בקורס שאני נותן על מיניות בפקולטה לרפואה אני מתעכב גם על האבולוציה של מיניות האדם. אפשר לשמוע סקסולוגים מודים למזל על שאין להם פציינטים מהסוג הזה.
א.
התלמוד (ירושלמי, שבת, א, ג') קובע "צבוע זכר נעשה נקבה." טענה דומה הועלתה ע"י פליניוס הזקן במאה הראשונה לספירה, וכמו הרבה אמונות מוטעות יש לה סיבה. הדגדגן של נקבת הצבוע הנקוד, חיית-טרף אימתנית החיה באפריקה, הוא מוארך מאוד, אפילו יותר מהפניס של הזכר, כך שנקל לחשוב על מקרים בהם ראה אדם נקבת צבוע מיניקה עם אבר-מין זכרי מפואר מזדקר לצד עטיניה. כאן בתמונה הצבוע המפוספס החי בארץ, חיה לא מסוכנת אבל לא פחות מדהימה, עם אותה מוזרות מינית. הטעות של חז"ל משקפת אם כאן פיזיולוגיה ייחודית.
אז למה בכלל להאריך דגדגן? שאלה זו העסיקה מדרך הטבע דורות של חוקרי טבע. קיימים עוד כמה מיני יונקים, כמו קוף העכביש, שנקבותיהן מתהדרות בפסאודו-פֶּניס, אבל הצבועה הביאה אותו לשיא. מדובר באיבר צינורי, עם יכולת זקפה וגם התכופפות לאחור, וכך הוא גם משמש פתח להשתנה – וכן להזדווגות ורבייה.
את התשובה עלינו לחפש בשאלת עצם החלוקה לזכר ונקבות. כאן עלינו לצאת למסע ארוך בעולם החי.
ההבדלים בין זכר לנקבה מטילים מעמסה כבדה על הגנום של כל בעלי-החיים, הנדרשים להציג שני פנוטיפים, לפעמים שונים מאוד, על אותו גנוטיפ. כל זכר נושא גנים ליצירת רחם וכל נקבה מורישה תכונות של אברי רבייה זכריים. עוברי שני המינים נראים זהים בתחילת ההיריון, ורק בהמשך הם נעשים נבדלים. לכן נותרו בזכרי היונקים פטמות שלא התפתחו לעטינים, ומכאן ההקבלות האמבריולוגיות הסבוכות בין האשכים והשחלות, שפתי הנרתיקה ושק האשכים וכו', וממש אכמ"ל.
אצל הצבועה מופיעות, אם כן, כמה סטיות מחוכמות בהתפתחות עוברית זו, ומכאן הולכים הדברים ומסתבכים. הנקבה שטופת טסטוסטרון ואנדרוגן יותר מאשר הזכר, והיא מתנהגת בהתאם: נשיכות וצריחות מבוקר עד ערב, סימוני טריטוריה בשתן, ומן הסתם גם ויכוחים קולניים של מי יותר גדול. ההזדווגות היא אירוע רועש ודי אלים, והזכרים יוצאים ממנה לפעמים עם כמה נשיכות כואבות. ואפילו אירוע זה הוא עדין בהשוואה ללידה. כמחצית הגורים הנולדים פשוט מתים בעת היציאה מהמעבר הדגדגני הצר, וגם אימא שלהם יוצאת ממנו לפעמים עם חבלות לא פשוטות, וככל הידוע אין אפידורל בסביבה.
ב.
תיאוריות שונות ומשונות הוצעו להסביר זואו-קוויריות זו. לדעתי, עקרון ההכבדה של החוקר הישראלי אמוץ זהבי ז"ל הוא הפורה ביותר. העיקרון הזה היה אחד התיקונים המשמעותיים לתורת האבולוציה המקורית של דארווין. הוא בא להסביר תופעות תמוהות ונפוצות, כמו הקישוטים של הרבה זכרים בין העופות, היונקים ואף חסרי חוליות. הרבה מקישוטים אלה הם לא רק בלתי-פונקציונליים אלא מסכני חיים בעליל. הדוגמא הקיצונית שהביאו אמוץ ואבישג זהבי הייתה הטווס. הזכר במין זה הוא כה שונה מהנקבה עד שניתן היה לטעות ולחשוב אותם לשני סוגי עופות שונים. הטווס מתפאר בזנב הנוצות המפורסם, הגדול בהרבה מגופו, שאותו הוא פורס לראווה בעת החיזור, ובקריאה הידועה הנשמעת כמו יללת תן. עכשיו, למה לעזאזל צריך עוף בר החי בג'ונגלים של דרום-מזרח אסיה לסחוב מאחוריו זנב כה כבד המקשה עליו לעוף ועושה אותו טרף קל לנמרים, עיטים ושאר טורפים – ועוד ממש לקרוא להם לטרוף אותו ביללה האווילית הזאת מראש כל עץ? כאן יש לחשוב על האינטרסים השונים של הזכר והנקבה בכל הקשור להתרבות במגוון המינים של בעלי-חיים.
באופן טבעי מחפשים כולנו את השותף הבריא ביותר להבאת צאצאים. זאת כדי שהגנים המשובחים שלו יגדילו את סיכויי השרידה של חבילת הגנים שלנו, שכידוע לעולם אינה מושלמת: כאן סבתא שמתה בדמי ימיה מהתקף לב, פה אבא ברונכיטי, שם דודן עבריין וכו'. אז איך לבחור בן/בת זוג יותר מוצלחים? רוב קריטריוני היופי והמשיכה המינית בעולם החי וגם באדם, כמו עור חלק, סימטריה וכו', אכן מעידים על בריאות. הבעיה היא שסימנים כאלה די קל לזייף. איך לבחור אם כן סימני בריאות אמינים?
הבעיה מחריפה אצל חיות פוליגמיות, שהן הרוב, ובהן הנקבה דואגת לבדה לצאצאים. במינים אלה אומרת הנקבה דבר פשוט: אני לא צריכה להוכיח את בריאותי, כי הטיפול בגורים או אפרוחים הוא כה מפרך עד שכל פגם קל – לא רק קרדיולוגי או אימונולוגי אלא אפילו דלקת עור חולפת או פזילה קלה – די בו להרוג אותי – ולכן גם את כל צאצאיי לפני הגיעם לבגרות. במילים אחרות: עצם הרבייה היא מבחן הבריאות העליון . אבל אתה, הזכר? איזה מפגן בריאות יש בהזדווגות קצרה עם תרומת זרע קטנה, מפגש שבו עליי לחלוק בך עם עוד הרבה נקבות, ואחריו תיעלם מחיי ומחיי צאצאינו המשותפים? איך אני יודעת שאין לך סרטן או שחפת מאחורי כל הדאווין הזה?
התכבדו אם כן, זכרים עודפים, והרימו את נטל ההוכחה הכבד הזה. לכו והילחמו, ונשכו, שרטו, נקרו ובעטו, ומצדי אפילו תהרגו אלה את אלה. ובנוסף הכריזו על קיומכם באוזני כל טורף קרוב או רחוק באינספור מפגני ראווה מרהיבי עין ובצריחות ושאגות מחרישות אוזן, בעוד אנו הנקבות הקטנות עם צבעי ההסוואה שלנו נצפה בכם בדממה מהסבך. אותם מתי-מעט ביניכם שישרדו מפגנים אלה של איוולת וטירוף זכריים, הם אפוא המציגים מקבילה גנטית לכשירות הבריאותית שנצטרך אנו האימהות להפגין מעתה כדי לדגור ולהאכיל את אפרוחינו או להניק את גורינו.
נדגיש כי אי-השוויון הזה בין זכר לנקבה מתבטא כבר בהבדלי הגודל בין הזרעון והביצית: שניהם תורמים במידה שווה למטען הגנטי, אבל הביצית, הגדולה פי שלוש-מאות ויותר, מספקת לתא העובר הראשוני גם את המזון הדרוש להתחלקותו הראשונה. וכשמדובר בביצת העוף, זהו בעצם תא ביצית בודד שגדל פי כמה אלפים לצורך זה. מדובר במטען חלבון יקר מאוד היוצא מגוף האם ומעמיד את המשך קיומה במבחן כבד, שלא לדבר על מבחן הדגירה המתיש, וההאכלה המתישה עוד יותר. דרמטיים אפילו יותר הם ההריון וההנקה אצל נקבת היונק, שמעניקה מגופה הרבה יותר לעובריה וגוריה. בקיצור: להיות אמא זו סכנה חיים אינהרנטית, ורק אבא שסיכן את חייו באופן מקביל ב"קטע של בנים," ושרד, ועדיין יש לו גם כוח לסקס, הוא שיזכה לכמה חפוזים עם הנקבות, שיגַדלו אחר כך לבדן את צאצאיו.
הוכחה? בבקשה: בבעלי-חיים מונוגמיים, שבהם משתתף הזכר באופן פעיל בגידול הצאצאים, אין דימורפיזם (דו-צורתיות) מיני, בניגוד לבעלי-החיים הפוליגמיים. הנה ציפור אחרת מסדרת התרנגולאים, החוגלה, שבה, בניגוד גמור לטווס, לא ניתן להבדיל בין המינים. כי כאן הזכר משקיע מאמץ שווה בגידול האפרוחים. בעונות מוצלחות מטילה הנקבה אפילו שתי תטולות בשני קנים נפרדים, ומעתה דוגר הזכר על הביצים שלו בנפרד, כאימא לכל דבר ועניין. לכן לא ניתן להבדיל בין אבא לאימא חוגלה.
מצד שלישי, במעט בעלי-החיים הפוליאנדריים, שבהם מזדווגת נקבה אחת עם זכרים רבים, מתהפך הסדר, והנקבה היא הבולטת והלוחמנית. הנה הז'קאנה, ציפור מים טרופית. הנקבה גדולה בהרבה מהזכר. היא כובשת לה טריטוריה, ובתוכה מתמקמים כמה זכרים, כל אחד בחלק משלו. הגברת עושה ביניהם סיבוב הזדווגויות, ואחריו סיבוב הטלות, מטילה לכל אחד כמה ביצים בפינה שלו – ואז משאירה אותם לדגור ומתעופפת לה להחטיף מכות לנקבות בטריטוריות השכנות, ופה ושם מתפנה גם לשוב לביקור קצר אצל הקטנטנים לוודא שהזכרים מילאו את תפקידם ולא התקוטטו זה עם זה. הנה בתמונה זכר ז'קאנה ראש-מסרק שנושא במסירות את האפרוחים תחת כנפיו. במין הציפורים הזה הוא הנושא בעול הסיכונים של הרבייה, ולכן הנקבה היא שצריכה להפגין את האיוולת הזכרית כדי להיות ראויה לו.
ג.
כך מתקבל קשר די הגיוני: הפוליגמיים מציגים דו-צורתיות מינית המבליטה את הזכר, המונוגמיים הם חד-צורתיים, והפוליאנדריים מציגים דו-צורתיות הפוכה, המבליטה את הנקבה. איפה אם כן גברת הַאיִינָה שלנו על רצף זה? אכן, עמוק בצד הפוליאנדרי: הלהקה היא מטריארכאט של צבועות הנשלט בידי נקבת-אלפא. כל נקבה בוחרת לה את הזכרים שלה לפי מעמדה בלהקה, ולכל שגר יש כמה אבות, לכי תדעי מי אבא של מי.
אבל זו רק תחילת הסיפור. הפרימדונה שלנו גם מורישה את מעמדה בלהקה לצאצאיה דרך הכמויות המטורפות של הורמוני זכרות שהיא מעבירה להם בלידה ובהנקה. הדבעונים, בדרך כלל שניים, מגלים את אופים המרושע כבר בימים הראשונים ומתחילים לנשוך ולהתכתש ולהתחרות על חלב האם, מה שנגמר פעמים רבות במות הגור החלש יותר. בשורה התחתונה: לא מומלץ להיות צבוע, גם לא צבועה או צבועית, ובטח לא צבועון.
מי ששורד את משטר הגידול הזה יורש כאמור מאמו את הסטאטוס החברתי – ליתר דיוק יורשת: הבת תישאר בקהילה ותהיה שנייה למעמד האם, והבן יסולק אחר-כבוד אל להקת הרווקים, אבל גם שם ישמור על מעמדו כשיזמינו הנקבות את הזכרים להזדווגות. כך נוצרות שושלות רציפות בתוך הלהקה, בנות-אצולה ופשוטות-עם, כל אחת עם מטען הגנים שלה, ובראשן שושלת המלכה.
ניתן לומר אם כן שהצבועה מציגה הכבדה אה-לה-זהבי בדומה לזכרים בחברות פוליגמיות. הדגדגן האימתני שלה הוא כמו זנב הטווס, טיפשי ומיותר לכאורה אבל מכריז: אם אני עדיין חיה ומתפקדת עם סיוט פאלי כזה בין הרגליים שיכול להרוג אותי ואת צאצאיי בזמן הלידה, סימן שאני וואחת כּוּנֵפה חזקה, עם גנים של סטטוס דומיננטי, וכדאי לזכרים קשוחים להזדווג רק אתי. שיהיה ברור: גורל הזכרים המתפתים להזמנה זו לא שפר. החדירה היא קשה – ברשותכם לא אכנס כאן לפרטים – והנקבה המתוסכלת עלולה להסתובב ולהחטיף לדפר נשיכה על ביצוע ירוד. יש גם מחקרים שמעלים את האפשרות שהנקבה יכולה להשתמש בעובדה שהדגדגן שלה משמש גם להשתנה כדי להשתין החוצה זרע של זכר שלא מצא חן בעיניה – גרסה דַבַּעית של "גלולת הלילה שאחרי."
(האמת עכשיו כשאני חושב על זה תמוה בעיניי שאין מחקרים על שיעור ההומוסקסואליות בין זכרי הצבוע הנקוד. לי בנסיבות אלה זו הייתה נראית אפשרות שלא כדאי לדחות על הסף.)
ד.
עד כאן הכל הולך יפה מבחינת דארווין וזהבי זצ"ל, אבל עכשיו בא מישהו ומקלקל את התמונה והוא גר לא רחוק מביתי. זה הצבוע המפוספס בו התחלנו, השכיח בדרום ישראל. פה מדובר בחיה סוליטארית, המעדיפה נבלות, ואת הצחוק המופרע שלה שומעים בדרך כלל רק בסולו ולא בלהקות אימתניות. זכר ונקבה נפגשים להזדווגות קצרה ואז נפרדים והיא מטפלת מעתה בגורים. עד כאן הכל טוב ויפה, אז למה גם לצבועה המפוספסת שלנו יש בצעירותה דגדגן פאלי והורמונים זכריים?!
לכאורה החריג הזה מקלקל את ההסבר ההכבדתי. אהרון ואגנר וחבריו שהצביעו על תופעה זו העלו במענה כמה אפשרויות, כולל שמדובר בשריד מאב קדמון משותף לשני מיני הצבוע. והנה תודות למחקרי הזואולוג הישראלי עזרא חדד התאפשר מבט קרוב יותר בחיי הצבוע המפוספס. מתברר שהוא אינו סוליטארי כמו שחשבו, וגם אצלו הסיפור המשפחתי הוא קצת מורכב. לא אחת רואים משפחה מוגדלת שבה הבנות משֶגר קודם נשארות עם אמא, ובמקום להקים משפחה משלהן הן עוזרות לה לגדל את הגורים החדשים – מעין שריד למטריארכליות של הצבוע הנקוד בערבות אפריקה. יש גם תצפית מעניינת על צבועה בודדה אחת שהצטרפה אל להקת זאבים – גם זה קרה בישראל – מה שמעיד על חוש חברתי מפותח יותר ממה שחשבנו.
ה.
בקיצור יש עוד מה לחקור שם בין הרגליים של הצבועים והצבועות. וכאן ברשותכם אעלה השערה צדדית משלי.
הצבוע מתייחד לא רק בחיי המין שלו אלא גם במערכות העיכול והחיסון הייחודיות לו ולעופות אוכלי נבלות. זוהי היכולת המדהימה לזלול כמויות אדירות של בשר פגרים נרקב בלי להתפגר בעצמך מאנטרקס או מבוטולינום. הרבה עוד יש לרפואה ולאימונולוגיה לחקור כאן. האם יש קשר בין שתי התופעות?
ניסיתי פעם לנסח כלל ביולוגי האומר בערך כך: אורגניזם המצטיין בסוג אחד של הסתגלות ייחודית, מפתח במקביל גם מנגנונים ייחודיים אחרים. כזו למשל היא הזיקית, שלצד יכולת החלפת הצבעים המדהימה שלה ניחנה גם בלשון ארוכה ומהירה להפליא, ובעיניים טלסקופיות המסוגלות להביט אחורנית וגם לפזול. לא מן הנמנע, אם כן, שהמיניות הקינקית של הצבועים קשורה איכשהו גם לגסטרונומיה הייחודית שלהם.
על השערת "התקבצות הקיצונויות" של אורגניזמים כמו הזיקית ארחיב בפעם אחרת.
