(פורסם בפייסבוק ערב שמחת תורה, שעות ספורות לפני אסון אוקטובר 2023. תעשו עם זה מה שאתם רוצים.)
על שפת נחל גוברין מול קיבוץ גת רועה מדי שנה בדווי מרהט את עדרו. כבשים אחדות מתות במרעה מדי שנה ומותירות את שלדיהן בשדה. עמוד השדרה הזה שמצאתי בוואדי לקח אותי לכל מיני מקומות מופלאים, אבל מעשי ההרס של הממשלה קלקלו לי את החשק לכתוב עליהם. עכשיו סופשבוע וחג, והתפניתי קצת. מקווה שתיהנו, מוזמנים להפיץ ולשתף.
א.
הטרגדיה המפורסמת ביותר מתוך "הטרילוגיה האנושית" של אונורֶה דה בַּלזַאק, "אבא גוריו," נושאת הקדשה לבבית מאוד מאת הסופר לפליאונטולוג בן-זמנו. אֵטיֶאן ז'וֹפְרוּאַ סֵאן-אִילֶאר (Étienne Geoffroy St. Hilaire, 1772-1844) היה ביולוג נודע שנמנה על משלחת המלומדים שנלוותה אל נפוליון למצרים. קודם לכן היה עורך-דין ואחר כך רופא. הוא התמחה באַנַטומיה משווה, המדע העוסק בחקר ובהשוואת מבני הגוף של בעלי-חיים שונים, בפַּלֵאוֹנטוֹלוֹגיה, חקר המאובנים, ובאֶמבּרִיוֹלוֹגיה, חקר העוברים. הדילוג בין שלושה מקצועות אלה העניק לו רעיונות עמוקים – כמעט מיסטיים – לגבי משמעותה של הצורה ביצורים חיים. הייפלא אם כן שבלזאק, גאון נפתולי הנפש, הקדיש את יצירתו דווקא לחוקר צורות הגוף?
חמש שנים לפני "אבא גוריו" התפייט בלזאק על הפליאונטולוגיה ביצירה אלמותית אחרת, "עור היחמור." בנובלה זו הוא מבטא את הערצתו לבר-הפלוגתא הגדול של ז'וֹפרוּאַ, ז'וֹרז' קִיבִיֶה (Georges Cuvier, 1769-1832), וממנה ניתן להבין את הקסם שהילך עליו המקצוע כולו:
האם אירע לך פעם להטיל עצמך לתוך האינסופיות של החלל והזמן בעת קריאת ספריו הגיאולוגיים של קיביא? נישא על כנפי דמיונו, ריחפת על פני תהום אין-חקר זו של העבר, משל מונהג היית בידי אשף? כאשר הוא חושף לפניך בנדבכי מכרות-האבן של מונמארטר או בעבי סלעי הצפחה של האוראל, את שלדיהן המאובנים של חיות השייכות לתרבויות שלפני המבול, מתחלחלת הנשמה למחשבה שמיליארדי שנים ומיליוני עמים נשכחו מהזיכרון האנושי החלש ומהמסורת האלוהית הבלתי-נכחדת, עמים שאפרם משוטח על-פני כדור-הארץ שלנו והמהווה את שתי אמות-האדמה הנותנות לנו לחם ופרחים.
האין קיביא המשורר הגדול ביותר של דורנו? אמנם לורד ביירון נתן ביטוי מופלא לסערות נפש מסוימות אך חוקר-טבע בן-אלמוות זה שיקם עולמות שלמים בעצמות שהלבינו, כקדמוס בשעתו, בנה ערים בשיניים אחדות של מפלצת, בשרידים אחדים של פחם מאובן איכלס אלפי יערות בכל המסתורין של הזואולוגיה, וגילה אוכלוסיות של נפילים ברגלו של פיל קמאי. קיביא הוא משורר בספָרות. הוא מחולל פלאות בשימו אפס ליד שבע. הוא מעורר את האין בלי להגות מלים מאגיות. הוא חופר ומוצא רגב גבס, רואה בו טביעות צורה ואומר לך: 'הבט!' (ע' 23).
המורפולוגים הצרפתים העלו שאלה מעניינת: איך מתפתחות צורות, ואיך הופכת צורה אחת לאחרת? שני בני-הפלוגתא, ז'וֹפְרוּאַ סֵאן-אִילֵאר וקִיבִיֶה, ששרדו בנס את שנות הטרור הרצחני של המהפכה, היו גם ידידים והופיעו יחד בסדרה מפורסמת של שמונה וויכוחים פומביים (רק נסו לדמיין באיזו צרפתית מליצית התפייטו השניים!). הם נחלקו בשאלה כיצד להסביר את ההדרגתיות בדמיון בין יצורים שונים. ז'וֹפרוּאַ הלך שבי אחרי תורת "הפילוסופיה הטבעית" שהייתה נפוצה בעיקר בגרמניה. הגרמנים הבחינו שהאורגניזם מציג לעתים קרובות וריאציות שונות על אותו מבנה: עלים דומים-אך-שונים בצמח, או חוליות דומות-אך-שונות לאורך עמוד השדרה. בנוסף, היו הווריאציות המוכרות בין האורגניזמים השונים ששימשו את קארל פון לינֵה (1778-1707) בייסוד הטקסונומיה (תורת המיון) שחילקה את כל צורות החיים למערכות, מחלקות, משפחות וכו'.
מהיכן סדר מופלא זה של דמיון-ושוני, הן בתוך גופו של היצור היחיד והן בתוך כל הקבוצות? בחיפוש תשובה הרחיקה "הפילוסופיה הטבעית" הגרמנית עד אפלטון, שייחס לרעיונות, לצורות ולמספרים ממשות ריאלית, בעוד העצמים הנושאים צורות אלה נחשבו רק להשתקפויותיהן.
על חסידי תורה זו נמנה עוד גאון רב-פנים: יוהאן וולפגנג פון גֶתֵה (1749-1832). כן, מחברו של "פאוסט" היה גם ביולוג פורה, והוא שנתן למדע המורפולוגיה את שמו. גם הוא שאל למה, בתוך אותו אורגניזם עצמו, יש מבנים החוזרים על עצמם בווריאציות קלות. הנה למשל העלים שבצמח: עלים רגילים פזורים על פני הצמח, עלי גביע דקים מסודרים מסביב לפרח, ועלי כותרת עדינים יוצרים את הפרח עצמו. האם ייתכן שמוהַל הצמח המזין את העלים, בדרכו למעלה, נעשה "מזוקק" יותר ויותר עד ליצירת עלי הכותרת היפים? הברקה אחרת נצנצה בו כשנתקל פעם בשלד של אייל: עצמות הגולגולת שהתפרדו נראו לו מעין חוליות צוואר שנעשו משוטחות והתחברו זו לזו. מכאן קצרה הייתה הדרך לניסוח תורה שתסביר את הופעת החזרות הביולוגיות על אותו מבנה, הן בתוך אותו אורגניזם והן בין אורגניזמים שונים: כל אלה היו בעיניו "ארכיטיפים" (צורות-על) של צורה מופשטת אחת, בדומה לצורות האידיאליות של אפלטון.
(במקום אחר הזכרתי כאן נציג מודרני של זרם מיסטי נכחד זה, הבוטנאי הבריטי רופרט שלדרייק, שכמעט נרצח לפני כמה שנים בידי משוגע).
באופן טבעי אם כן צידד גֶתֵה בהשערת ז'וֹפרוּאַ כי צורת היצור החי קובעת את תפקודו. אחרי מותו זכה גתה להספד שהעלה על נס את סגולותיו כמשורר ומדען. המספיד היה לא אחר מאשר בן עמיתו, איזאדוֹר ז'וֹפרוּאַ סֵאן-אִילֶאר, שהמשיך את עבודת אביו.
והנה, ז'וֹפרוּאַ האבא ניחן בדמיון פורה דיו כדי לעורר אפילו את קנאת הסופרים. הוא ראה, למשל, דמיון בין סדרת החוליות בעמוד השדרה של בעלי-חיים, שמהן יוצאות צלעות בית-החזה, לבין סדרת המקטעים המרכיבים את השלד החיצוני של החרק, שמהן יוצאות הרגליים. מקרה? ואולי השלד החיצוני של החרקים הוא שהתפתח, במשך מיליוני שנים, לשלד הפנימי של בעלי החוליות? בתשובה הצביע ז'וֹפרוּאַ על החסילון (שרימפ), ועל הדמיון בין פרקי גופו החיצוני לבין חוליות עמוד השדרה שבתוכנו. פרוקי-הרגליים, סיכם ז'וֹפרוּאַ באופן ציורי, חיים בתוך עמוד השדרה שלהם והולכים על צלעותיהם.
בן זמנם של ז'וֹפרוּאַ וקיבייה, ז'אן-באטיסט לאמַארק (1744-1829) עשה את הצעד הנוסף המתבקש, שהיה כבר יותר מאשר רמוז בעבודותיהם, והציג גרסה ראשונית של תורת האבולוציה. ממשיכו הבריטי עטור-התהילה, דארווין, יבסס באופן גאוני על הברירה הטבעית, תוך הסתמכות נרחבת ומלאת-תודה על עמיתיו החלוצים מעברה השני של התעלה.
ב.
אם כן, האם עמוד השדרה שראיתי בשדה הוא גלגולו של איזה יצור מימי קדמון, ששלדו החיצוני איפשר איכשהו למעיים, ללב ולשאר האיברים הפנימיים לצאת אל מתחת ל"בטן", בעוד הוא עצמו מתכווץ לאט ובהדרגה עד שנעשה לעמוד שדרה? החוליות תהיינה אם כן הגלגול של שורת הסגמנטים של החסילון הקדמון. והגולגולת, כפי שסבר גתה, תהיה חוליה מפותחת במיוחד, ממש כמו שעלי הכותרת היפים של הפרח הן "גלגול" של עלי הגביע ועלי הגבעול שמתחתיהם.
"פחחח..." תהיה התגובה המיידית בימינו לרעיון כל כך פרוע, אבל הגנטיקה המודרנית דווקא אישרה אותו בסוף המאה העשרים, וגם פתרה בעזרתו כמה בעיות. אפנה אתכם תחילה אל כמה תופעות מעולם הדגים.
ג.
דג משה רבנו (ראו תמונה), המוכר לאוהבי מאכלי-הים בשמו האנגלי Sole (סוליה), נראה כאילו מישהו דרך עליו כדי לעשות ממנו שניצל עוד לפני שעלה בחכה. למסורת העממית יש הסבר יותר מכובד לצורה פחוסה זו: כשחצה משה רבנו את ים סוף, עבר הדג המסכן בדיוק במקום הלא-נכון ונחצה גם הוא לשניים.
סיפור נחמד, אבל האמת הביולוגית עולה על כל דמיון: מה לדעתכם אתם רואים בתמונה? לכאורה, דג שטוח הרובץ על קרקעית הים, ששתי עיניו נמצאות על גבו ופיו ברובו בצד הבטן, נכון? אז לא: מה שאתם רואים זה דג הרובץ על הצד, ששתי עיניו קבועות בצד ימין בעוד פיו נוטה לצד שמאל (או להיפך, אל תתפסו אותי במילה כי זה משתנה ממין למין). אינכם מאמינים? לכו ועקבו אחר התפתחותו של דג זה מיום בקיעתו מהביצה. תראו תחילה דג קטן רגיל, השוחה במים כמו שאר חבריו, ואז, במהלך כשמונה שבועות, הוא עובר בהדרגה לשחיית "צד" וכך נעשה לדג קרקעית, ובמקביל נודדת אחת מעיניו אל הצד השני! לכן, מה שנראה לכם בתמונה כזוג סנפירי צד הם למעשה סנפיר גב ומולו סנפיר גחון, שהתרחבו מאוד מהראש עד הזנב, עד שהם נראים כמעט כמו זוג סנפירי צד. את עקבות האלתור תוכלו לראות גם בשאר חלקי הדג: לעמוד השדרה שלו ייתן כל אורתופד אבחנה ברורה של עקמת, ואילו זווית הפה מתעקלת בגיחוך אווילי מימין לשתי העיניים, שהן עצמן לוקות בפזילה!
בקיצור, מישהו התעצל פה: הדג עבר הסבה לדג קרקע, אבל כיוון שכבר ממילא היה, כמו רוב הדגים, פחוס מהצדדים, למה לטרוח ולמעוך אותו מחדש מלמעלה כשאפשר פשוט להזיז את אחת מעיניו ואת פיו מצד לצד? אכן עבודה מרשימה, רק שהאבולוציה עוד לא גמרה לטשטש את עקבות החיפוף.
ד.
"הדג שבתוכנו" הוא ספר מעולה של ניל שוּבִּין שתורגם גם לעברית. שובין הוא פליאונטולוג בר-מזל שגילה את האבא של כל בעלי החוליות היבשתיים, דג קדמון בשם טיקטאליק שהחל בהדרגה לצאת מהמים ולהסב את סנפיריו לרגליים. בהשראת תגלית זו עשה שובין את האנטומיה של הדגים לכלי חשוב בלימוד האבולוציה בכללותה, ובעיקר להבנת כמה ממוזרויותיה.
מיהו למשל האידיוט שגרם לעצב התועה שלנו (הואגוס) לרדת מהגולגולת אל בית החזה ומשם לחזור לפנים, פיתול שגורם להרבה אנשים להתעלף בזמן לחץ? והאם זה לא אותו מתכנן רשלן שגרם לצינור הזרע של הגבר לעלות מהאשכים אל חלל הבטן התחתונה ומשם לחזור אל הפין? והנה, אצל הדג הכל פשוט: הוואגוס הולך מהמוח היישר אל שרירי העיניים והפה, וגם צינור הזרע לא עושה שום פיתולים. זה אנחנו, בעלי החוליות היבשתיים, שהמצאנו איבר גאוני כמו צוואר, הנושא את הגולגולת, ולכן ירד מסעף הריאות דרכו למטה אל בית-החזה וגרם לוואגוס המסכן להתמתח ולרדת יחד אתו עוד ועוד כדי להמשיך ולעקוף אותו. מאוחר יותר הורידו היונקים חמי הדם גם את אשכיהם אל מחוץ לגוף כדי למנוע חימום יתר של הזרע, וגם אז נאלץ צינור הזרע להתמתח כדי לעקוף את מסעף הכליות שנמצא עכשיו הרבה מעליו – וכמובן לספק פרנסה להרבה אורולוגים.
האבולוציה, אם כן, עושה הרבה אלתורים. היא לא יודעת לתכנן מראש ניתוח שינתק איזה כלי דם ויחבר אותו מחדש במקום אחר, ולכן מעדיפה למתוח איברים מסוימים ולמעוך לכווץ אחרים, ובכך היא מצליחה ממש לא רע.
ה.
וכך, גם תיאוריית "ההיפוך הדוֹרסוֹ-וֵנטרַאלי (גב-בטני)" של ז'וֹפרוּאַ, עם השלד החיצוני שהפך לפנימי, זכתה לאישוש מרהיב מעולם הדגים, וזאת תוך כדי פיתרון חידה קשה אחרת הנוגעת לכל בעלי החוליות.
כידוע, למוח שלנו שתי המיספרות, הימנית והשמאלית, וכל אחת מפקחת דווקא על מחצית הגוף הנגדית. גם כאן מתחשק לשאול: מי האידיוט שיצר את הפיתול הבעייתי הזה? וגם הפעם ניתן לנחש שתבוא התשובה מפיתול אבולוציוני כלשהו, שהשאיר אחריו עקבות קצת מוזרים.
אנחנו, מערכת בעלי-החוליות, שייכים לעל-מערכת בעלי-המיתר, יצורים בעלי אגד עצבים המוליך מהראש אל הזנב. מאוחר יותר התפתח אצלנו עמוד השדרה, שבו עובר חוט השדרה המפותח שלנו. ז'וֹפרוּאַ, בחוש הסתכלות גאוני, העיר כי חלקו הקדמי של המוח אצל כל בעלי המיתר מהופך לעומת שאר הגוף. הוא שיער אם כן כי באותו אב-קדמון של כל בעלי המיתר, מין תולעת ימית קדומה, התהפך הגוף כולו ב-180 מעלות – בטן למעלה וגב למטה – ורק המוח הקדמי – זה היה לפני שהתפתחה הגולגולת הסוגרת על כל המוח – שמר על הכיוון הראשוני.
התוצאה: בלגאן אדיר. חלק ממסלולי העצבים נאלצו להסתובב ולהצטלב זה עם זה. כך קרה למשל לעצב הכיאסטי (תצלובת הראיה) המקשר בין העיניים למוח. מהרשתית של עין ימין הולכים מחצית המסלולים העצביים אל הקורטקס הערפי השמאלי, ולהיפך. האף שלנו, לעומת זאת, שומר על אותו כיוון: כל נחיר מדווח להמיספרה שמעליו בלי הצלבה. ההסבר נעשה עכשיו טבעי: האף, הפה והמוח הקדמי הם אותו חלק בגופנו שעל פי השערת ז'וֹפרוּאַ סירב להתהפך.
וגם כאן באים הדגים לעזרתנו, דג הזברה השכיח באקווריומים חביב גם על הרבה מעבדות ביולוגיות. באיור המצורף אפשר לראות את ההיפוך בין כיווני העיניים מתרחש בשלב מוקדם בהתפתחות עובר הדג בביצה, באופן דומה מאוד לדרך בה ראינו קודם את עיני דג הסנדלית נודדות מצד אל צד.
ו.
עכשיו קומו מעל המסך, גשו אל מישהו יקר לכם בבית, חבקו ונשקו אותם. תגלו שברוב המקרים נוחתת הנשיקה על צד שמאל של המנושק, ואילו בחיבוק ללא נשיקה יש העדפה להילחץ אל צד הגוף הימני שלו. למה? באופן טבעי נשוב אל הצרפתים. ביולוג וחוקר התנהגות בשם מארק דה לוּסַאנֶט (Lussanet) ציין במאמר מ-2019 שגם אצל בני האדם, התפתחות הילד והנער מראה אסימטריה קלה במבנה הפנים והגולגולת – בהתאם להשערת ההיפוך הדורסו-ונטראלי של ז'וֹפרוּאַ! מכאן לדבריו גם האסימטריה בהעדפות לגבי הנשיקה והחיבוק.
אני אגב לא לגמרי מסכים עם טענה זו. בספרי "לפני ולפנים" (זמין חינם ב"פרויקט בן־יהודה" https://benyehuda.org/read/33749 קישרתי את ההעדפה הנשיקתית לעובדה הידועה שאמהותינו מעדיפות להניק יותר מהשד השמאלי, בהיותו קרוב יותר ללב. לפיכך אולי נותרה בנו ההעדפה לחכך בזמן הנשיקה את אותה לחי שהתחככה בשד אמנו.
אבל מה חשוב מי צודק, לוסאנט או אני? העיקר שחיבקתם ונישקתם.
ז.
הרבה אנשים ינשקו ויחבקו בחג הזה, לא אלה את אלה אלא ספרי תורה, שאתם ייצאו גם בריקודים. כחניך החינוך הדתי יש לי הרבה דברים יפים לומר על התורה ועל ספר התורה וכל המנהגים הקשורים בו. אבל ימים אלה בהם מכריזה הביביסטית הבזויה גלית דיסטל אטבריאן ש"הישיבות הן צינור בינינו לבין הבורא," אינם ימים רגילים, וחובה עלינו לומר על התורה הזאת את מה שאמר רבי יהושע בן לוי במסכת יומא ע"ב2: מאי דכתיב (דברים ד' 44) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? זכה – נעשית לו סם חיים. לא זכה – נעשית לו סם מיתה. מעולם לא היינו צריכים להיזהר כל כך מאלה ששואבים מתורת ישראל את המוות במקום את החיים.
חג שמח ושנה טובה של הרבה תבונה וחופש.
