשים! בכך, אם כן, התעמק גאון האנושות בליל חייו האחרון! נפעם יצא וליקובסקי אל הרחוב ובלבו מתרונן סיפור המאבק הלילי של יעקב אבינו עם המלאך: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
טוב, המציאות די שונה. יש צילומים של שולחן העבודה של איינשטיין בלילה ההוא. הספר של וליקובסקי ממש לא שם. כל הביוגרפיות מלמדות כמה היה איינשטיין מודע למוות המתקרב (מפרצת נרחבת בעורקי הלב) והקדיש כל רגע שנותר לתורת השדה המאוחד אותה חיפש כל חייו. לווליקובסקי לא הייתה בעיה להמציא שקר על מי שכבר לא יכול היה לסתור אותו.
ב.
ד"ר עדו נתניהו, רופא, סופר ומחזאי בעל מוניטין בינלאומיים, התמחה ברדיולוגיה בבתי החולים "הר סיני" ו"ג'יימס מרסי" בניו יורק וגר כיום במושבה כינרת. הוא השלישי מבני פרופ' בן-ציון מיליקובסקי-נתניהו ז"ל. ככל הידוע לי הוא לא מושחת כאחיו. זכורה לי לחיצת-יד חמה באחד מערבי ההשקה של קשת החדשה בעריכת הסופר אהרן אמיר ז"ל, לכרך ששנינו תרמנו לו מפרי-עטנו. אפילו התרגשתי מצירוף-המקרים: הרופא גיבור סיפורו של נתניהו באותו כרך נקרא ד"ר אליצור.
חלפו שנים, והנה מחזה תיאטרון מצליח שכתב נתניהו על וליקובסקי, ושהוצג גם בחו"ל, מקדם את אג'נדת "היורש של איינשטיין" לקיצוניות. ביוטיוב אפשר לראות גרסה של המחזה כפי שהיא מוצגת ברוסיה. במערכה האחרונה מתרוצץ איינשטיין נסער בחדרו, מתווכח עם וליקובסקי ואף משווה בין תורת היחסות לתורת הקטסטרופות. בקיצור, שבת גאונים גם יחד.
ג.
מה לעדו נתניהו ולווליקובסקי? שניהם רופאים, ושניהם מחזיקים בעמדות מיעוט. אין גם ספק שהמפגש בין וליקובסקי לאיינשטיין קורץ לכל מחזאי. אבל אי אפשר להתעלם מהדמיון המדהים בין וליקובסקי לעוד אקדמאי ממורמר: בן-ציון נתניהו, שכל חייו טען שהאקדמיה בארץ מנדה אותו, אפילו אחרי שישעיהו ליבוביץ מינה אותו לעורך משנה באנציקלופדיה העברית.
אבל היה בכל זאת הבדל. וליקובסקי היה פרובוקטור סדרתי, שהתדפק על דלתות מדענים ומוסדות, תבע פגישות ודיבייטים פומביים, ואפילו חולל סקנדלים בתקשורת, בעוד פרופ' נתניהו נותר אכול מרירות הרחק מעיני הציבור. מצד שני, וליקובסקי שקע עם השנים בדיכאון ומת בבדידות, בעוד ב"צ נתניהו ראה את בנו הופך לראש ממשלת ישראל. הבן הזה, כידוע, מאדיר כיום את זכר ההיסטוריון השולי לדמות ענקים שיכולה לגרום קנאה אפילו לקים איל-סונג בשמי צפון קוריאה. הוא אפילו הוזכר כמי שהיה מזכירו של ז'בוטינסקי. לא היה ולא נברא.
ד.
וכמובן אי אפשר שלא לראות הקבלות בין וליקובסקי לביבי. שניהם שרלטנים, שניהם מגלומנים, ושניהם קרציות. וליקובסקי התקרצץ על איינשטיין כמו שביבי מתקרצץ על צ'רצ'יל ומקרצץ את אבא שלו על ז'בוטינסקי. עם מתיחה קלה של הגיאוגרפיה יכול היה ד"ר נתניהו לכתוב עוד מחזה נהדר שבו בנימין הילד מירושלים נכנס לווילה של צ'רצ'יל הישיש בדרום צרפת ומקבל את ברכתו להנהיג את העולם החופשי.
וכמובן איפה היה ביבי היום בלי ההתקרצצות האינסופית על זכר אחיו יוני? ומעל לכל, מה הייתה כל משפחת נתניהו עושה בלי להתקרצץ על קופת כולנו?
את שתי הקרציות הללו מעריץ עדו נתניהו בכל לבו. לעובדה המצערת שנשיא ארה"ב [הדברים נכתבו בימי ביידן] קצת פחות מתפעל מביבי, סיפק האח האוהב הסבר רפואי: איני יודע מה מצבו המנטלי כיום.
תשמע ד"ר נתניהו, אני כן יודע מה המצב המנטאלי של אחיך: לא טוב, גם האישה והבן לא משהו, וזה הולך להיגמר רע. מי שהחל כקרצייה היסטורית, הפך בשנה האחרונה לנגע לאומי, ועכשיו הוא סכנה לשלום העולם. ואם יש משהו שגורם לאיינשטיין סיוטים חוזרים שם למעלה, זו הסכנה המחודשת שמשוואה תמימה בת חמישה סימנים שרשם גאון עול-ימים באביב 1905 תעלה עוד פטריית מוות בשמי המזרח התיכון רק כדי להציל פושע דיקטטור מהכלא.
