כבן עשר הייתי כשקראתי לראשונה את הרומן הזה, אותו קיבלתי מחברת-נפש של אמי המנוחה, הֶניַה אשכנזי תיבדל"א היקרה לי עד היום. אולי הטעה אותי הניקוד של הטקסט לחשוב שזה סיפור לילדים. בדיעבד, חבל שלא היה שם מבוגר שיוכל לייעץ לי להמתין לגיל מתאים יותר לקריאתו. סיפור האהבה העז והמייסר היה לי כה קשה עד שלרגעים קיוויתי שלא אתאהב לעולם. ועוד וידוי אישי יותר, עליו כבר סיפרתי במקום אחר: כעבור שנים רבות, כשלימדתי קורס קיץ קצר באלפבאך שבטירול, התאהבתי בסטודנטית ושמה הַניַה.
סליחה כמה לא פולני מצדי פאן שֶׁנְקיֶיבִיץ', נשוב אל ספרך.
זה ספר אוטוביוגרפי בעליל כי הגיבור, המספר בו בגוף ראשון, נקרא אף הוא הנריק. כמו סנקביץ' הוא בן למשפחת אצולה פולנית, וכמוהו הוא מעיד על עצמו "אני משתכר בעטי את לחם חוקי." אבל יש גם סטיות מהביוגרפיה הידועה. הנריק מתואר כבכור, וקזיא כאחיו הצעיר המעריץ אותו, בעוד במציאות היה הבכור קז'ימיז'. גם שמות האחיות שונו. ביוגרפיה ובדיון מעורבות אם כן בעלילה יפהפייה ורבת-עוצמה.
באחוזת משפחתו של המחבר שימש משרת זקן וציורי, מיקולאי, ולו נכדה יתומה יחידה, הַניה. קרבו ימי המשרת למות, וברגעיו האחרונים הוא צועק לעבר הנריק: "אדוני הצעיר, אצילי, זהבי, הריני מפקיד את ילדתי בידיך!" הנער מבין את גודל השעה ושם עצמו פטרון לנערה.
באחוזה סמוכה מתגוררת משפחת אצילים שנייה, מירזא, מוסלמים ממוצא טטארי. בנם יפה-התואר סֶלים, חברו של הנריק, מתאהב בהניה בגלוי, אבל גם הנריק כבר מאוהב בה רק שאינו מוכן להודות בכך. מכאן מתגלגל המשולש בשאון סוחף, עלילתי וספרותי כאחד. הווי חברת האצילים הפולנית בכפר, מתיאורי המשפחה החמה והאוהבת, הלימודים בוורשה, דרך ציד הזאבים בביצות ועד לשיא בצלצולי דו-קרב החרבות בין שני החברים ביער, הם ריאליסטיים עד עצירת נשימה. עזים כמותם הם חיבוטי-הנפש של המספר, שאינו עושה לעצמו הנחות. בכנות נוקבת, באירוניה ובהומור הוא משרטט צעיר יהיר שאינו מעז להכיר ברגשותיו לעומת חברו הטטארי הישיר והספונטאני, שגם אליו הוא כבול בקשר מסובך של אהבה-שנאה. ברגע מכריע פולט המספר אמירה צינית קשה מנשוא על האהבה, ובעיקר על זו של הגברים, ולא אוסיף לבל אכשל בספוילר.
שבתי אל הספר בבגרותי, טולטלתי שוב והתאהבתי מחדש בשלוש ההניות. אבל עכשיו עמד גוגל לרשותי. חיפשתי והנה תגלית: סנקביץ' נודע בזכות "הטרילוגיה הגדולה" (למעשה ענקית) של הספרים באש ובחרב (1884), המבול (1886) ופאן וולודיובסקי (1888). אבל הַניה, שתורגם לעברית כספר אחד, הוא למעשה שני ספרים מתוך מה שנודע בשם "הטרילוגיה הקטנה": המשרת הזקן (1875) הניה (1876) "סלים מירזא (1877). יש אם כן חלק שלישי! מדוע לא תורגם?
הזמנתי אותו באנגלית ושקעתי בקריאתו.
איך נפלו גיבורים...
בעוד המשרת הזקן והניה הם עלילה אורגנית אחת בשני חלקים המתרחשת באותה אחוזה בפולין, בסלים מירזא יוצאים שני היריבים לשעבר, הנריק וסלים, לפאריז, ושם הם נעשים מעורבים במלחמת האזרחים שהתחוללה שם באותה תקופה. כאן העלילה בדיונית לגמרי, נטולת כל עומק נפשי, וכולה – בעיניי לפחות – גיבוב משמים של תיאורי קרבות ותחבולות, לצד סיפור אהבה רדוד בין סלים לבין אישה מקומית. לולא כמה אזכורים לסיפור חייהם הקודם בפולין לא הייתי מאמין שספר זה נכתב בידי אותו מחבר. דומה כי מאוהבותו של הנריק בחברו היפהפה (הגם שהיא נטולת כל סממן ארוטי) משתלטת עליו תחת אהבת נעוריו לבת-המשרת המנוח, שככל הזכור לי כלל אינה מוזכרת בדפים אלה. רק דבר אחד מקשר בין כרך זה לקודמיו: גם כאן ההתאהבות של סנקביץ' תלויה כולה ביופי הפיזי, נשי או גברי, ובשני המקרים הוא מתאר בציניות נוראה את התפוגגותה כשנפגע יופי זה.
טוב עשה אם כן חיים שלום בן-אברם, סופר בזכות עצמו, שבחר להתעלם מהחלק השלישי והגיש את הַנְיַה כיצירה שלמה בלי הגיבנת. עלתה חכמת המתרגם על כישרון הסופר הנובֶּליסט. והעברית הישנה, ולצדה הניקוד, מוסיפים לקסם חוויית הקריאה.
כאן המקום למלא את הבטחתי מפוסט קודם על הקשר בין יצירה לביוגרפיה: זוכרים את טאדז'יוּ ממוות בוונציה של תומס מאן? כתבתי כאן על הצד הפחות נחמד הזה בחייו של חתן פרס נובל שמצא את עצמו מתאהב בילד. מאז התגלה שמו האמתי, ואז התברר שהיפיוף הפולני כבר הוציא משלוותו חתן פרס נובל נוסף: כשהיה תינוק ישב על ברכי הנריק סנקביץ', ו... עשה עליו פיפי.
