א. התימהוני
"אֵש בִּידָוֵּר הַדַא?"
הערבית המעטה שאני מבין שובה את לבי בזכות ניגון-הדיבור התנ"כי שהשתמר בה. לא "מה הוא מחפש?" אלא "מה יחפש זה?" אפילו נימת הזלזול בדברי הפועל הבדווי, והעובדה שנשוא השאלה הוא אני, אינן פוגמות בחן הצליל הקדום.
"סַמַק (דגים)," עונה חברו, בקול נמוך יותר, אולי הבחין כבר שאני שומע את שפתו. "אֵש (מה)?!" שואל הראשון בטון כעוס, כמי שמנסים להתל בו. "אָה, וָאללָה (כן, באלוהים)," עונה חברו כיודע עד כמה תמוהה תשובתו, ושניהם ממשיכים בעבודתם בעודם מלכסנים אליי מבטים.
"א.א.א. גינון ופיתוח" הוא עסק משגשג לפיתוח גינות ומסלעות, החולש על הכניסה הדרומית לגדרה, ובו סלעים בשלל גדלים וצורות מרהיבות-עין מרחבי העולם, עצי זית ותמר, חלוקי-נחל ושאר מרכיבי נוף מהם עושים גינות נוי וגנים. במשרד שעל הגבעה מקביל את פני הנכנס תצלום מוגדל של שני תינוקות בני פחות משנה יושבים על הדשא. האחד שחרחר ורופס, מכונס בעצמו, והשני בלונדי כחוש, מתבונן אל מאחורי הצלם בחשדנות. בנימין-זאב אליצור וברוך אשכנזי נולדו לפני כארבעים שנה לשתי אמהות חברות-בנפש משני צדי הרחוב, יחד גדלו, יחד עוללו תעלולים שמפאת כבודם לא יורחב עליהם הדיבור, יחד נישאו ויחד עברו לא-מעט עליות ומורדות בחיים. עם השנים רכשו ניסיון ומוניטין וכך התפרסמה "א.א.א. גינון ופיתוח" ברחבי הארץ. שניהם אוהבים עד היום לספר, תמיד בנוכחותי, סיפורי זוועה על אחיו הבכור של בֶּני, איך היה צועק עליהם בקטנותם כשהיו עולים לו על העצבים או אפילו, שומו שמיים, מכה אותם. לפעמים הם אפילו מאמינים לסיפורים של עצמם וזוכים להשתתפות בצער מצד הלקוחות, המלכסנים אליי מבטים מזועזעים. כבר מזמן הפסקתי להתרגש מזה. נכון, שני הפרחחים הרוויחו ביושר לא-מעט צעקות באותם ימים, ואולי גם קרה פה ושם שעפה איזו כאפה, אבל היו הרבה יותר חיבוקים ונשיקות, ובכלל, שיהיה ברור: הייתי אח מסור, גם ל"שיכנוז" הקטן שסופח למשפחתנו ורכש אוצר מילים שימושי בפרסית.
"סַמַק?!" חוזר ושואל הראשון.
וחברו מספר לו על אחיו זה של "אַל בַּעַלבַּיִת," הנוהג לבוא לפעמים לחטט בערמות הסלעים המובאות לכאן ממחצבות חברון ובית-ג'אלה, בחיפוש אחר רישומי דגים וצדפות באבן. כדאי לנהוג בו יפה כי הוא תמיד משלם בנדיבות לכל המוצא אבנים כאלה ולמי שיעזור לו לקחתם אל עושה המצבות שליד בית-הקברות הסמוך, החותך את האבנים סביב הצורות הטבועות בהם.
"מַסכִּין," מפטיר הראשון, ובקולו ניכר הצער על תימהוני זה, אל-נכון הכבשה השחורה במשפחת מעסיקם המכובד, שכך נתבלעה דעתו והוא מדלג בחום היום בין ערימות אבנים למצוא בהם דווקא צורות דגים.
חמלת הפועל נוגעת ללבי, ושטוף רחמים עצמיים אני פונה אל עוד ערימת לוחות אבנים. בזה אחר זה אני הופך אותם ומציץ בשני צידיהם. בשולי אחד מהם צדה בליטה את עיני. אני הופך אותו ומסלק את מעטה העפר. יש! הנה כאן בולטות מהאבן כמה חוליות המצטרפות לקטע עמוד שדרה, ובהמשך מבצבצים שיירי גולגולת עם ארובת-עין כמעט שלמה, וגם סנפיר גחון ניכר תחתיהן. פריט חדש מצטרף לאוסף המאובנים שלי.
ב. וידגו לרוב
הקשר בין תפקוד וצורה היה ידוע היטב לאבותינו. לכל אורגניזם מבנה ואיברים ייחודיים בהם הוא עושה שימוש וירטואוזי לטובתו, מקוצי הצבר עד חדק הפיל. די לפיכך בהתבוננות במבנה האורגניזם כדי לאפשר למסתכל המנוסה כמה ניחושים מוצלחים לגבי אורח חייו בסביבתו הטבעית.
האִיכטִיוֹלוגיה, ענף הזואולוגיה החוקר את הדגים, מציגה את ההתאמות החזקות ביותר בין התפקוד לבין מבנה האורגניזם כולו. התנועה בתוך תווך צמיג כמו המים מחייבת שתהיה לדג צורה הידרודינמית מיוחדת בהתאם לכל סוג של שחייה, וכך יכול אפילו ילד בעל אקווריום להסיק על אורח-חייו של דג אותו הוא רואה בפעם הראשונה בחנות. שמונה סנפירים לדג רגיל, מהם ארבעה יחידים וארבעה זוגיים. אפילו סנפיר הזנב בלבד (ר' תמונות להלן) מגלה באיזה סוג של שחייה מצטיין בעליו.[1] זנב מפוצל כמזלג נפוץ בין דגים המתמחים בשחייה מתמשכת, בזנב דמוי סהר מצויד שחיין מהיר לזמנים ממושכים, זנב קטוע מאפיין דגים ששחייתם איטית אך חזקה או מהירה לפרקי-זמן קצרים, בעוד זנב מעוגל מעיד על דג שאינו מרבה לשחות. אפילו חקר הקשקש הבודד, יחיסת כיסוי זעירה שרבבות כמותה עוטות את הגוף כולו, מגלה תבונה הנדסית מפליאה.
מהיכן התאמה זו בין צורת האורגניזם לבין סביבתו ותפקודו? תשובת הדת ידועה: חוכמת הבורא וחסדו העניקו התאמה זו ליצורים החיים, ממש כמו שאדם היוצר כלי מתאים מראש את הכלי לתפקידו. פשוט והגיוני. המדע, אם ירצה להציע תשובה חליפית, יצטרך להתאמץ לא מעט.
ג. כחומר ביד איזה יוצר?
הטרגדיה המפורסמת ביותר מתוך "הטרילוגיה האנושית" של אונורֶה דה בַּלזַאק, "אבא גוריו,"[2] נושאת הקדשה לבבית מאוד. אֵטיֶאן ז'וֹפרוּאַ סֵנט-אִילֵאר (Étienne Geoffroy St. Hilaire, 1772-1844) היה פַּלֵאוֹנטוֹלוֹג ואֶמבּרִיוֹלוֹג, שנמנה על משלחת המלומדים שנלוותה אל נפוליון למצרים. מדוע הקדיש בלזאק, גאון נפתולי הנפש, את סיפורו דווקא למדען שעסק בעוברים מתים ואבנים דוממות? ז'וֹפרוּאַ, מסתבר, ניחן בדמיון פורה דיו לעורר אפילו את קנאת הסופרים. הוא ראה, למשל, דמיון בין סדרת החוליות בעמוד השדרה של בעלי-חיים, שמהן יוצאות צלעות בית-החזה, לבין סדרת המקטעים המרכיבים את השלד החיצוני של החרק, שמהן יוצאות הרגליים. מקרה? ואולי השלד החיצוני של החרקים התפתח במשך מיליוני שנים לשלד הפנימי של בעלי החוליות? החרקים, סיכם ז'וֹפרוּאַ באופן ציורי, חיים בתוך עמוד השדרה שלהם והולכים על צלעותיהם. דורות יחלפו – על כך בהמשך – והשערה פרועה זו תזַכה אותו בביולוגיה המדרנית בכבוד גדול לא פחות מההקדשה של בלזאק.
ביצירה אלמותית אחרת, "עור היחמור,"[3] מביע בלזאק את הערצתו לבר-הפלוגתא הגדול של ז'וֹפרוּאַ, ז'וֹרז' קִיבִיֶה (Georges Cuvier, 1769-1832), וממנה ניתן להבין את הקסם שההילך עליו המקצוע כולו:
האם אירע לך פעם להטיל עצמך לתוך האינסופיות של החלל והזמן בעת קריאת ספריו הגיאולוגיים של קיביא? נישא על כנפי דמיונו, ריחפת על פני תהום אין-חקר זו של העבר, משל מונהג היית בידי אשף? כאשר הוא חושף לפניך בנדבכי מכרות-האבן של מונמארטר או בעבי סלעי הצפחה של האוראל, את שלדיהן המאובנים של חיות השייכות לתרבויות שלפני המבול מתחלחלת הנשמה למחשבה שמיליארדי שנים ומיליוני עמים נשכחו מהזיכרון האנושי החלש ומהמסורת האלוהית הבלתי-נכחדת, עמים שאפרם משוטח על-פני כדור-הארץ שלנו והמהווה את שתי אמות-האדמה הנותנות לנו לחם ופרחים.
האין קיביא המשורר הגדול ביותר של דורנו? אמנם לורד ביירון נתן ביטוי מופלא לסערות נפש מסוימות; אך חוקר-טבע בן-אלמוות זה שיקם עולמות שלמים בעצמות שהלבינו, כקדמוס בשעתו, בנה ערים בשיניים אחדות של מפלצת, בשרידים אחדים של פחם מאובן איכלס אלפי יערות בכל המסתורין של הזואולוגיה, וגילה אוכלוסיות של נפילים ברגלו של פיל קמאי. קיביא הוא משורר בספָרות. הוא מחולל פלאות בשימו אפס ליד שבע. הוא מעורר את האין בלי להגות מלים מאגיות. הוא חופר ומוצא רגב גבס, רואה בו טביעות צורה ואומר לך: "הבט!" (ע' 23).
הפַּלֵאוֹנטוֹלוֹגיה (מהמילים "עתיק," "עצם" ו"תורה") נולדה לשני הורים כמעט מנוגדים: הביולוגיה והגיאולוגיה. לימוד סוגי הסלע, המטאורים והתפרצויות הגעש חוברים בה אל הכרת מבנה העצם, כלי-הדם, הנוצות ותכולת הקיבה. כיוון שהיא עוסקת בפיענוח צורות בנות מיליוני שנים, טבעי היא, כמו במקרה של בלזאק, כי היא מושכת לא רק אנשי-מדע קפדנים אלא גם אמנים ומשוררים. ואכן, על אבות המקצוע הזה נמנה גם לאונרדו דא וינצ'י (1452-1519), שבין אלף עבודות לא גמורות גם הניח את היסוד לחקר צדפות האבן בהרי איטליה, ולכבודו קרוי אחד מספריו של סטיבן ג'יי גולד "הר הצדפות של לאונרדו."[4] לאונרדו, ככל גאון, עמד כשרגליו שקועות בקרקע האמונות של בני תקופתו וראשו ברעיונות שעתידים היו להתגלות רק בדורות הבאים. בעיניו הייתה האדמה יצור חי, בעל עורקים, עור ועצמות – רעיון המזכיר את תיאוריית "גאיה" המודרנית של ג'יימס לאבלוק,[5] שהוצעה כמטאפורה מועילה אבל הפכה למיתולוגיה של ממש בשיח הניו-אייג' של ימינו. אבל ככל שהאמין לאונרדו ברעיון זה, הוא הפריך שני הסברים שרווחו בין מלומדי דורו לתופעה חידתית: למה יש מאובנים של צדפות דווקא בראשי ההרים? ההסבר הראשון בו האמינו באותם ימים היה נועז: אם הטבע הדומם יוצר גבישים יפהפיים, אולי זו גם הדרך בה נוצרו ברבות השנים יצורים חיים מחומר דומם? כנגד טענה זו הצביע לאונרדו על העובדה שקונכיות מאובנות בנויות מאותן טבעות גדילה כמו קונכיות חיות, אבל האבן המקיפה אותן אינה מראה שום סימני התבקעות, כפי שהיינו מצפים מגוף ההולך וגדל בתוך האבן. ההסבר השני להימצאות מאובני יצורים ימיים בהרים היה שהמבול סחף אותם לשם. לאונרדו, מעיר גולד,4 סתר גם הסבר זה בקלות:
כששתי הקשוות של צדפה השתמרו יחד במרבץ מאובנים, הדעת נותנת כי בעל-החיים נקבר במקום שבו חי, משום שכל סחיפה ניכרת בזרם אחרי המוות הייתה מפרידה בין הקשוות, שאינן מחוברות מעצם מבנן, אלא קשורות בגיד אורגני, המתפורר במהרה אחרי המוות... מסופקני אם גיאולוג כלשהו מתקופות שקדמו למאה התשע-עשרה התייחס לתצפית זו ביותר מהערת-אגב, ואילו לאונרדו ייחס לטיעון זה מקום מרכזי (ע' 33).
למרבה הצער, ההתנהלות הפרנואידית של ליאונרדו בכל הקשור לעבודותיו המדעיות גזרה שגם תגליותיו הפליאונטולוגיות נשארו מאות שנים ביומנים מתפוררים והביולוגיה נאלצה לשוב ולגלותן בעזרת חוקרים שכבר לא היו צריכים לחשוש מהכנסייה.
היו אלה בעיקר הצרפתים, שכרכו יחד, כמו ליאונרדו, את הפלאונטולוגיה עם האנטומיה (תורת מבנה הגוף החי) והאמבריולוגיה (תורת העוברים) למקצוע הכולל של המורפולוגיה (תורת הצורות בעולם החיים) ואז החלו לשאול איך הופכת צורה אחת לאחרת. שני היריבים הגדולים שפגשנו לעיל, ז'וֹפרוּאַ וקִיבִיֶה, ששרדו כמעט בנס את שנות הטרור הרצחני של המהפכה, היו גם ידידים והופיעו יחד בוויכוחים פומביים. הם נחלקו בשאלה כיצד להסביר את ההדרגתיות בדמיון בין יצורים שונים. ז'וֹפרוּאַ הלך שבי אחרי תורת "הפילוסופיה הטבעית" שהייתה נפוצה בעיקר בגרמניה, ושבין מפתחיה נמנה עוד גאון רב-פנים: יוהאן וולפגנג פון גֵתֵה (1749-1832). כן, מחברו של "פאוסט" היה גם ביולוג פורה, והוא שנתן למדע המורפולוגיה את שמו. הוא הבחין כי בתוך אותו אורגניזם עצמו, מבנים מסוימים מהווים וריאציות חוזרות-ונשנות על אותו נושא. הנה למשל העלים שבצמח: עלים רגילים פזורים על פני הצמח, עלי גביע דקים מסודרים מסביב לפרח, ועלי כותרת עדינים יוצרים את הפרח עצמו. האם ייתכן שמוהַל הצמח המזין את העלים, בדרכו למעלה, נעשה "מזוקק" יותר ויותר עד ליצירת עלי הכותרת היפים? מכאן קצרה הייתה הדרך לניסוח תורה שתסביר את מכלול הואריאציות הביולוגיות: כל אלה הם ארכיטיפים של צורה מופשטת אחת, בדומה לצורות האידיאליות של אפלטון, להם ייחסו האפלטוניסטים ממשות ריאלית, בעוד העצמים הנושאים צורות אלה נחשבו רק להשתקפויותיהן.
טבעי הוא אם כן שגתה צידד בהשערת ז'וֹפרוּאַ כי צורת היצור החי קובעת את תפקודו. אחרי מותו זכה גתה להספד, שהעלה על נס את סגולותיו כמשורר ומדען, אותו כתב לא אחר מאשר בן עמיתו, איזידוֹר ז'וֹפרוּאַ סֵנט-אִילֵאר, שהמשיך את עבודת אביו.[6]
קִיבִיֶה, לעומתם, היה אריסטוטלי מעשי וביקורתי. הוא לא האמין בקיומן של צורות נטולות-חומר ושם את הדגש על התפקוד: כשיצורים שונים משתמשים באותו איבר לאותה מטרה, רק טבעי הוא שאיבריהם יהיו דומים בגלל התפקוד הדומה. וכך, ז'וֹפרוּאַ וחבורתו האמינו שהצורה קובעת את התפקוד בעוד קִיבִיֶה טען: בדיוק ההיפך. מה שמחזיר אותנו לענייננו: קיבייה היה גם אחד מאבות האִיכטִיוֹלוגיה, מדע הדגים, ומחקריו ההשוואתיים במורפולוגיה של הדגים (ר' ציור) הוכיחו: די בהצצה בצורתו של דג כדי לדעת את סגנון שחייתו. ברוח זו הוריש לדורות הבאים גם סיפור חינוכי: פעם התגנב אחד מתלמידיו למיטתו באישון לילה בתחפושת השטן והודיע לו כי בא יומו. המלומד המנומנם הציץ בתחפושת והסביר לאורח הלא-קרוא כי יצורים בעלי קרניים וטלפיים הם, ללא יוצא מן הכלל, הֵרבִּיבוֹרים, לאמור, אוכלי עשב, ומוטב שיתאמץ יותר אם רצונו לנסות להפחיד אנטום ותיק.
ד. תורת התפתחות מתפתחת
להיסטוריה יש מנהג נאה, לזרוע לפעמים מלוא החופן גאונים מתחום כלשהו באותה תקופה ואפילו באותה עיר. כך קרה ששני הידידים-יריבים, ז'וֹפרוּאַ וקִיבִיֶה, גדלו בצלו של ענק אחר בתולדות הביולוגיה, זָ'אן בַּטִיסט לַמַארק Jean-Baptiste Lamarck (1744-1829), שהציע תורה התפתחותית שתסביר את כל דרגות הדמיון והשוני בין היצורים החיים. למארק הציע תסריט פשוט והגיוני: יצורים חיים רוכשים תכונות גופניות כתוצאה מהמאמצים חייהם להסתגל לסביבתם, כגון שיזוף בשמש או שרירים מפותחים, אותם הם מעבירים בתורשה לצאצאיהם, והצטברות השיפורים האלה יוצרת ברבות העידנים יצירים חדשים. פשוט, הגיוני ויפה. ז'וֹפרוּאַ, כצפוי, נטה לקבל את הלמארקיזם בעוד קִיבִיֶה, שוב כצפוי, התנגד לו, ושוב היו סיבותיו הגיוניות. ההספד שכתב קִיבִיֶה המפוכח על למארק עתיר-הדמיון[7] מראה עד כמה הייתה תורת למארק שקועה במטפיזיקה מעורפלת: למארק ערער על חוקי הכימיה החדשה של זמנו, אותם ניסח ממש באותם ימים אנטואן לבואזיֶה, והאמין כי סוג מיוחד של אש הוא הדוחף את החומר הדומם ליצור תרכובות מסובכות יותר ויותר עד להיווצרות החיים.
ובעוד אלה מתווכחים יצא לאור מעבר לתעלה ספר בשם "זואומאניה" מאת אנגלי בשם אֵרַסמוּס דַרווִין (1731-1802). הוא היה רופא, מדען, ממציא ומשורר – רמז לשפע הכישרונות שעתיד היה לנבוע מענף זה של משפחות דרווין ו-ווֶדג'ווּד, והביע גם הוא את ההשערה כי כל היצורים החיים מוצאם מאב קדמון פשוט. אפילו הרעיון של התחרות כגורם התפתחותי הופיע באותו ספר.
האבולוציה של בני דרווין, כידוע, הייתה למארקיסטית. כל דור הוריש לבא אחריו נכסים שצבר בימי חייו: ידע, יוקרה וכסף – הרבה כסף. ארסמוס הוליד את רוברט, רופא גם הוא אם כי בינוני למדי, שייעד את שני בניו לאותו מקצוע. הבכור, ארסמוס, סיים את חוק לימודיו והחל לעבוד, אבל עד מהרה "הוצא לגמלאות" ע"י אביו שהחליט כי העבודה מזיקה לבריאותו והעניק לו קצבה כדי שיוכל ליהנות מחיי בטלה עד סוף ימיו. אשר לשני, צ'ארלס רוברט (1809-1882), עליו אין צורך להכביר מילים. הוא הלא-יוצלח המפורסם שנשר מלימודי הרפואה, הוסמך לכמורה, השתעמם עד מוות, ורק עצה שנתן דודו (ולימים חותנו) יאשיה וודג'ווד לאביו הביאה לו את המסע המיתולוגי בן חמשת השנים על האוניה "ביגל," שם התעצבה דמותו. האוטוביוגרפיה שלו יצאה לאחרונה בתרגום עברי מחודש,[8] עם אחרית-דבר מבריקה של אורן הרמן, ואין בה אפילו עמוד אחד שאינו גורם לקורא לאהוב יותר את הביישן טוב-הלב הזה.
מסעו זה של דרווין היה הראשון וגם האחרון. בשל בריאותו הרעועה קיבל גם הוא קצבה מאביו כדי שיוכל לבלות את כל ימיו, כמו אחיו, כג'נטלמן שאינו עושה דבר. אבל שוב, דרווין לא עמד בציפיות. הוא עבר יחד עם דודניתו-רעייתו לאחוזה כפרית ממנה כמעט לא יצא, ובה התמסר לעבודה חדגונית של מחקרים פרטיים על החיות, הצמחים והמאובנים אותם ראה ואסף בחמש שנות מסעו. לצד מחקרים אלה, אותם פרסם מדי פעם בלי לעורר יותר מדי תשומת-לב, כתב עוד ספר גדול, מאוד גדול, באיטיות שבלולית, מתקן, מוסיף, מוחק ומשנה בלי הרף. בבוא היום ייקרא ספר זה "מוצא המינים."
באותם ימים בלט בפליאונטולוגיה הבריטית חוקר נודע ושוחר-מדנים, ריצ'רד אוֹוֵּן (1804-1892), שטבע את המונח "דינוזאורים" ותיאר לראשונה את הארכיאופטריקס המפורסם, יצור שחציו לטאה וחציו ציפור. אוֹוֵּן הושפע הן מעמיתיו הצרפתיים ז'וֹפרוּאַ וקִיבִיֶה והן מגתה, והרבה ממונחי האנטומיה המודרנית נטבעו על ידיו, כמו ההומולוגיה, המציינת איברים דומים הממלאים תפקידים שונים בבעלי-חיים שונים, כגון כנף הציפור ורגל הזוחל.
בשלב זה כבר היה ברור לכל הביולוגים של המאה התשע-עשרה כי רוב היצורים החיים שהיו אי-פעם על כדור-הארץ כבר אינם קיימים. אבל כיצד נכחדו? "תורת הקטסטרופות" ששלטה באותם ימים דיברה על אירועים כמו המבול. יש, אם כן, הסברים להשמדה, אבל מה עם הבריאה? האם מינים רק הושמדו ולא נוצרו?
לדרווין היה הסבר, אבל הוא ממש לא שש לפרסם אותו. הוא היה איש עדין, חולני וחששן, שמאוד לא אהב ויכוחים ובוודאי לא מריבות. רק המחשבה על פרסום תיאוריה שתרגיז את כל העולם די היה בה כדי להביא עליו התקף חדש של הקאות ושלשולים. ואז, זואולוג צעיר ממעריציו, אלפרד רסל וּוֹלַאס (1823-1913), שסייר אז בארכיפלג המלאי, כתב לו מכתב ובו תמצית תורת האבולוציה שפיתח בלי לדעת שדרווין עצמו שקוע בעבודה דומה מזה שנים רבות. חבריו של דרווין האיצו בו: פרסם! עכשיו או לעולם לא! דרווין, לחוץ וחרד, החליט סוף-סוף לפתוח את פיו. התורה פורסמה בשם שניהם, אבל עם הזמן פינה הצעיר אציל-הנפש מרצון את מרכז הבמה לחברו שהקדיש לרעיון את כל חייו.
תורת האבולוציה אמרה: השמדה ובריאה חד הם. כל אורגניזם חי מביא לעולם צאצאים רבים, עד רבבות, ומהם, יגיעו בממוצע, לבגרות... אחד. היחיד הזה ששרד, חייב בדרך-כלל את חייו לצירוף עיוור של תכונות מולדות אותן קיבל, תודות לערבוב אקראי, מהוריו. היחיד הזה יפגוש, בדרך-כלל, בר/בת-מזל מהמין השני ששרד/ה תודות לתכונות דומות מלידה. שותפתו של התהליך העיוור הזה, הברירה הטבעית, גם היא עיוורת, אדישה ונטולת חמלה, אבל עקבית: תנאי הסביבה נותרים קבועים במשך דורות רבים. וכך, בין שני העיוורים האלה יוצא משהו מאוד לא עיוור: תחילה הופיעה ההתפתחות הפילוגנטית, לאמור, ההצטברות השיטתית של שיפורים שיצרה יצורים יותר ויותר משוכללים. אחריה הופיעה ההתפתחות האונטוגנטית, לאמור, יכולתו של היצור החי להתפתח בימי חייו, ללמוד ולהיות מסוגל לחשוב. וכך, בחזרה למחלוקת שהעסיקה את הצרפתים בדור הקודם: התפקוד יוצר תחרות המובילה לשכלול הצורה, וזו מאלצת את האורגניזם להתמחות עוד יותר בתפקוד זה וחוזר חלילה.
כיום, כ-150 שנה אחרי פרסום "מוצא החיים," כבר יכולים צמחים ובעלי-חיים רבים להתהדר בשושלות-יוחסין מפורטות מאוד שהעניקה להם הפלאונטולוגיה. הסוס, למשל, מוצאו מחיה בגודל חתול עם חמש אצבעות, ושלבי-הביניים הרבים בינו לבין צאצאו הנוכחי מתעדים את התנוונות האצבעות הצדדיות עד שנותרה רק האמצעית, שהציפורן שלה הלכה והתעבתה לכלל פרסה. באותו אופן ניתן לעקוב אחר "מרוץ החימוש" בין התפתחות הגבשושיות על שיני הסוס להתווספות הצורן בעלי היבלית.
אפילו מקרה נחמד של תחיית-המתים אירע לפליאונטולוגים. דג שהכירו רק מהמאובנים התגלה פתאום חי, כלומר פגר רקוב ומבאיש למרחקים אבל בהחלט לא מאובן. הלטימריה התגלתה ליד דרום אפריקה ב-1938 וזוהתה מיד כשייכת למשפחת דגים אותה הכירו עד אז רק ממאובנים בני כשמונים מיליון שנה. החגיגה הייתה כפולה כי המת-החי השתייך לקבוצה שעמדה איפה שהוא בין דגי הריאות לבין אביהם הקדמון של כל החולייתנים היבשתיים, שסנפיריהם הפכו לארבע גפיים.
מאז, מאובנים למיליונים נחשפו, נסחרו, נגנבו, הצטברו במוזיאונים ובכל מיני אוספים, עד שכיום המתנגדים האמיתיים לאבולוציה נעשו מין בסכנת הכחדה, ששרידיו נותרו כיום בעיקר בקריות חרדיות או בארצות האסלאם. הוויכוח שהתחדש כיום בדבר קיומו של "תכנון תבוני" בבריאה כבר מקפל הודאה כי האבולוציה היא אכן אמת, ורק במסגרתה ניתן לנסות להגניב את הרעיון של מטרה מכוונת מראש.
ה. מורים ומיתולוגיות
עירי רחובות הייתה ביתו של אבי הזואולוגיה הישראלית, ישראל אהרוני, שספרו זיכרונות זואולוג עברי[9] נחשב כיום לפנינה מכל בחינה: מדעית, היסטורית וספרותית. כילד זכיתי ללמוד טבע משלושה אנשים מופלאים שהתגוררו סמוך לבית הורי, המורה מרגלית הלפרט-קוטב, הזואולוג עופר הוכברג ופרופ' עזרא אֶיָל ז"ל מהאוניברסיטה העברית. אני עצמי גדלתי במשפחת עולים מאיראן. אמי ושני דודיי היו איכרים במולדתם, ומשלושת החצרות הסמוכות בקעו כל היום קולות חיות ועופות. כעבור שנים אחדות גיליתי את שני הגנים הקסומים, הזואולוגי והבוטני, של אוניברסיטת תל-אביב ששכנו אז באבו-כביר. משרדיהם של הפרופסורים המיתולוגיים היינריך מנדלסון ויעקב גליל שכנו זה מול זה בקצה גרם מדרגות חשוף בבניין הערבי הישן ברחוב הרצל. באותם ימים לא נחשב הדבר לחריג שנער מהרחוב יקיש ככה סתם על דלתו של מדען נודע לשאול שאלה. הקשתי פעמים אחדות, שאלתי וגם נעניתי. לימים נעשיתי פיזיקאי אבל לאחד ממוריי האהובים, שניאור ליפסון ז"ל ממכון וייצמן, היה עניין רב בשאלת מוצא החיים, והשנים בהן זכיתי לעבוד אתו הניבו כמה מאמרים על אבולוציה []. בייחוד הלכתי שבי אחרי חידת הצורה בעולם החיים []. מאמר גדול, שנוי עדיין במחלוקת, שכתבתי יחד עם אחד מתלמידיי הראה כי היווצרות הסדר המיוחד לאורגניזם החי עושה מסלול לא צפוי של זיגזג: תחילה עולה הסדר מעל לרמה הנדרשת, ומשם חוזר גידול האנטרופיה ומפחית את הסדר עד לרמת המורכבות הנדרשת.
ואם במורים ותלמידים עסקינן הנה מעשה ששמעתי ממורי הבלתי-נשכח, יהודה פריד ז"ל, פסיכיאטר ופילוסוף שהנאה משונה הייתה לו ללמד קורסים דווקא בהיסטוריה של הביולוגיה. את הסיפור שמעתי לפני הרבה שנים ולכן איני ערב לנכונות כל פרטיו, אבל הוא חמוד.
מוצא המינים[10] של דרווין תורגם לעברית בידי שאול אדלר, רופא מומחה בעל שם עולמי למחלות טרופיות, שעלה לארץ ישראל מאנגליה בשנות העשרים, בתוספת פתח-דבר למדני. כמומחה למחלות טרופיות עסק אדלר גם במחקר היסטורי בנוגע לפרט מטריד בחייו של אבי תורת האבולוציה: כל ימיו סבל דרווין ממחלה מציקה, מרובת-סימפטומים וקשה לאבחון, שדורות של פסיכולוגים אבחנו אותה כהיסטריה או מחלה פסיכוסומטית כלשהי, כיאה לאיש חביב וביישן שמצא עצמו מרגיז בעל-כורחו את כל העולם. לאדלר, לעומת זאת, לא היה ספק שהגורם העיקרי למחושים האלה הייתה מחלת צ'אגאס, הנפוצה בדרום אמריקה,[11] והוא מצא תימוך ברור לכך בהערה של דרווין ביומנו על חרק גדול שעקץ אותו.
עם עלותו ארצה הרבה אדלר, מדרך הטבע, לעסוק במלאריה. הוא גיבש פרוטוקול כה יעיל לטיפול במחלה עד שנהג לומר: אם בארץ ישראל מת מישהו ממלאריה צריך לתלות את הרופא כי אין יותר סיבה למות מהמחלה הזאת. טבעי, על כן, כי כשצלצלו לילה אחד לביתו מבית-החולים לחולי נפש בטלביה (היום תלפיות) בירושלים והודיעו כי באחד החולים נתגלו סימני מלאריה מיהר הרופא הטוב להופיע בשערי בית-החולים, עודו לבוש חלוק שינה ומצויד במזרק גדול, והודיע לשומר בתקיפות: "דבר ראשון צריך לקחת עשרים סי.סי. דם לבדיקה!" הבנתי, אמר השומר וצלצל בפעמון. שני אחים באו והוליכו את האורח לחדר סגור, שם צעק כל הלילה במבטא בריטי משובח שזה סקנדל ושהוא פרופסור אדלר ולא סתם משוגע. כן, כן, אמרו לו. עכשיו תישן. בבוקר יבואו הרופאים והכל יהיה בסדר.
מאז ממשיכה רוח-הרפאים של דרווין לכתת רגליה בין קליניקות של רופאי גוף ונפש עם תיק רפואי הולך ומתעבה. את הדיאגנוזה האחרונה הציע ג'ון באולבי, אחד הדמויות המשפיעות ביותר בפסיכיאטרייה המודרנית, שניסח מחדש עקרונות פסיכואנליטיים על בסיס אבולוציוני. בשנת-חייו האחרונה פרסם ביוגרפיה על דרווין ובה משך את הדיאגנוזה לכיוון הנפשי. הוא התמקד בפרט ביוגרפי שהיה משותף לדרווין ולו עצמו: אובדן האם בגיל צעיר וחוויות נטישה. מהצד השני, ד. אדלר (בנו של שאול?) חזר ותמך באבחנת הצ'אגס.[12] שאול אדלר כיוון כנראה אל האמת: מחלה ממשית שהסתבכה עם נוירוזה. רשות הדיבור לסיום לפציינט עצמו: "אפילו בריאותי הקלוקלת, הגם שבזבזתי בעטייה כמה שנים מחיי, הצילה אותי מהסחות הדעת שגורמים שעשועי החברה" (ע' 108).
ו. דרוש מומחה
טוב, נסחפתי קצת. רציתי לדבר על המאובנים שמצאתי אצל בני וברוך שגרמו לי להתחיל להתעניין בתחום. עם השנים הלכו המאובנים בביתי ומילאו כל מדף פנוי בחדר העבודה, ומשם פלשו אל הסלון, האמבטיה ומקומות נוספים בבית. היפים שבהם – רישומי דגים שלמים – קישטו פינות גלויות ואילו השאר אוכסנו במחסן. ואז החלו להגיע יצורים שהתקשיתי לזהות. חוסאם, הבדווי הצעיר מ"א.א.א. גינון," קרא לי יום אחד לבחון צורה מוזרה על אחת האבנים. הדבר הראשון שהזדקר לעיניי היה גולגולת שממנה בלט מעין מקור ארוך, עם פישוק קל בין שתי הלסתות. בשבועות שאחר כך הופיעו שני מאובנים נוספים ובהם חוט שדרה שנראה כצוואר ארוך ובסופו, שוב, כעין מקור – לפעמים עם שרידי שיניים. התרגשתי: עוף קדום? מהמעט שידעתי, מאובני הדגים בישראל נוצרו בים התטיס, שהפריד בין אירואסיה לגונדוואנה (יבשת שהתפצלה אחר-כך לאפריקה ודרום אמריקה). כל זה היה לפני כ-65 מיליון שנה, סוף עידן הדינוזאורים, ולכן לא היה מקום לדבר על עופות, בוודאי לא באיזור זה. מהו, אם כן, היצור ארך-הצוואר ובעל המקור החקוק באבנים החדשות?
נזכרתי באיתן צ'רנוב ז"ל, פלאונטולוג וביולוג בעל שם עולמי מהאוניברסיטה העברית, שזכיתי לפגוש כמה פעמים בימי עיון. סיפרתי לו פעם על האוסף ההולך וגדל והוא, לבבי ונעים כדרכו, הזמין אותי לבוא אליו עם כמה דוגמאות. תודה, אמרתי, אבוא בהזדמנות. אוי ה"בהזדמנות" הזה! הוא טפח על פניי כשפתחתי יום אחד את גיליון ארץ וטבע וקראתי הספד מרגש מאת העורך יעקב שקולניק, חברו של איתן מילדות []. לבד מצביטת-הלב על מדען שהלך לעולמו בטרם-עת, הצטערתי על ההזדמנות שהחמצתי להכירו יותר מקרוב וללמוד ממנו על האוסף המתפתח.
מי עוד עוסק כיום בפלאונטולוגיה בארץ? קורסים בנושא ניתנים בחוגים לגיאולוגיה ברוב האוניברסיטאות הגדולות, אבל חוקרים פעילים כמעט שאין. חובבי-טבע רבים בארץ מתמצאים במאובני אמוניטים, רכיכות גדולות עוטות קונכייה מתקופות הקרטיקון והיורה, שכמותם ניתן לראות בשפע במכתש רמון, וכן מאובני צדפות, אותם ניתן לראות אפילו באבן הגיר המשמשת לציפוי קירות, כמו בחדר המדרגות ב"בית אריאלה" בתל-אביב. מאובני דגים, לעומת זאת, כמעט ואינם מוכרים בישראל. חוקר בגמלאות מהמכון הגיאולוגי הפנה אותי אל ד"ר יעל כליפא, שעשתה את הדוקטורט שלה בהנחייתו של צ'רנוב בדיוק על מה שהייתי צריך, מאובני דגים. פגשתי מורה בגמלאות תושבת מוצא עלית. היא הזמינה אותי לחוג-בית בו נתנה הרצאה על מאובני ארץ ישראל. המורה בעלת החזות הקפדנית התגלתה כמדריכה מעולה במסע בזמן עשרות מיליוני שנים לאחור. היא הראתה איך פרטים סתמיים לכאורה בתנוחת המאובן ובסוג החלקים שהשתמרו ממנו מספקים שפע של מידע על הדרך בה מת, היכן שקע ואיך כיסה אותו הסחף. היא סיימה בצילומים המדהימים של העקבות דמויי-העוף של הדינוזאור המפורסם שנתגלו לא הרחק משם, במושב בית זית. אחרי ההרצאה ניגשתי אליה עם מאובן מתנה מהאוסף שלי. האם תסכים לבוא פעם להציץ באוסף שבביתי? היא הסכימה וכעבור כמה שבועות זכיתי לביקורה. למרבה הצער, נגזר גם על היכרות זו שתהיה קצרת-ימים.
ז. יעל כליפא
יעל ביקרה בביתי, צילמה ורשמה, וכעבור כמה שבועות הגיע הדו"ח שלה, המובא כאן כלשונו.
מצב מכלול המאובנים מקשה עלינו לדון בו כיחידה אחת ולהסיק מסקנות חד משמעותיות ומבוססות על הפליאוגיאוגרפיה והפליאואקולוגיה של השכבות נושאות הדגים מהסיבות הבאות:
1. לא ידוע היכן בדיוק נחשפו הדגים. ההנחה היא שהם הובאו ממחצבות באזור הרי יהודה או בנימין.
2. לא ברור אם כל הדגים הם מאותו אתר. ייתכן שהדגים הובאו ממספר אתרים. ייתכן שמכל אתר הובאו מספר דגים אך אנו איננו יודעים אילו דגים.
3. האוסף הוא מאד סלקטיבי וכולל רק, או בעיקר, דגים בגודל בינוני בעלי כשר השתמרות טוב וכאלה שנראו טוב בעיני הפועלים שהביאו אותם. מגוון הדגים קטני גוף הוא דל מאד והוא אינו כולל דגים גדולים מאד.
4. האוסף אינו כולל אלמנטים פאוניסטים נוספים כמו מאובנים של חסרי חוליות או של חולייתנים אחרים שאינם דגים.
5. האוסף אינו כולל מאובני צמחים.
יחד עם זאת אפשר שיש קווים משותפים לאבנים נושאי המאובנים, הן מלווחות דק. מה שמעיד שהן הורבדו בסביבה רדודה, דלת אנרגיה, בה שוקע סחף רב המגיע מהיבשה הקרובה והמשתנה עונתית בכמותו ובהרכבו. רואים זאת בתמונה מס' 014, בחתך רוחב באבן.
ישנם אלמנטים במכלול שמראים דמיון סיסטמטי ברמות שונות לדגים שנחשפו באתרים אחרים מהקרטיקון העליון בארץ.
ממבנה גופו של הדג אפשר ללמוד על סביבת ההשקעה של הסלע הנושא אותו, ולשחזר את הפליאואקולוגיה של סביבת המחיה של הדג. מהשוואת מבנה גוף הדג למבנה גופם של דגים רצנטיים ומתוך הנחה שדגים מתאימים עצמם מבנית בצורה דומה לתנאים דומים של סביבת המחיה שלהם, אפשר למצוא בסביבות מחיה דומות דגים בעלי מבנה גוף דומה. כלומר ממבנה גוף הדג אפשר להקיש על סביבת המחיה שלו.
מהידע שלי על מחצבות אבן באזור ירושלים, בכולן נחשפו שכבות מהקרטיקון העליון.
1. קבוצת הפיקנודונטים – Pycnodontids (תמונות מס' 020, 025 ואחד מארבעת התמונות הבאות:027 או 028 או 029 ).
קבוצה של דגים פרימיטיביים, שנכללת בקבוצת דגי הגרם ושהיתה מאד נפוצה בימים בעידן המסוזואיקון. כיום נותרו מהקבוצה שני סוגים: האמיה ודג התנין. בעבר נקראה הקבוצה הולוסטאי Holostei. הפיקנודונטים היו מאד מוצלחים מבחינה אבולוציונית וכללו קבוצות רבות. הם בעלי גוף גבוה, סנפירי גב ושת ארוכים במיוחד ועמוד שדרה שאינו מגורם, לכן הוא לא השתמר בתהליך ההתאבנות ומקום החוליות נשאר ריק. הזנב שווה אונות. הגוף כמעט ערום מקשקשים. החרטום מעט מאורך ובקצהו מפתח פה קטן שנושא בחלק הפנימי של הפה פלטה, בדרך כלל מוארכת, עם מספר שורות של שיניים שטוחות (תמונה מס' 006).
יש ומגדירים את הקבוצה אליה שייך הדג על פי גודל, מספר וסידור השיניים. כשמשווים את מבנה הגוף והשיניים של הפיקנודונט למבנה הגוף של דגים רצנטים אפשר להסיק שדגי הקבוצה, כנראה, חיו במי שונית שקטים וחמים, יחסית, וניזונו על שבלולים וצדפות (מולוסקה) ושאר יצורים בעלי גוף קשה. הקבוצה הופיעה לראשונה ברקורד הפוסילי בסוף הטריאס (בערך לפני כ – 205.106 שנה), פרחה במהלך היורה והקרטיקון ונעלמה באיאוקן (לפני 45-50.106 שנה). פיקנודונטים נפוצים בשכבות מהקרטיקון העליון בסביבות ירושלים, אך עד כה הם לא תוארו ולא הוגדרו.
2. קבוצת הדרכטידים – Dercetids (תמונות מס' 055, 039, 031).
קבוצה של דגים מפותחים שעצמותיהם מגורמות לחלוטין. הדרכטידים הם בעלי גוף מאד ארוך ונמוך, הראש ארוך והלסתות ארוכות מאד. יש ביניהם בעלי לסתות שוות ויש שאצלם לסת אחת ארוכה מהשנייה. מאובני הקבוצה נחשפו בשכבות מהקרטיקון העליון באירופה ובאסיה. שני מינים נחשפו, תוארו והוגדרו בשכבות הקרטיקון העליון בסביבות ירושלים.
דגים בעלי מבנה גוף דומה אפשר למצוא בין דגי השונית של ים סוף כמו אבובון הטבעות , החניתן והחלילון. מזה אנו למדים שגם הדרכטידים המאובנים, כנראה, חיו בסביבת שוניות.
3. תמונה מס' 036 – דג נמוך, בעל לסתות מאורכות וגוף קצר יחסית לדרכטידים. נראה לי, בבדיקה השטחית שהוא אינו דרכטיד, אלא דג שכמותו תואר והוגדר מסביבות ירושלים והשייך לקבוצת האנכודונטידים – Enchodontids. כדי שאפשר יהיה להגדיר אותו בצורה מדויקת יש צורך בבדיקה יותר יסודית.
4. תמונות מס' 051, 042 המראות דגים חסרי גולגולת, בעלי עמוד שדרה מפותח זנב גדול וממוזלג עמוקות. ייתכן והם שייכים לסוג Enchodus מהאנכודונטידים. קרובים סיסטמטית לדרכטידים. דגים בעלי גוף רגיל, שיניים מפותחות ושחיינים מצוינים. ידועים כמעט מכל רחבי העולם מהקרטיקון העליון עד לאיאוקן. שלושה מינים שונים תוארו והוגדרו בשכבות של הקרטיקון העליון באזור ירושלים וליד הר צין. אלה דגים טורפים שחיו, כנראה, בשולי השוניות וניזונים משפע הדגים שמציעה השונית.
5. תמונה מס' 044 או 045 או 046 או 047.
פרט וקאונטרפרט של דגים קטנים שאינם מוכרים לי, לכן איני יכולה לומר דבר עליהם, פרט לכך שמדובר בדגים בוגרים בעלי יכולת השתמרות טובה.
6. תמונה מס' 057 – אלו, כנראה שרידי נבירות של יצורים נוברים, תולעים או מולוסקה (צדפות).
לסיכום הייתי אומרת, בזהירות רבה, שמדובר במכלול דגים משתי רמות התפתחות: הולואוסטאי וטלאוסטאי שנחשפו בשכבות מהקרטיקון העליון בסביבות יהודה ובנימין ושהורבדו בסביבות של שוניות שהיו לא רחוקות מיבשה.
אחרי ששילבתי את הדו"ח במאמר רציתי להוסיף כמה דברים על המחברת עצמה. הצצתי באינטרנט ובפעם השנייה הביא לי תחביבי החדש בשורה עצובה: יעל הלכה לעולמה בינואר 2006, זמן קצר אחרי פרישתה לגמלאות. בהספדים שכתבו תלמידיה חטיבת הביניים אורט מינקוף[13] לא הוזכר תוארה האקדמי, מכאן שלא נהגה להתהדר בו, אבל מאמר במגזין קנדי לפליאונטולוגיה[14] תיאר את המורה הצנועה כמדענית בעלת שיעור-קומה ששרדה אסון כבד (מות אחד מילדיה) ושבמהלך הדוקטורט והפוסט-דוקטורט פרסמה מאמרים מובילים, הציגה בכינוסים בינלאומיים וגילתה תשעה מינים וכמה סוגים של מאובנים חדשים למדע. ישראל, נכתב, איבדה את הפַּלֵאוֹ-אִיכטִיוֹלוגית החשובה ביותר שלה.
יהי זכרה ברוך.
ח. פלאי המורפולוגיה
דַארסִי וֶּנטווֹרת' תוֹמפסוֹן – יאה שם נאה כזה לאדם שחקר את מגוון הצורות של עולם החיים – היה ביולוג, מתמטיקאי ומומחה ליוונית עתיקה שהחזיק בשיא של 64 שנים בכהונת פרופסור באוניברסיטה לא מפורסמת בסקוטלנד, משם פרסם את ספרו המוזר והקסום על גדילה וצורה []. במחקר זה חידש מסורת בה החל גלילאו גליליי, שהראה כי הגודל והצורה ביצורים החיים שלובים זה בצורה לא טריוויאלית: אם תגדילו עכבר, למשל, פי עשר ותשמרו על קנה-המידה של השלד, לא יוכלו העצמות לשאת את משקל הגוף.
תומפסון הדגיש, לפיכך, את משקלם של חוקים מתמטיים ופיזיקליים בעיצוב האורגניזם, למשל הדמיון בין צורת המדוזה לבין צורת טיפת המים. בעיקר התפרסם הספר הודות לפרק ה-17 בו, "השוואת צורות קרובות," בו השווה את צורותיהם של אורגניזמים קרובים זה לזה והראה איך ניתן להפוך צורה אחת לחברתה ע"י פעולה מתמטית פשוטה על קואורדינטות האורך והרוחב.
טורינג בעקבות גתה ותומפסון
הצורה הופכת לנוסחה, בעצם לנוסחת-על כמו דקארט
ט. תכלס, מה עושים עם האבנים האלה?
כיום מתקרב מספר הפריטים באוסף למאה. לא כולם מרשימים למראה או יפים מבחינה ויזואלית, אבל אני מקפיד לשמור על כולם, חלקם מחוץ לבית, כיוון שעם השנים למדתי לחתוך מהאבן כמה שפחות וכך הלכו לוחות האבן וגדלו. הם מגיעים בקבוצות, ומכיוון שהמחצבות מצויות בשטחי הרשות הפלסטינית אין ודאות לגבי המשך הגעתם בעתיד. מה בכוונתי לעשות באוסף? אחלוק אתכם את מחשבותיי.
ראשית, מה ערכו המדעי של האוסף? לכך אשיב בהערה מקדימה. לפליאונטולוגיה, כמו גם לארכיאולוגיה, יש ייחוד פחות סימפאטי בין המדעים. כל מי שגילה משהו עתיק באדמה וחקר אותו, אפילו בצורה השקולה והאחראית ככל האפשר, יכול להיות סמוך ובטוח כי חוקרי הדור הבא יקללו אותו מעומק לבם על השיטות הברבריות בהן השתמש, שהשמידו כל כך הרבה חומר יקר-ערך. הפסולת של היום תהיה מכרה זהב לחוקרי העתיד!
אני מזכיר את זה כי יעל כליפא ז"ל סברה שערכו של האוסף אינו רב בשל העובדה שהממצאים לא נבדקו in situ, כלומר באתר בו נחפרו. זה המצב בגיאולוגיה של ימינו, אבל אם תימצא פעם שיטה מדויקת (ארשה לעצמי ניחוש: בדיקת איזוטופים) לזהות על-פי הרכבה הכימי של אבן את השכבה הגיאולוגית והאתר שמהם נחפרה, אזי ייתכן שכל מאובן בכל אוסף בעולם, אפילו בלי שום הקשר גיאולוגי, למשל כקישוט בסלון של הדיוט, יזכה מחדש בערכו המדעי. המסקנה: לא לזלזל בשום מאובן, ובוודאי לא כשהמדובר בקבוצה גדולה של מאובנים, ובוודאי לא בישראל, שהפליאונטולוגיה שלה עדיין מוזנחת.
מקומו של האוסף שלי, אם כן, אינו אצלי. הוא אינו זוכה לשימור, הצגה והגדרה מקצועיים. אני יודע עוד מה איני רוצה לעשות אתו: מאובנים נסחרים בכסף מלא באי-ביי ומקומות נוספים, וייתכן ששוויו הכספי של האוסף כיום הוא לא מבוטל. למען האמת אני מעדיף לא לדעת על כך. אשמח יותר לראות את האוסף בשלמותו במוזיאון ראוי בישראל (רמז: אם יוצב בפתח לוח הוקרה לתורם בתמורה לאוסף, בתוספת כרטיס חינם למוזיאון לכל החיים, תישקל ההצעה לגופה).
Arthur, W. (2006) D'Arcy Thompson and the theory of transformations. Nature Reviews Genetics 7, 401-406 | doi:10.1038/nrg1835
שקולניק, י. (2003) הרוגטקה של איתן. לזכר איתן צ'רנוב ז"ל. ארץ וטבע מרץ-אפריל 2003 40-42.
Pauly, D. (2002) Charles Darwin, ichthyology and the species concept. Fish and Fisheries, 3: 146-150.
[1]. אוקסמן, י. (2005) אנטומיה ופיזיולוגיה של דגים. http://www.israquarium.co.il/forum/viewtopic.php?t=1382
[2]. בלזק, אונורה דה (1992) אבא גוריו. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
[3]. בלזק, אונורה דה (1964) הקמיע (עור היחמור). תל-אביב: עם עובד.
[4]. גולד, ס. ג'. (2002) הר הצדפות של לאונרדו והדיאט של וורמס. תל-אביב: דביר.
[5]. Lovelock, J. E. (1979) Gaia A New Look at Life on Earth. Oxford: Oxford University Press.
[6]. גולד, ס. ג'. (1996) שמונה חזירונים קטנים. תל-אביב: דביר.
[7]. Cuvier, G. (1836) Elegy of Lamarck. Edinburgh New Philosophical Journal 20: 1-22.
[8]. דרווין, צ'. (2008) אוטוביוגרפיה. תל-אביב: רסלינג.
[9]. אהרוני, י. (2001) זיכרונות זואולוג עברי. ירושלים: אריאל.
[10]. דרווין, צ'. (1997) מוצא המינים. ירושלים: מוסד ביאליק.
[11] . Adler, S. Darwin's illness. Nature 1959; 184: 1102-1103.
[12]. Adler, D. (1990) Darwin's illness. Israel Journal of Medical Sciences, 26(3):163-4.
[13]. לזכרה של יעל כליפא http://space.ort.org.il/@home/scripts/frame.asp?sp_c=805140465
[14]. Wilson, M. and Mienis, H. K. (2008) Paleontological Legacy of Yael Chalifa. The Compleat Mesoangler: A Newsletter About Mesozoic Fishes, 12/1, 2-4.
