אני לא דתי. גם לא אתאיסט. עיסוק הרבה שנים בחידות הטבע מעורר תהייה אם אין משהו רוחני ביסוד כל אלה. אפלטון כבר שאל את השאלה הגדולה על מקומן של האידאות ביקום, ומאז אנחנו מסתובבים סביב האתגר כמו חתול סביב כד שמנת סגור. לפחות התקדמנו יותר במה שמסביב.
אז אני לא מדבר עם אלוהים, אבל פעם אחת בחיי, כמו בסרט האימה "מגרש השדים," הרגשתי שעברתי חוויית התגלות דתית מול השטן. סיפור קשה. כשאגיע אליו, לא יודע למה, אצטרך לעבור לגוף שלישי.
א.
חברת מו"פ מירושלים הזמינה הרצאה. המנכ"ל מציג בטלפון את עצמו ואת החברה. מחקר ביוטכנולוגי בלונג'ביטי, אנטיאייג'ינג וכו'. יש לנו מעבדות בקריית תעשיות עתירות מדע בירושלים, ליד הר חוצבים. אנחנו מעוניינים בהרצאה שלך על הזמן בתורת היחסות.
אני במקרה גם מומחה בינלאומי לשרלטנים ונוכלים מדעיים. נורות אדומות נדלקות לי בכל פעם שמישהו מערבב רפואה או ביולוגיה עם פיזיקה מודרנית. אפילו טענות לאפקטים קוונטיים במערכות חיות צריך לבדוק בזהירות גדולה. אז מה רוצה ביוטכנולוג ללמוד מתורה שמדברת על האטת הזמן במהירויות קרובות-אור? לשים את המטופל בחללית ולהטיס אותו לאנדרומדה וחזרה כדי שיחזור כעבור שנה על-פי השעון שלו בעוד כאן עברו מאות שנים? מה שייך מחט לשחת? אני משתף אותו בשאלת הרלוונטיות. אגב אתה יודע שיש לי עבודות בקוונטים ותרמודינמיקה שיותר קשורות לנושא שלכם? אולי תרצו משהו קרוב יותר לביולוגיה?
אולי פעם אחרת. עכשיו רוצים יחסות.
טוב. יש יחסות פרטית ויחסות כללית. זה שתי הרצאות. אני לוקח 3000 להרצאה אבל אם תרצו שתיים ברצף עם הפסקה באמצע אתן מחיר מתחשב.
בסדר. נתחיל ב-11. מוזמן להצטרף אלינו לצהריים.
בדרך לשם בבוקר כעבור שבוע, על כביש 30 מזרחה, שמעתי תק-תק-תק מהגלגלים ובפעם המאה נבהלתי: פנצ'ר? ובפעם המאה הזכרתי לעצמי: חלאס, זה הכביש הידוע ללטרון שעשוי מפלטות בטון לא מאספלט. כמה פעמים צריך לחזור על זה?
בוא'נה אולי מתחיל אצלי אלצהיימר? הרי אני שוכח הרבה שמות בזמן האחרון. איך רציתי שלשום להרגיע את הכלב שנבח על השכנה ובטעות אמרתי סליחה גברת וַּחְש? אולי לחבר'ה מירושלים תהיה עצה בנושא.
טוב לפחות מהמחלה ההיא כבר לא אמות.
ב.
הוא היה בטורונטו בכנס בינלאומי. עדיין צעיר ולא מנוסה בנסיעות. כנס קודם הסתיים בוושינגטון שבוע לפני כן. איפה להעביר עם השבוע שבאמצע? למזלו מצא זוג ידידים שעשו דוקטורט בווייצמן ועכשיו גרים באחד מפרברי טורונטו. בטח, תבוא לגור אצלנו עד הכנס.
טורונטו יפה, אנשים יפים, וזוג החברים נשאר יפה, עכשיו עם ילד מלאכי כבן עשר. הולכים מדי בוקר לעבודה ולבית-הספר וחוזרים בערב. את הזמן שנותר לבד בילה בשיטוטים בעיר ובהכנת ההרצאה שלו. אבל יום שישי אחד השאירו את הילד בבית. קח אותו לגן השעשועים אם יהיה לך זמן. בטח שהיה.
הם שיחקו בכל המשחקים, קרוסלה ונדנדות. נהנה לשמוע את הילד אומר בעברית מגליצ'ה כמו בארץ. המגליצ'ה הייתה ענקית, צינור ארוך עם פיתולים. הילד נהנה מכל רגע. תקנה לי הוט דוג, תקנה לי גם ממתק, אפשר קראנברי ג'וּס? אני צריך פיפי, תרים אותי. ישב על ברכיו בזמן הגלישות.
ואז ראו מגליצ'ה פתוחה, בלי פיתולים אבל מאוד גבוהה. הילד עלה והתגלץ' לבד. הוא עצמו כבר היה עייף אבל הקטן האיץ בו לעשות גם הוא גליץ'. טיפס בסולם. ילד אחר כבר ישב שם.
ילד...
תחילה היה הריח. אי-אפשר לטעות. ואז הראש. שיער דליל, אפור ומקורזל סביב קרחת קטנה עם בהרות. עכשיו הסב הילד ראשו והביט בו. עור בלוי זרוע כלי-דם, אף ואוזניים גדולים, שיניים פגומות, משקפיים.
הוא רצה למות באותו רגע. מעולם לא ראה את זה במציאות אבל המילה המבעיתה קפצה משום-מקום. פַּרוֹגֶריַה. זקנה טרם-עת. משהו עם התקצרות מואצת של הטלומרים.
חיוך קלוש. האם שמע הישיש הקטן את הבכי שעלה מריאותיו ובקושי הצליח להחניק? היי קיד, בוא נגלוש יחד, אמר באנגלית ובלבו הודה לו על שחזר והסב פניו קדימה, כי עכשיו דמע ללא מעצור.
אבל האימא הייתה למטה, צעירונת. תקעה בו מבט רושף גצים. אצבע הונפה מולו בתנועת סילוק מאיימת: דונ'ט!!! עוף מהבן שלי! יש לי אותו לזמן קצוב, לא צריכה שיבכו לי פה לידו. רד מיד! חזרה בסולם!
תשכחי מזה.
שאף אוויר בכל הכוח וניגב פניו בשרוול, כרך רגליים וידיים סביב הילד, הצמיד לחי אל הלחי הכמושה ונתן דחיפה קדימה. היה נדמה לו ששמע גרגור. זוכר במעומעם שאפילו נישק את הראש המדובלל כשנחתו בארגז החול.
היא נרגעה ולא הקימה מהומה למרות שהתכונן גם לזה. אספה את הילד והלכה אתו שוב אל הסולם.
בין השיחים צנח על הברכיים ונכנע לבכי מרסק ריאות ולב. האימא הזאת... איך היא מתמודדת יום-יום חשוקת שפתיים... די, שומעים אותך, תירגע. יש פה עוד ילד, בטח משחק איפה שהוא. תיכף אתגבר.
ליד השירותים הייתה ברזייה. מיהר לשטוף דמעות ונזלת, לשתות הרבה, לקרר פנים, לנשום עמוק ולחפש את בר-המזל שחי בגוף תואם-גיל.
את הדרך חזרה עשו בפטפוט קליל. רק אחיזת היד הקטנה הרגישה חזקה מהרגיל.
ארוחת ליל-שישי הייתה מאוחרת. שני מדענים בפוסט-דוק אינטנסיבי במוסדות יוקרתיים. עשו קידוש סמלי. הילד כבר ישן. האישה חיממה אוכל קנוי מעולה. הבעל הביא פיתות כמו מהארץ. כמה דקות של לעיסה בשתיקה.
איתן אמר שהיום קצת לא הרגשת טוב...
הפעם שלט בעצמו. ראיתי היום אשכרה פרוגריה, פה בסאבּאֵרבּ! הרגשתי כאילו השטן עשה לי אמבוש. לעג לחיים, לילדות, לכל מה שיקר ויפה בעולם הזה. תארי לך ילדון הולך למות מזקנה...
הבעל דחה את הצלחת והליט פניו על השולחן, השתנקות, צפצוף ילדותי, כתפיים חסונות רוטטות. ואז נעצה בו האישה מבט קטלני, השני באותו יום.
הוא בקשר איתם מאז. הממזרים קיבלו שניהם טניור בבוסטון מחלקה ליד מחלקה. אִִיתֵ'ן תובע עד היום נשיקה וחיבוק בכל פגישה כמו מדוד רחוק.
ג.
בקהל השומעים הירושלמי ראיתי כמה פנים עטורות זקן, כיפות שחורות ונשים בשביס. המנכ"ל החרדי הצעיר, מלבד לחיצת-יד בהתחלה, לא יצר שום קשר. בסוף ההרצאה עשו לי סיור קצר במעבדות. ביולוגיה של תואר ראשון. הקשר לזקנה נשמע לי קלוש אבל מה אני יודע. אבא או דוד של המנכ"ל, חרדי גם הוא, סיפר לי על "הנהגות הבריאות" שלו. לישון שלוש שעות בלילה, דיאטה עתירת חלבונים ושומן מן החי, ויי איז מיר. לא זוכר את שמו המלא, רק את שם המשפחה: משי-זהב.
אני עדיין שוכח שמות ויש לי סחרחורת כשאני קם מהשינה. ורטמן רשם איזה חמישים בדיקות. עוד לא עשיתי. למי יש זמן. ובכלל ידוע שדיכאון פוגע בזיכרון. נראה קודם איך אהיה כשלא אקום כל בוקר בידיעה שאני שותף לפשעים נגד האנושות, ושלא הרחק ממני מתים כל יום עשרות ילדים בגיל הילד ההוא עליו השלום, וקטנים וקטנות ממנו, ותינוקות.
לא מפרוגריה, מרצח.
