קראתי את הקוסם, ביוגרפיה של תומס מאן מאת פרופ' קולם טויבין. לא ממליץ.
המחבר עצמו הוא אושיה ספרותית: סופר, משורר, מחזאי ומבקר ספרות, בעבר פרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת קולומביה וכיום נשיא אוניברסיטת ליברפול. הכל טוב ויפה, אבל הוא כתב ביוגרפיה גרועה.
היא גרועה כי אם תקראו אותה מהעמוד הראשון עד האחרון ספק אם תדעו שמאן כתב את יוסף ואחיו (עברית: מרדכי אבי-שאול, ספריית פועלים 1957-9) סאגה ענקית שנכתבה על פני שש-עשרה שנה ופורסמה בארבעה כרכים במהלך חייו (הבת אריקה הצילה חלק מכתב-היד שכמעט אבד בגרמניה הנאצית). מאן החשיב ספר זה כיצירתו הגדולה ביותר ואף נסע למצרים לצורך כתיבתו. ככל שראיתי, טויבין מזכיר אותה רק פעם בדרך-אגב בכל הספר.
היא גרועה כי בין כל אנשי הרוח שהכיר מאן לא מוזכרת אפילו במילה ידידותו רבת-השנים עם זיגמונד פרויד, שהסופר שב והצהיר כי הושפע ממנו מאוד, כתב את מוות בוונציה בהשראתו, והקדיש שתי מסות לו ולפועלו. ספק אם אפילו המילה פסיכואנליזה מוזכרת איפה שהוא בספר.
זה בכלל סיפור חלש כי הוא מזכיר את יציאת ספרו הראשון של מאן בכמה משפטים כאילו היה מעבר דירה ולא תהליך מייגע ומטלטל כמו רכבת הרים, וכמותה את קבלת פרס נובל. טויבין אוהב יותר דיאלוגים מתיאורי התרחשויות.
וזו ביוגרפיה כוזבת ומקוממת בשל טיפולה הלקוי בעניין הכאוב, הרגיש והמאוד לא תקין-פוליטית בחיי מאן, המיניות שלו. זו לא אהבת הגברים, שטויבין כהומוסקסואל מוצהר מדגיש מתחילת הספר, אלא הפדופיליה וגילוי העריות. כן, תקינות פוליטית לא תהיה פה. מוזמנים לדלג.
אתחיל בפדופיליה, שכולם ירימו קול זוועות אם אומר שהיא מונחת ביסוד מוות בוונציה. אז סופר מפורסם התאהב בילד פולני, ביג דיל. משיכה מינית? חס וחלילה! רק אהבה אפלטונית נשגבת! כי אשנבאך, כמה נוח, מת בנחת על חוף הים בעודו מסתכל בילד היפה שוחה בים, ולכן אין צורך לשאול איך הייתה הנובלה מסתיימת לולא מוות אסתטי, מוקפד ומאוד נוח זה. הנה אפשרות סבירה: "וכעבור יממה שמע עולם מזועזע על מעצרו בידי משטרת ונציה."
(אגב על הילד האמתי הזה שכבר הספיק קודם לעשות פיפי על חתן פרס נובל אחר כבר כתבתי בעבר: הניה מאת הנריק סנקביץ'.)
אז שיהיה ברור: תומס מאן היה פדופיל ומגלה-עריות על פי הודאתו המפורשת. בנו קלאוס, לימים סופר ומחזאי כשרוני מאוד, היה בן ארבע-עשרה כשהחלו להופיע ביומני האב התייחסויות להתאהבות ארוטית מלאה במתבגר היפה. "אנשים כמוני לא צריכים להביא ילדים," ציין ברגע פתאומי של גילוי לב. הוא נכנס לחדרו של הבן, ראה אותו שוכב עירום והתפייט על המראה, ופעם נוספת נכנס וראה אותו מאונן, ובפעם אחרת דיבר אתו על משהו שכתב, ובו-בזמן ליטף אותו ו"שכנע אותו שזה בסדר." את כל אלה מספר אבא הנחמד בעצמו! אני היחיד כאן שמתאפק לא לצרוח?
ומאן היה גם הורה מכה, שגם התעלל בילדיו רגשית בדרכים שלא בא לי לחזור עליהן, ואת המכות הקשות ביותר ספג קלאוס, כמובן לפני שאבא גילה איזה יפיוף הוא וכמה זה נפלא להתאהב, לשם שינוי, בבנך שלך.
שיהיה ברור: אני לא שופט את מאן. אני לא משטרה ולא רשות הרווחה והאיש כבר בר-מינן הרבה שנים. את החשבון הנוקב עשה אתו ההיסטוריון פרדריק ספוטס בביוגרפיה של קלאוס מאן Cursed Legacy. אבל מישהו פה התיימר לספר את סיפור חייו של הסופר ועשה מלאכתו רמייה. טויבין עצמו כתב ב-2008 ביקורת ארוכה על בצל הר הקסמים, ספרה של פרופ' אנדראה וייס על קלאוס ואחותו אריקה, שם מתוארים המעשים הופכי-הקרביים לעיל (ראו גם הביבליוגרפיה שהוא עצמו מביא בסוף הספר). הוא עצמו מאריך ב"הקוסם" בהטרונורמטיביות של בני המשפחה: שני בנים הומוסקסואלים; בת לסבית; שתי בנות "גרונטופיליות" (ביטוי שלו) שנישאו לגברים מבוגרים מהן בהרבה; רמז ליחסי עריות בין קלאוס ואריקה; וגם, כמה נורא, שתי התאבדויות של הבנים. קל לתלות תופעות אלה בגנטיקה, בהתחשב בעובדה שהן הופיעו בדור ההורים (מאן נמשך יותר אל אחיה של קטיה אשתו, שנקרא גם הוא קלאוס, מאשר אליה). אבל לא כדאי לפסול את האפשרות של שחזור בין-דורי, כפי שתועד במשפחות רבות. כך או כך, את אלה תיאר טויבין באריכות, אבל התעלם ממה שבאמצע עם הדגל השחור.
את המשך הטרגדיה הוא מביא בהמשך. קלאוס יצא מהארון מיום שעמד על דעתו, נעשה לסופר ומחזאי מצליח אבל התדרדר לסמים, ניסה להתאבד, ניצל ואז מת ממנת יתר והשאיר מכתב פרידה. מאן ואשתו היו אז במסע הרצאות בסקנדינביה כשהגיעה בשורת האיוב, ומאן החליט להמשיך בנסיעה ולא לחזור להלוויה. אמרתי שטובין "הביא" את הטרגדיה, אבל הכוונה למה שמאן אמר ועשה. על חוויית השכול איננו יודעים כלום.
אז כאמור אני לא שופט את מאן אבל אני כן שופט את טויבין שמספר על האסון של מאן הבן אבל מעלים את כל הודאות האב עצמו על מה שעולל לו. בשורה התחתונה הוא לקח כמה חתיכות מפאזל מאן והרכיב מהן דמות חלולה כמו הפסל "מלאנכוליה" של אלברט גיורגי. אבל בעוד החלל ביצירת-המופת של גיורגי הוא החלל הקיומי של השכול, החלל בדמות שמצייר טויבין הוא חלל הכחש והאיסטניסיות.
ואחרי שנאמרו כל אלה (סליחה על ההשאלה מאנגלית) קטונתי מלומר שמאן הוא סופר ענק ואני ממש לא בעמדה כלשהי לשפוט את יצירתו יותר מכל קורא. אז רק אספר כי בהיותי נער קראתי סיפור קצר שלו שהשפיע עליי מאוד. הסופר והמתרגם הדגול דב קמחי הוציא לפני למעלה מיובל אנתולוגיות רבות של סיפורים קצרים פרי עטם של גדולי סופרי העולם, כמו מבחר הסיפור העולמי ומיטב הסיפור העולמי, שהעשירו מאוד את חיי. הנה עוד ג'וב לפרויקט בן־יהודה להעלות אותן על הרשת. עד אז – איך אני בשבילכם? – צילמתי עבורכם את שעות קשות מאת תומס מאן, ספרות על ספרות. תיהנו.
