"בִּיצה" הוא סיפור מטלטל של צ'כוב עליו כתבתי במקום אחר, סיפור של כחש ורמייה. לפעמים הספרות והחיים מתערבבים. כך קרה גם לי במקום כזה.
במזרח רחובות הוכרזה לפני שנים אחדות שמורת טבע לא הרחק מהבית בו גדלתי. שלולית-חורף גדולה קיימת שם כבר דורות רבים וקוסמת לי בזיכרונות ילדות. אל הביצה הזאת יצאתי בוקר אחד עם פרופ' צחי פלפל מהמחלקה לגנטיקה ממכון וייצמן. כמה שעות טיול אינטימי של שני חברים, מכירים מזה כשלושים שנה, חולקים בהתלהבות תחומי עניין ומחשבות.
שיחה ארוכה. מדע, אבולוציה, פיזיקה, ענייני משפחה, מוזיקה ומה לא. הוא הזכיר לי "הרצאה משנת גורלות" כדבריו, שנתתי עוד כשהייתי דוקטורנט בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א ובה נפגשנו לראשונה, וכן קורס שלי במכון וייצמן שהוא למד בו בזמן הדוקטורט. הרבה צחוקים, גילויי-לב, מחוות של קרבה ואינטימיות בחיק הטבע עד גבול המקובל בין סטרייטים בגיל העמידה. אפילו הציניות הרגילה שלי מתמוססת.
צילום: צחי פלפל, מכון וייצמן למדע. Photo: Yitzhak Tzachi Pilpel, Weizmann Institute of Science
עכשיו, בתפקידו כמנהל מרכז ברגינסקי במכון וייצמן, הזמין אותי לתת הרצאה. כשהסכמתי שמח מאוד, ואז הציע לי גם משרת מדען אורח במרכז לכמה חודשים. הלב התרחב משמחה: סוף-סוף נוכל למסד את הקשר המדעי שהיה חטוף כל השנים האלה. לא אכחד כי גם תוספת המשכורת הייתה משמעותית עבורי. הצעתי שנכתוב מאמר משותף, הוא נענה בשמחה ושיתוף הפעולה יצא לדרך.
סיפור יפה, נכון? לא. ואין דרך קלה לומר את זה. צחי פלפל רימה אותי בתרגיל ארוך ושפל.
אינספור התכתבויות עברו בינינו למעלה משנה מאז הצעתו, אני עובר עליהן עכשיו והבטן מתהפכת מגועל (והאמינו לי, עיקר הגועל הוא בפרטים, בעיקר הצהרות האהבה ודברי החונף). בהדרגה התארכו השתיקות, התרבו הווטסאפים היתומים (מכירים את אלה שה-v אצלם פעם מכחיל ופעם לא לפי הצורך? היזהרו, סימן ברור לנוכלות!), והמיילים ללא מענה. רק עכשיו הבנתי את פשר המונח שובר-הלב "גוסטינג." ושוב: זו הייתה הצעה שלו, שהוצעה בהתלהבות גדולה, ואני נעניתי. בעדינות שבתי ושאלתי: האם הזמנה עדיין בתוקף? ארבע פעמים: בוודאי! אבל מועד פרסום המאמר הלך וקרב ומענה ממנו אין, ולבסוף שאלתי גלויות אם הוא מנתק מגע. חס וחלילה! אתה יודע שאני אוהב אותך! בוא לרחובות וניפגש.
נסעתי. נפגשנו. השיחה נסובה על כל נושא בעולם עד שהודיע שעליו ללכת.
טוב, מה בדבר ההזמנה?
אה כן, מעכשיו לא הוא יבחר את אורחי המרכז אלא ועדה לבחינת מכרזים למועמדים, שאותה בכוונתו להקים. מתי? "לא יודע."
אמר והוסיף ואמר שהוא ממהר. באיוולתי עוד הצעתי ללוות אותו. רק אחרי כמה צעדים מצאתי את עצמי מתאמץ להדביק אדם שממש מנסה להיפטר ממני.
למה? למה בכלל הציע מלכתחילה ופירט בהתלהבות כמה המשרה מתאימה לי? למה התחרט? למה שיקר? ואיך לא טרח אפילו להתנצל מול האלם והתדהמה על פניי? האם כמה טובות הנאה שביקש (וקיבל) ממני במהלך אותה שנה לא סיפקו אותו? ואם לא די באכזבה ובעלבון, הייתה גם המבוכה לספר לעמיתים בווייצמן שאותם שיתפתי בתוכנית המתרקמת. אף אחד, להפתעתי, לא היה מופתע.
מלכתחילה לא התכוונתי לתת פומבי לפרשה. לא נעים לחשוף איך נפלתי קורבן לעוקץ עברייני בידי מי שחשבתי לאדם הגון, וגרוע מזה לחבר. כבר התחלתי לשכוח מהעניין כשקיבלתי מעמית טלפון מבהיל. לא אוכל לפרט כי הנפגע/ת עדיין ביחסי כפיפות העלולים לסכן את עתידם. אומר רק כי עוד מעשה הונאה מכוער היה שם מצד צחי פלפל. וגם שם, הכי מחריד היה הקור האכזרי בו הונחתה ההודעה. עברו כמה חודשים – ועוד סיפור הגיע.
מעידות מקריות או נוכלות סדרתית?
שלחתי אליו את הדף הזה לפני העלאתו לרשת. עכשיו עבר לתחנונים מכמירי-לב שלא אפרסם ולא "אבזה" אותו, ועכשיו התירוצים יותר עלובים: "ייתכן שאלמלא האופן שבו התפתחו הדברים עוד היינו עושים זאת."
בקשה מהקוראים, בעיקר לצעירים, שלא יסיקו את המסקנה הלא נכונה: לא, אל תאבדו אמון בבני-אדם. היזהרו רק ממי שצריך להיזהר. טיפוסים כאלה עדיין נדירים באקדמיה. נדאג שיהיו נדירים יותר.
ולא, זה לא סיפור על בגידה מצד חבר, כי בדיעבד הנוכל המאוס הזה לא היה באמת חברי. חיבוקים במסדרון או הצהרות במיילים על פני השנים זה נחמד אבל חברות נבחנת במעשה. כשיהלום נופל מידינו ומתנפץ, אנו בוכים לא על מה שאיבדנו אלא על מה שמעולם לא היה לנו.
לא סיבה לבכות. רק ללמוד לקח. ולהזהיר.
