א.
לא מכבר חלקתי כאן את התפעמותי מהיופי של עץ-בר שלא נגזם מעולם ועיצב את צורתו לבדו. ביולוגיה היא בעיקר מתמטיקה, וליתר דיוק הנדסה: כל מבנה חי מציג פתרון פשרה אופטימלי בין דרישות רבות וסותרות. האבולוציה היא מנגנון החישוב המאפשר את השגת פתרון זה. במקרה של הצמח: צריך להעלות מהאדמה מים ומינרלים לגובה מטרים רבים, ולשם כך להצמיח שורשים מסועפים, ומנגד צריך להצמיח למעלה עלים ולעשות פוטוסינתזה בתהליך שאף אחד לא הבין היום עד הסוף, ומכל אלה לבנות שלד ליגנין חזק, שיעמוד שנים רבות נגד כוחות הכבידה והרוחות.
התוצאה המיטבית הזאת, שלא במפתיע, מצטיינת גם ביופי מרהיב.
"העצים מתים זקופים" הוא קומדיה יפהפייה של אלחנדרו קסונה. זקן שוכר את שירותיו של שחקן כושל, האמור לשחק את תפקיד הנכד הנעדר בחיי אשתו ההולכת ומאבדת את צלילותה. המחשבות על גוף הצמח אחרי מותו מחזירות אותי אל היפותזת השעשועים שאני מעלה כאן מדי חורף.
ב.
השלד הענק של הגדילן הקוצני קטן בהרבה מזה של עץ זקן מת אבל גם הוא מרשים, בעיקר כשהוא מופיע במספרים גדולים. בטבע אפשר לראות דונמים רבים של צמחיית קוצים דוקרנית ובלתי-עבירה של שיחים כאלה וגם אחרים, לפעמים גבוהים מקומת אדם. מאסה צפופה באפור-חום, גן עדן לנחשים.
אבל חורף עכשיו, ובקרקעית סבך הקוצים הזה כבר צומח מרבד ירוק עבה. מתישהו ייעלמו הקוצים המלבינים ותשתלט הצמחייה הירוקה עד שתהפוך בקיץ לסבך קוצים חדש.
אבל האם שאלתם את עצמכם איך מתרחשת ההיעלמות הזאת? כאן זה נעשה מעניין. התפרקות הקוצים היבשים היא מאוד הדרגתית. רק הרטיבות והמגע עם האדמה גורמים לפירוק הליגנין העצי ולהתפוררותו. הליגנין הוא פולימר, כלומר מולקולה בצורת שרשרת של מולקולות זהות, והוא מאגר הפחמן העשיר ביותר בגוף הצמח. השרשרת הזאת היא אם כן מזון מרוכז לדור הבא.
איזה חלק מהצמח מתפורר תחילה? אלה הם כמובן השורשים והגבעול התחתון של הצמח הבאים במגע עם הקרקע הרטובה והפטריות והחיידקים המפרקים שבתוכה. גם העלווה הרטובה המצטברת למטה מסייעת לפירוק. אבל שימו לב: למרות ריקבון השורש, השיחים לא נופלים ומשתטחים על האדמה! למה? ראשית, כי הם מסועפים מאוד לצדדים, ושנית, כי הם ממשיכים להחזיק זה בזה! לכן הם בעצם "שוקעים" בהדרגה. וכך, גם בעיצומו של החורף, עדיין ממשיכה הקרקע לקבל חזרה את פיקדון חומרי המזון של הדור הקודם באופן הדרגתי, מלמעלה למטה.
שמא גם התפרקות זו מתוזמנת באופן מכוון כדי ליצור שחרור מזון הדרגתי לקרקע, כמו ה-slow release של התרופה בדם? די ברור שהסבך הקוצני מסייע בסתיו לאגור מי גשמים וטל וליצור סביבה מגינה לנבטים הצעירים שלרגליו. ואני בטוח שאם מישהו ימדוד את הטמפרטורה בשכבה סבוכה זו של צמחייה מתפרקת, יתברר שהדור הקודם מספק לצאצאים גם מעט חום.
אולי, אם כן, על מכלול הצרכים המכתיבים את צורת הצמח הבוגר – יציבות, קליטת אור, גובה פרחים וכו' – מתווסף גם שיקול המיחזור המיטבי של השלד לטובת הדור הבא? לפני כמה שנים עלתה בי מחשבה כזאת כשראיתי עצי ענק מתפוררים ביער ביצות בשבדיה: שמא צורת השורש של העץ מבטיחה כי בנפילתו תיווצר גומה ענקית אוגרת מים לטובת צאצאיו?
כך או כך, התנועה הגלית הזאת – סבך יבש יורד למטה, ועשב ירוק צומח למעלה – שובה את הלב כל שנה מחדש. נראה שהצמח מצווה במותו את החיים ביותר דרכים ממה שאנחנו יודעים.
ג.
אז בואו ננסח את זה בשפת האבולוציה והגנטיקה: במאבק הקיום בטבע מצליחים לא רק אלה השומרים על חייהם אלא – ויותר – אלה שדואגים לקיום צאצאיהם אפילו תוך הקרבת חייהם, אחרי שמילאו את תפקיד הרבייה. הנה חוקרים ישראליים גילו כי נקבת עכביש הצמירן מותירה את גופתה לצאצאיה כדי שיתחזקו לפני שייצאו לדרכם בחיים. זו בוודאי לא הדוגמא היחידה. "הגֶן האנוכיי," יצירתו המונומנטלית של הביולוג הבריטי ריצ'רד דוקינס, מבוסס על תופעה פרדוקסלית זו: גֶן בודד יכול לדחוף אורגניזם להקרבה עצמית עד להתאבדות אם הדבר משרת אורגניזמים אחרים הנושאים את אותו גֶן.
השערתנו נעשית עתה מוגדרת: אם אורגניזמים דואגים לצאצאיהם, הרי בין הנבטים שיגדלו בסביבת הצמח הנובל יהיו גם כמה מצאצאיו, שיושפעו מצורת וקצב התפרקותו. עדיף לו אם כן לשחרר לאדמה את חומרי המזון מהשלד שלו ביעילות, כלומר בשחרור איטי כמו תרופה. אולי גם עצם הישארו זקוף אחרי מותו מסייע לנבטי הדור הבא. למשל צמח קוצני ממשיך להרתיע אוכלי עשב.
הלחץ האבולוציוני הזה ברור מבחינת הנבטים: הם נובטים בסביבה שבה עדיין עומדים שיחים נבולים מהדור הקודם ולכן עליהם להסתגל למצב זה ולהפיק ממנו את מלוא התועלת. אבל לטווח הארוך יותר, צריך לחץ הברירה לפעול גם על צמחי הדור הקודם: לסייע להתפתחות צאצאיהם גם אחרי מותם.
לא ייפלא אם כן שהבוטנאים מציינים בהתפעלות את העובדה שצמחים קוצניים כמו החוח מותירים את שלד הליגנין גם שנתיים אחרי מות הצמח: https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=37 .
עוד הוכחה ללחץ הברירה השני, הצופה פני עתיד, מספקים ה"גלגלים" המפורסמים כמו המלחית האשלגנית או הקוכיה ההודית. בצמחים אלה הענפים גדלים בצורת קשת, הפונה למרכז, ולכן מבנה הצמח כולו הוא כדורי. אין הסבר לכדוריות זו כל עוד אנו מתבוננים רק בצמח החי. אבל אחרי מות הצמח מתפרק תחילה השורש, ואז משתחרר הצמח היבש מאחיזתו בקרקע ומתחיל להתגלגל ברוח ולפזר ביעילות את זרעיו. כאן בבירור נעשית פשרה הנדסית מורכבת: לצד הדרישות התפקודיות המוטלות על צורת הצמח בזמן חייו, מוטל עליה לשרת את המין גם בשלב שאחרי קמילתו.
השערת ההתפרקות המבוקרת היא הכללה של הסתגלות זו. המנגנון אמור לפעול בעיקר בצמחים הגדלים בצורה צפופה, שבהם גדולה ההסתברות שהצמח הנובל יסייע לצאצאיו הישירים. אבל בהתחשב במגוון היחסים האקולוגיים בין צמחים שונים החולקים את אותו ביוטופ, תיתכן עזרה הדדית כזאת גם בין צמחים שונים לדורות הבאים.
ההשערה לסיכום היא זו: מבנה הצמח, כולל הרכבו הכימי, בא למלא תפקידים ידועים של יציבות, העברת מים, קליטת אור וכד' – כל אלה בתקופת חייו של הצמח. אבל על אלה נוספים גם תפקידים שימלא המבנה אחרי מותו, לתועלת הדור הבא. בין תפקידים אלה נמנה השחרור המבוקר של חומרי מזון חזרה לאדמה, הגנה ע"י קוצים מפני אוכלי-עשב, וכן אגירת מים ויצירת חום בשכבה התחתונה בה מתרחשים תהליכי הפירוק.
ד.
שלשום הביא הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט לקבורה את בנו גל מאיר ז"ל, שנפל בעזה. גל למד ביואינפורמטיקה וחלם להמשיך ללימודי הרפואה. בא היום הראשון לשבעה והאב השכול התבשר גם על נפילת אחיינו, מאור מאיר כהן. שני הדודנים נשאו את שם סבם, מאיר ז"ל.
(עדכון: לאחרונה הביא איזנקוט לקבורה אחיין שני.)
אין לי כוונה להיות ממלכתי עכשיו. הייתי שמח מאוד אילו, במקום שלושת הבחורים היפהפיים האלה, הובלו במסע הלוויה ארוך נתניהו, בן גביר, סמוטריץ', לוין, דרעי, גולדקנופף, סילמן, רגב, וכל כנופיית הדמים שהביאה אותנו עד עברי פי פחת. פיר עמוק בחירייה יהיה פתרון אקולוגי מיטבי לצורך זה.
וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, כך נקרא בפרשת השבוע הבא. כשישובו צעירים לקבור את הוריהם, נשוב להיות עַם שוקק חיים.
