התמונה לא עושה אתה צדק. כאן קוראים לה רגינה ולבת בתיה, אבל כשהייתי ילד קראו לאמא בֶּלָה ולבת פֶּסיָה. וכשמה בֶּלָה כן הייתה, יפה מאוד עם עיניים נפלאות, מבט מושפל ושפת-גוף מתנצלת. אימא הייתה עולה צעירה מאיראן שנעשתה תופרת והאשכנזייה טובת-הלב לימדה אותה במשך שעות אינספור לקרוא אותיות לטיניות ולגזור דוגמאות מנייר פרגמנט משבועון האופנה הגרמני בּוּרדַה. כל כך לא מובן מאליו!
כמה פעמים ראיתי אותה יושבת במטבח עם אימא, בוכה בכי חרישי. שם, אושוויץ, מנגלה, הגמדים, וילדה יפה שהצילה את חייה בזכות ידיעת התפירה.
המספר הכחול היה מקועקע בזרועם של כמעט כל השכנים בחצי הדרומי של רחוב מרגולין ברחובות. תערובת מוזרה: חצי הרחוב תימנים, החצי השני רומנים והונגרים, ובאמצע שלוש משפחות פרסיות. זוכר באהבה כמעט את כולם לפי הבתים: אברהם מייטליס שהנחלת זכר השואה הייתה שליחות חייו עד שנפטר בטרם-עת; הרב בורשטיין שגידל שישה ילדים בשני חדרים; פּרַייזלר, פּרַייזלר, לנדאו, שטובר, אשכנזי, פוגל, גרין, פולק, ורצברגר, סַבּוֹ, (מה היה שם משפחתו של אדון זלמן הסנדלר? והאח והגיסה שחלקו אתם חצר?), שטיין, פולק, אברהם, הירש, זיסו, שפילמן, הוּבֵּר, קופמן, ברבן, גליק, פרידמן, רוֹט (מה היה שם המשפחה של אילוּנקה? ואיך קראו לחלבן עם שובך היונים?), מילר מוכר הדבש, פרוּכטר השען, ופליישר שהיה, כמה יפה, קצב.
הבעל של בלה היה יצחק, סנדלר, שחצרו הייתה מלאה תרנגולות וברווזים. מתישהו לבקשת אימא נעשיתי מעורב בבעיה בריאותית של בלה וכתבתי מכתב חריף לקופת-חולים, ואז החל גם הבעל לשתף אותי במחלותיו. למדתי להקשיב בנימוס בחצי אוזן בעוד המחשבות נודדות למקומות אחרים, עד שפעם הכה בי הברק: "אוֹמַרתי לרוֹפֵיי אני לא מפחד מלמות, כבר היה לי אישה וילדים ומתו בהיטלר." הלכתי הביתה ושאלתי את אימא. כן, הייתה לו משפחה, וגם לבלה, וכך סיפרה לי על שאר השכנים ברחוב מרגולין שהשאירו משפחות שלמות במשרפות.
הנה אדון אברם הנגר, יצחק אברהם, איש עם פנים אציליות שלימד אותי שזה לא מנומס לומר "הא?" במקום "סליחה?" וגם לא לשרוק וללכת עם ידיים בכיסים. אשתו לא ידעה עברית ובמקום "בעלי" הייתה אומרת "בָּחוּר בְּאַנִי." יום אחד חזר הביתה והנה מולו תמונת אשתו הראשונה עם הבן והבת שנרצחו. היא מצאה את התצלום חבוי בין חפציו, נתנה אותו להגדלה ומסגור ותלתה על הקיר. אל תסתיר ממני את המשפחה שלך.
זוכר גם את הקאפו מרחוב מרגולין שכמה שכנים סיננו בזעם סיפורים איך התאכזרה אליהם אבל איש לא תבע אותה לדין, מה שהיה היה. גיבורים אחד-אחד.
בבית ממול גרו שכני האהוב מנחם-מנדל אשכנזי ז"ל, ואשתו הניה ז"ל שהלכה לעולמה לא מכבר, שבשנה אחת הייתה קונה לי יותר ספרים ממה שקנו לי הוריי כל חייהם. מנחם לא זכר כלום ממה שעבר שם כשהיה ילד וכבר אף אחד לא יזכור, אבל בנו ברוך יבדל"א נעשה לאחי בנימין אח קרוב עד היום יותר מכולנו האחים הביולוגיים.
והייתה סוּרֵבַּיילֵה המשוגעת שגרה בצריף בודד ברחוב השומרים. כל הילדים פחדו ממנה פחד מוות. עכשיו, כמה ראוי, יש שם הוסטל מרווח למתמודדי נפש, ממש מול בית מלכה בתו של אדון אברם הנגר עם בעלה הרופא פרופ' שטנר שחזר בתשובה כשנפגשו. יהי זכרך ברוך שרה-בלהה בת פלוני. סליחה אדון אברם שפעם הצצתי בך מתחת לטלית, אפילו שאסור, כשעלית לברך בבית-הכנסת ברכת כוהנים יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
תודה לבנותיה בתיה שפר ויונה פלדהנדלר יבדל"א על הסרט שגרם לי לדמוע.
