לא מתים מזה

בניין מדעי החיים על שם זיגפריד אולמן היה אחד המבנים הראשונים שהוקמו במכון וייצמן למדע ברחובות, לא הרחק מבניין זיו העתיק שהוקם בין הפרדסים של אז בידי וייצמן, שהתגורר בארמון הענק שעל הגבעה. יחד עם עוד שני בניינים, וולפסון וזיסקינד, אף הם פנינות ארכיטקטוניות עטורות יצירות אמנות, השקיף בניין אולמן המרובע על כיכר דשא גדולה ויפהפייה ובה בריכת דגים, פסל, מסלעה ומבחר עצים ושיחים אקזוטיים. יופי מרחיב-לב, סימפוניה אורגנית של אדריכלות נוף וגינון. אולמן תחם את הכיכר מצד מערב. מעל לשש מדרגות הכניסה נמתח גגון בטון קטן על עמודים, וחובב טבע היה מבחין כי בפתחי התאורה העגולים שהיו מצדו התחתון קיננו עטלפים זעירים שהיו מגיחים לעת ערב בציוצים חרישיים לעוף ולצוד חרקים.

בלילות היה האור דולק בהרבה מאוד חלונות בבניינים אלה שסביב הכיכר. ככה זה במדעי החיים. צריך לדאוג לחיות המעבדה, לתרביות הרקמה, לתאים, לבדיקות ולניסויים שארכו יממות ויותר. אינקובטורים, חדרי קור, מנדפים וצנטריפוגות פעלו סביב השעון. הלבורנטים עושים משמרות, הסטודנט פוגש את הפרופסורית גם בלילות ובשבתות – תחושה מוזרה של משפחה. לכל מחלקה ריח ייחודי משלה, כמו ריח כלובי העכברים באימונולוגיה או ריח מצע האגאר בביולוגיה של התא, ועל פי רוב אלה ריחות נעימים מעוררי געגועים. וכמובן צבא מדענים, מסטודנטים ועד אמריטוסים, היה רוחש כאן בכל שעות היממה. עדיין זוכר אני את הכלים ומכשירי המעבדה הנפוצים הקרויים על שם ממציאיהם: פיפטת פסטר, צנצנת ארלנמאייר, מזרק אפנדורף... וממרחק השנים אני יכול למפות את הכיכר הזאת לפי המחלות בהן עסקו המעבדות מסביב: כאן לויקמיה, לידו סכרת, פה אנמיה חרמשית, שם פרקינסון וממול דיכאון דו-קוטבי. לא מעט מהחוקרים היו גם רופאים.

במרוצת השנים הוליד בניין אולמן – שלוש קומות ועוד קומת מרתף – בניינים חדשים וגדולים ממנו. המחלקה לפיזיקה כימית עברה לבניין פרלמן הגבוה שנבנה דרומה משם, ממערב נבנה בניין לובין, וגם לוולפסון נוספו קומות ואגפים. מחלקות פוצלו ומוזגו תחת שמות חדשים ומילאו את הקמפוס. ביופיסיקה, גנטיקה, נוירוביולוגיה וחקר הורמונים התרחבו וגדלו ואפילו הולידו פקולטה נוספת למחקר המוח. מאולמן יצאו ענקי דור המייסדים של וייצמן, האחים המיתולוגיים אהרון ואפרים קציר, מורי האהוב שניאור ליפסון, ומספר לא מבוטל של חתני פרס ישראל ופרסים עולמיים. 

עכשיו חרב הבניין היפה. טיל איראני פגע בו בימי ממשלת נתניהו, שהביאה את ישראל אל עברי פי פחת, ושטמה דעת והשכלה. מאות שנות עבודה במגוון מדעי החיים ירדו ברגע לטמיון, ורק במזל לא היו קורבנות בנפש. טרגדיה שעוד תגבה מחירים בנפש, הלוואי ואתבדה.

אולמן היה לי בית במשך כעשור, ובמובנים רבים עיצב את חיי. קטונתי מלספר על הנפילים שפעלו ממנו ושמקצתם זכיתי להכיר. לכן, כמו מחבר "חיי אדם," אספר על ימיי באותו בניין בגוף שלישי.

א.

הנכנס לבניין מחופה השיש היה רואה ממולו באולם הכניסה, המרוצף שיש אף הוא, פאטיו מרובע שקוע מאחורי קירות זכוכית ובו צמחייה מרחיבת-לב. מהקיר משמאל השקיפו ציורי שמן של זוג הנדבנים נשואי-הפנים זיגפריד ואירמה אולמן. המסדרון הימני, עטור דיוקני אבות הביולוגיה כמו קלוד ברנאר ואוטו וארבורג, פנה אל הספרייה הקטנה למדעי החיים. לספריה היו דלתות מזכוכית. מימין לדלתות היה דלפק הספרנית, ומשמאל מדור התצוגה של כתבי-העת. אבל מול הדלתות השקופות ניצב שולחן קריאה קטן עם שתי כורסאות נמוכות, כך שכל הבא במסדרון יכול היה לראות מי יושב לקרוא את המאמרים האחרונים. הספרייה הייתה פתוחה כל שעות היממה, גם בשבתות, ואנשים נהגו להשאיר בה ספרים פתוחים ודפים כמו על שולחן העבודה בבית. 

כן, זה היה לפני עידן המחשבים.

בספרייה זו ישב במהלך שנות השמונים המשתמש המוזר ביותר בין באיה. רבים כבר הכירו אותו ממראה, וכמעט כולם ראו בו תימהוני אם לא למטה מזה. הוא הועסק כ"סטודנט לפי שעות" במחלקה לגנטיקה של צמחים באגף ממול, ומשם היה ממשיך אל הספרייה אחרי שעות העבודה המעטות. שם תפס לו מקום קבוע, ממש בפינה האחרונה של אולם הקריאה הפנימי, ובה שקד על עבודתו. ספרנית הערב שאלה אותו פעם בהקנטה אם הוא גם ישן בספרייה. הוא הבין שכך הוא מצטייר בעיני רואיו, מעין נווד המעדיף את מקום העבודה על ביתו. בפינה ההיא, במשך עשור מלא – מגיל עשרים עד שלושים – היה ממלא דפים בעברית בכתב-יד בלתי מפוענח.

אותו בין-ערביים קם בכבדות מכיסאו בפינה ופנה אל היציאה. זה היה עוד מאפיין של מוזרותו. היום מקשרים את זה להפרעת הקשב הגורמת לאדם לקום מעבודה אינספור פעמים בתירוצים שונים, להסתובב בחוץ ולחזור לעוד זמן קצר. זה היה אם כן ADHD חזק. הוא פנה אל פתח הספרייה.

בפינת הקריאה מול מדף כתבי-העת ישב, שקוע בקריאה, בחור חדש במכון, לבוש בגדי ספורט ולרגליו תרמיל עם זוג מחבטי טניס. הוא לא הרים את ראשו לראות מי עובר לידו. גם היוצא הציץ בו רק רגע ומיד פנה אל הדלת. במסדרון החיש צעדיו, ירד בדילוגים במדרגות ופנה אל הכיכר.

רוחו לא הייתה טובה עליו. הוא היה בודד מאוד באותם ימים, ולא מכבר דחתה סטודנטית את חיזוריו. עדיין התגורר עם הוריו, בחור ללא עבודה של ממש ולא לומד בשום מסגרת אקדמית, עובד-מעבדה זוטר במקום שכולו לימודים גבוהים, החל מהמרוץ לדוקטורט ולפוסט ומשם לפרופסורה ולקביעות הנכספת. לעומתם הוא היה רק יושב הספרייה המתמיד, שנה אחר שנה. איש לא ידע מה בדיוק הוא עושה בה, ולמען האמת גם הוא לא תמיד ידע להסביר לעצמו. ובאותו יום, אפילו מה שעשה נמאס עליו.

בראש מורכן חצה את מדשאת הכיכר הנהדרת לכיוון מזרח. זה היה מסלול ההליכה האהוב עליו. מעברה השני של הכיכר נמצאת הכניסה לבניין זיסקינד הבנוי בסגנון ישן ומלא הוד, שבאולם הכניסה שלו הוצב המחשב הראשון שנבנה בישראל, וממול היה מקדם את פני הנכנס פסל ענק של איינשטיין. כאן עבר טיולו היומי שהמשיך במסדרון הפנימי, שם היה פוקד את השירותים החבויים והנקיים ופונה ביציאה האחורית אל גינה קטנה וקסומה. משם נהג לרדת במדרגות המוצללות שליד אולם סן-מרטין אל עוד כיכר עגולה עטורת פרחים. מעבר לשדרות זיו נפרש נווה מץ, שכונת מגורי סגל שנראתה כאילו תלש מישהו חתיכה קטנה מאירופה והעתיק אותה לשם. ובאמת, בפינה העליונה שכנה אחוזתו המפוארת של סר אייזיק וולפסון, שבניין וולפסון ליד אולמן נקרא על שמו, ובה אפילו נבנו מעונות סגל למשרתי הברון האנגלי הזקן ומר-הנפש שעדיין התגורר בה לבדו. בהמשך, תחת פיקוס ענק, ניצב משכן השרד המטופח של נשיאי המכון. משם יורדות כמה מדרגות אל עוד שכונת ווילות של חברי הסגל. שמאלה המשיך המסלול לכיוון בריכת הדגים של הפקולטה לפיזיקה, הלאה מול מגדל המאיץ בחזרה אל שדרת זיו. שם יחלוף על פני סן-מרטין כדי להקיף גם את בניין זיו, ממנו התחיל מכון וייצמן. בסוף המסלול הזה עם הלולאה בסופו ישוב אל אולמן ההולך ומחשיך ואל הספרייה בה כבר נדלקים אורות הערב.

אבל זה לא קרה הפעם. הוא לא עבר אפילו את הכיכר הראשונה.

באמצע המדשאה האט ושאל את עצמו מה עוד מטריד אותו חוץ מהנחס הרגיל. משהו מהרגעים האחרונים... באותם ימים למד לראשונה לשים לב לכך שבכל פעם שמצב-רוחו נעכר פתאום ללא סיבה, זה קורה עקב משהו שראה או שמע רק כמה רגעים קודם לכן ומיהר לסלק ממחשבותיו. מה אם כן היה הדבר עכשיו? הוא נותר על עמדו.

המבט המהיר ההוא בבחור החדש... מה זה היה? למה הפנית מיד את הראש? כן, זה היה יפיוף מהסרטים. כמו מתוך סדק באפלולית נדחקו והבזיקו מולו קיבורת זרוע ותלתלים שנטבעו באותו הרף-עין.

הוא למד פסיכואנליזה באותם ימים. בעצם זו הייתה האובססיה שהשתלטה על חייו והולידה את הפרויקט המטורף בו החל באותה פינה: ניתוח פסיכואנליטי של התנ"ך, שהתרחב עם הזמן לניתוח פסיכואנליטי של היהדות כולה. עשר שנים און אנד אוף, שבמהלכן החליט שהוא גם פיזיקאי והחל ללמוד את תורת הקוונטים. אז הוא קרא כמובן הרבה פסיכואנליזה, מפרויד ועד ימינו, וגם עשה אנליזה לעצמו ואפילו לכמה אחרים בחוסר-אחריות משווע. והנה עכשיו היה צריך שוב להתמודד עם העובדה שמראה גבר יפה עורר בו אי-שקט.

בוא'נה הפסיכואנליסט הדגול שלנו נדלק על בחורים!

טוב זה כמובן לא בושה. הרי כל ההוגים הגדולים אהבו יופי. אפלטון, תומס מאן...

לא, אל תזיין לי ת'שכל עם "הוגים גדולים"! אפלטון גם חשב שנשים נחותות שכלית. וכשהנער שהביא לו את המוזה היה נעשה קצת יותר גברי הוא היה נוטש אותו ופונה לחפש מוזה אצל אידיאל היופי הבא. אהבה? סתם פחד מזִקנה. מאן? הוא היה לא רק הומו בארון אלא גם פדופיל ומגלה עריות, זוכר? הוא מזמז את הבן שלו קלאוס כשהיה ערום (ככה הוא מספר!), ובטח עשה עוד דברים שלא סיפר. כן, הבן הסופר בזכות עצמו, שהתאבד בסוף. וגם הקטע ההוא עם הילד בוונציה תמיד נראה לי פתטי. אשנבאך, אחרי שצבע את שיערו, מת בשקט בכיסא על חוף הים – סיום אסתטי אבל פחדני. מה היה קורה אילו נשאר בחיים והמשיך לחזר אחרי הפולני הקטן? במקום "וכעבור יממה שמע עולם הלום מצער על מותו" היה צריך לכתוב "וכעבור יממה שמע עולם נבוך על מעצרו בידי משטרת ונציה"?

הדיכאון גבר. הוא נשאר עוד רגע שם, בעיבורה של המדשאה, ובאחת סב על עמדו ופנה חזרה אל הספרייה. אני לא אשנבאך, כן? אני לא מדחיק. אני לא מת.

ב.

קרירות המזגן קידמה אותו באולם הכניסה. וכבר במסדרון ראה שוב מבעד לזגוגית את אפולו יושב כמו קודם שקוע בקריאה. טוב זו לא הייתה סתם חולצת ספורט אלא גופייה, שחשפה גם כתפי שיש ואניצי בית-שחי. היד השעונה על מסעד הכורסא שיחקה באצבעות ארוכות, חולמניות, בתלתלים כהים. הוא אילץ עצמו לא להסב מבט בעודו פותח לרווחה את דלת הזכוכית החורקת. הפעם הרים אליו הבחור להרף-עין את מבטו ושב לקרוא.

חושק שפתיים, לא המשיך אל פינתו העגומה אלא הוציא ממדף כתבי-העת את הגיליון האחרון של נייצ'ר והתיישב אל השולחן מול הכורסא. לשולחנות הקריאה בספרייה באותם ימים היו מחוברים מדפי עץ שבתחתיותיהם היו קבועות נורות שולחן ארוכות. הוא הדליק את האור והתיישב כך שיוכל להביט מקרוב בבחור בעוד מדף העץ מסתיר ממנו את עיניו.

הנה היפיוף שלך. אל תברח. תסתכל ותגיד הכל מה אתה מרגיש. תתמודד. לא מתים מזה.

בדממת בין-הערביים, רק שניהם בספרייה, שקע בחיזיון שלפניו בתערובת של אימה ובושה והנאה אסורה. אֵי תוֹכְמְ-אֵ-סַאג (הוי ביצת כלב)! כמה שהוא יפה. עצמות-לחיים מוגבהות כמו של אינדיאני ושיזפון בגוון דבש עמדו בניגוד מטריף לברק הספיר-אזמרגד של עיני השקד המלוכסנות. חוטם דק, עם רמז לקימור, ירד והתרחב אל נחירי איילה ושפתיים שכמו צוירו ברישום עיפרון עדין מעל סנטר מחוטב. כיליד איראן שגדל בתוך בליל עליות ניחן הנווד בחוש למוצא אתני. מהיכן בא זה? אלה קווי-רוך סלאביים ולטיניים – חלקם נשיים – אבל ניכר גם כפור נורדי, ובעיניים הקוראות בצימאון מבליח כמדומה עוד לאום לא ברור.

גוי מַחְשְמוֹי, הרמפרודיט ארור מזרע עמלק בא לעורר הרהורי עבירה בתלמיד-חכם תמים מישראל.

באי-רצון המשיך מטה אל הצוואר התמיר, החזה והרגליים הארוכות עוטות הכשות. הוא חש בהאצת נשימתו. לך עם זה, אל תירא. יד נבוכה נשלחה בלאט מתוך ענן הפנטזיה, לפרוע את שפעת התלתלים ולגלוש הלאה במורד הגוף. לנשק? ללטף? להפשיט? בוא נזרום. זקפה קלה נענתה מלמטה. הוא הרשה לעצמו להיסחף. אוראלי? אשכרה זיון? בוא נגיד שזה לא בלתי-נעים. הוא היטיב את מכנסיו וייצב את ההתנשמות הגוברת.

הדלת שבה ונפתחה בחריקה. דיקאן מדעי החיים נכנס לספרייה כהרגלו מדי סיום יום עבודה. כהרגלו העיף מבט אטום בנווד של הספרייה שישב הפעם לא במקומו הקבוע. הוא פנה אל מדף כתבי-העת, שלף את גליונות Cell ו-PNAS, ובעמידה פתח אחד ועיין בו.

אז לא, הוא לא עיין. לא בכתב-העת בכל אופן.

ממקומו מאחורי מנורת השולחן, כמו סוכן שב"כ מיומן, הבחין הנווד איך פרופ' פייגלוביץ' מעמיד פנים כאילו הוא קורא בגיליון שבידיו בעוד עיניו מתמכרות לאותו מחזה שסקר הוא עצמו עד אותו רגע. כן, מאחורי המשקפיים התרוצצו העיניים בשקיקה על הירכיים השריריות וזרועות השיש, קפצו לרגע בעצבנות אל עיני היפיוף לוודא שאינו מבחין בו ושבו – חי נפשי – אל החלציים! המממ... מלמל הפסיכואנליטיקאי מטעם-עצמו אל זיפי זקנו הבתולי, פייגלוביץ' ירום-הודו הוא נושך-כריות! 

הרשעות הייתה מפלט נעים ממערבולת הרגשות הקודמת, ולכן המשיך וציין לעצמו שגם צבע השיער סביב קרחתו של הדיקאן הוא כהה באופן חשוד. נו, עוד אשנבאך.

בשלישית נפתחה הדלת בתנופה.

נערה תימנייה תמירה ויפהפייה נכנסה ופרשה זרועותיה אל האליל שבכורסה שזינק ממקומו למראיה. חיבוק ארוך, גניחה חרישית, והשניים נלפפו זה בזו. פייגלוביץ', כמו פורץ למשמע יבבות ניידת, מיהר להתנדף (עם כתבי-העת!) והותיר לגורלו את הנווד שרוע דומם על הכיסא מאחורי שולחן הקריאה.

השפלה כזו לא זכר מימיו. זה אפילו לא היה זבוב על הקיר עכשיו. ג'וק מתחת למיקרוגל, אם כבר. אוף לכו תתמזמזו ותזדיינו עד שתמותו מאפיסת כוחות, אבל למה דווקא פה מולי? ואם לא יכול היה להיות יותר גרוע, עכשיו מפנה אליו התימנייה כמעט ממרחק אפס את אחוריה המוצקים בעודה מתגפפת עם השיקוץ. יַחַרִים אַבּוּכְּ יַא בַּת מֵנִידָּא (יקולל אביך הוי בת מי נידה)! כל שנותר לו היה לכבוש פניו בנייצ'ר ולהתמסר לשורת גידופים עצמיים. לך תמצא לך חיים חתיכת כלום מחוצ'קן נטול תעודת בגרות, לא כאן ולא שם, לא פסיכולוג ולא פיזיקאי, לא יודע אם אתה מקנא יותר בו או בה, אפילו פייגלוביץ' פון-אשנבאך לא פתטי כמוך.

שֵאל וִּי גוֹ טוּ דֵ'אט קיוּט רֶסטורַנט אִין שעריים? הציע הבחור באנגלית רכה, מלודית, שנשמעה למצותת בריטית אבל מדגם המילים לא היה מספיק גדול לזיהוי המבטא. סוף-סוף יצא זוג האוהבים מהספרייה והותיר אותו מתבוסס בגידופיו וברגשות הנחיתות שגאו ותפחו כמו קצף ממיכל אקונומיקה שנשפך על מזרקה, והוא אפילו לא אזר אומץ לקחת את תרמיל מחבטי הטניס שנותר מיותם ליד הכורסה ולהעיף אותו אל בריכת הדגים בכיכר.

ג.

שם, בפינתו התמידית, מלבד כתב-היד של הספר הבלתי-נגמר, הייתה עוד ערימת דפים הולכת וגדלה. גם אותם נהג להשאיר בתוך קלסר על השולחן העמוס. עד היום הוא מתחלחל לחשוב כמה אנשים התגנבו מדי פעם בשעה מאוחרת והצליחו לפענח את מה שכתב בהם. ...

...

...

[המשך יבוא. הבחור בו מדובר, כיום מדען בעל-שם, אינו יודע עדיין על החוויה עליה אני מספר. אבקש ממי שמזהה לא להביא את הסיפור לידיעתו לפני שאני אעשה כן.]