כתבתי ופרסמתי כמה סיפורים, וגם זכיתי שמישהו יכתוב סיפור עליי. גם זה קרה בבניין אולמן. שמואל ואקנין היה תמיד מעין כפיל שלי, כלומר עשה אותם דברים ולמד אותם מקצועות, רק שאתו זה נגמר רע. זה סיפורו עליי, ובסופו הסיפור שלי עליו.
אליצור שוטף מבחנות
אליצור שוטף מבחנות והידיים העכבישיות שלו לופתות אותן בעדינות ומרימות אותן אל האור העכרורי הבוקע אל חדרו. קשה לקרוא לאור אור ולחדרו חדר. אליצור חופר בשכבות האבק שעל חלונו, מין צוהר שנדבק בחלודה אל משקופיו. אליצור נע באי נוחות, נמנע מלהתנגש בקירות ובמחזיקי המבחנות המתכתיים. זה הקיטון שבו הוא מבלה את כל ימיו.
הוא אינו מביט בי, אליצור. יש לו עיניים גדולות ושחורות, בולטות מעט מחוריהן ויש לו גבות שמתפרעות לכל הכיוונים. הראש שלו ענק ביחס לגופו ורעמת שיער בנוסח "אפרו" עוד מגדילה את הרושם של העדר פרופורציה.
“אני רוצה לעשות לך פסיכואנליזה" – הוא אומר לפתע, לא חדל לרגע ממלאכתו – "למדתי איך עושים את זה ואני קורא המון על הנושא, כך שאני מאמין שיש לי מושג טוב על הטיפול ואני רוצה לנסות את זה על כמה נבחרים."
כשהוא מחייך, מפלחים את פרצופו המזוות ערוצים חומים ומתנפצים אל רקותיו.
הוא מסדר את המבחנות הרותחות אך היבשות במין מתקן גדוש חורים.
“אני כותב עכשיו ספר על האבולוציה ועל חץ הזמן ופיסיקה קוואנטית, מנסה לאחד כל מיני דברים" – הוא שח לפי תומו.
אני רוצה לשאול אותו למה הוא גר אצל הוריו ולמה אין לו חברה, אבל אליצור אומר שזה לא מעניין אותו וכשהוא אומר את זה יש עצב גדול, שחור בשתי העיניים שלו.
בסדר, הוא לא מלך יופי. הוא צנום, היחסים המתמטיים של גופו אינם הלניים, הוא מכוער. אבל אליצור הוא האיש הכי חריף שאני מכיר וכשהוא אומר דבר חכם, מוארות כל הפנים שלו באור שהופך אותו ליפה. כאילו ניצת בו משהו ומשתקף מבעד לפֵּרגַמנט שהוא עורו. יש לו מוח שמתביית על מהפכות. אז בזה אי אפשר להתאהב? זה חייב להיות שרירים?
בעצם, את השאלות האלה אני שואל לגביי. אני תוהה ביני לביני אם גם אני אוהב חוכמה עד כדי שטיפה של מבחנות מצחינות מניסויים בכימיה ובביולוגיה. אני מתבונן בגב הכפוף שלו ואני תמה אם לא יישבר. כי אז יש תקווה, אז עוד נותרו כאלה שמוכנים, בכל מחיר, לאבד עצמם לדעת, לנשום את האוויר המעופש הזה.
אני מגשש. אני אומר: "אין לך ספקות אף פעם?"
אליצור מביט בי בחיוך. הוא גדול ממני בכמה שנים. זה נותן לו תחושה של אח גדול והוא ממילא אוהב להדריך וללמד. כל אדם זקוק לדקות העליונות שלו. אז הוא עונה לי: "אין" ומתכופף ביתר הדגשה אל הכיור וממרק אותו בברזילית. אחר כך מזדקף:
"תראה" – בקולו הסבלני והמטיף – "אני עושה את העבודה הזו, שאני מאוד שונא, כמה שעות ביום. אבל זה מקנה לי גישה בלתי מוגבלת לספרייה. זה מאפשר לי לשוחח עם הפרופסורים ועם הדוקטורנטים. אני מעודכן מהם בחידושים האחרונים שבאחרונים. בינתיים, בבית, אני רושם כל יום כמה דפים. אני יודע שכשאסיים לכתוב, זו תהיה מהפכה. ומה המחיר של מהפכה? שווה שנים של מבחנות ושל בדידות מוחלטת או לא? אני מניח שזה קשור בטבעך. אם אתה מהפכן מטבעך אין תשובה לשאלה הזו, פשוט מפני שהיא אינה עולה. אם אינך מהפכן – אין תשובה לשאלה הזו, מפני שאין סיבה לשאול אותה. רק מהפכנים מתבזים בעבודות כאלה, זה חלק מתנאי המשרה."
הוא מגחך. הוא מחבב אותי ואת התלבטויותיי. אולי זה מזכיר לו את עצמו בימים קודמים – אבל קשה לי להאמין בכך. אליצור נראה לי כמו אחד שנולד עם הידיעה איזה ספר הוא רוצה לכתוב וינק את תוכן העניינים שלו משדי אימו. לא איש כזה יסבול ספקות. אולי זה נותן לו אפשרות לסייע ולהרגיש מועיל. איני יודע. אני מעונין הרבה פחות מאליצור בניתוח המניעים של בני אדם. אני מתעניין מאוד בשאלות כיצד הם יכולים לסייע לי או להזיק לי.
אליצור בוחן בסיפוק את העבודה הגמורה ומחווה לי בידו החוצה. הוא מכבה את האור בתנועה חדה המסתיימת במנעול הדלת ובקרקוש של צרור המפתחות שלו פעם אחת.
במסדרון חשוך ואנחנו נתקלים זה בזה בניסיוננו המגושם לצאת. לבסוף הוא מניח לי להקדימו ואנו מגיעים אל אולם כניסה גדול, בעל חלונות ענקיים הנפנים לגן ומסתיימים רק ברצפה. יש שם כורסאות מרופדות והוא יושב ורומז לי בידו לשבת.
כמה שאלות של נימוסין והשיחה גוועת. במבוכה הוא אומר שהוא חייב לחזור הביתה, הוא באמצע חיבורו של פרק חשוב בספר אחר שלו על פסיכואנליזה. אני מציע ללוות אותו והוא מסכים. אנחנו הולכים ברחובות הישרים של עיר מעטירה. פניו כבושות בכביש והוא הולך במהירות, כדרך שהולכים מי שפוחדים, כל האנושות נושה באליצור. הוא חב לה חוב של מהפכנות, אני חושב ולבי נחמץ. הוא יראה להם, כך הוא אומר ודאי בתוכו. אבל מי "הם" ומדוע שירצו לראות את מה שלא ראו עד הנה? מדוע שישנו אורחותיהם כשיארוז את המהפכה שלו בין שתי כריכות קרטון?
אני אומר לו באלם: אליצור, אינם רוצים אותך ולא את מה שאתה מקריב להם, כל השנים שלך, שאתה צעיר קבור בין האדים הצורבים של החומרים הכימיים האלה. אבל איני אומר דבר. מה יש לו לאליצור בעולמו מלבד לחלום?
אנחנו חוצים את הרחוב בלי להתבונן ימין ושמאל ומכונית עוצרת בחריקת בלמים, צמיגיה מעלים עשן. אליצור אף אינו מביט בה. באדישות הוא ממשיך במסלולו ואני אחריו. אני שואל: האם לא אכפת לו מחייו? למשל, האם היה שמח אם המכונית הייתה ממשיכה ודורסת אותו? האם זה היה נותן לו את ההצדקה שהוא מחפש הרבה שנים בקיטון הגיהנומי ההוא? תמיד ישנו פירוש אחר. למשל: אולי הוא סתם מרוכז באיזו בעיה שפתרונה נמצא על קצה אונתו השמאלית, מה שמנע ממנו להבחין במכונית או בי או בעולם.
זה בהחלט הסבר אפשרי, אם כי פוגע במקצת.
אליצור שואל: "החלטת כבר?" ובהתחלה איני זוכר למה הוא מתכוון. הוא מזכיר לי: "ביחס לפסיכואנליזה."
אני אומר לו שאינני מאמין בזה ואיני חושב להסכים. חוץ מזה, נראה לי שבטיפול בנפש צריכים לעסוק רק מומחים והאם אין כאן סכנה, הוא צריך לחשוב גם על עצמו.
אליצור מהנהן בעגמומיות.
"חשבתי שלא תסכים" – הוא אומר – "יש כמה שאני כבר מטפל בהם, אבל אתה עניינת אותי יותר מכולם. אתה לא נכנע לסמכות וטיפול הוא מצב כזה. יש מטפל שהוא עליון עליך ולו מבחינת הידע שלו. לזה לא תסכים לעולם."
פתאום הוא פונה אליי, אוחז אותי בשתי כתפיי ומביט לי עמוק לתוך העיניים. אני רואה אש קרה שם ונחישות:
"אני אהיה גדול" – הוא לוחש – "וגם אתה יכול להיות כזה. אז אל תבזבז את עצמך. אל תתפזר, לך ללמוד. אני ואתה – אנחנו מאותו החומר. אני מזהיר אותך."
נדהם מתגובתו, הוא מרפה ממני וממהר לפתע אל שער בית הוריו. שם הוא עומד, מסב לרגע את פניו, מראה לי באצבע ארוכה ורזה על תחנת האוטובוס.
"זה האוטובוס שלך לתל-אביב" – הוא צועק, מנסה להתגבר על רעש התנועה – "להתראות" והוא נעלם בתוך הבית וסוגר אחריו יציקה של עלעלי ברזל.
אני עומד מיותם בלב העיר הזו, הלא גדולה, אמנם. מסביבי מצווחים כלי רכב במידות שונות, צופרים ונעלמים. ראשי סחרחר, גדוש במבחנות רותחות ובאזהרות. אני יודע שאליצור שוחר את טובתי.
אני הולך לעבר התחנה ומתיישב על פס העץ המשמש בה כספסל. אני ממתין לאוטובוס. אפילו לא הספקתי לומר שלום. בעוד ימים ספורים אני ממריא לארץ אחרת, לעולם חדש, לעתיד של כסף. אני חושב על אליצור בחדר הקטן ההוא ועל עיניו כשסיפר לי על הספרים שהוא כותב. אני נזכר בנימת דבריו כשהזהיר אותי.
אחר כך אני עוצם עיניים ומתמכר לשמש האביב. עוד זמן קצר יגיע אוטובוס וייקח אותי מפה.
ועכשיו מה שאני זוכר מאותם ימים.
א. שמואל ואקנין. יש דבר כזה
ראיתי אותו לראשונה ב-1981 בראיון טלוויזיה עם מני פאר (https://did.li/AgUNf). חייל בן עשרים סיפר למראיין בטון סמכותי ונחרץ על כמה קבוצות מדענים שאִתן עבד. קבוצה אחת גילתה דרך לקרוא מחשבות של בני אדם על פי פעילות מוחם, השנייה גילתה סתירות בתורת היחסות, והעבודה בשלישית אפשרה לו לחזות מראש אירועים פוליטיים, כמו פגיעה באפיפיור. עיתונאית מ"ידיעות אחרונות" אפילו סיפרה בתדהמה איך, ממש באמצע הריאיון עם ואקנין בביתו, נשמעה ברדיו הודעה על ההתנקשות ביוחנן פאולוס השני, ואז קם העילוי הצעיר, ניגש אל המחשב בפינת החדר והראה לה בצניעות פלט שכבר חזה את האירוע.
כל נורות האזעקה הבהבו, חיישני החשדנות צפצפו, ואפילו הערה אוטו-גזענית התעופפה לאוויר על הדמיון המזרחי המפותח. ומצד שני הייתה תחושה מבהילה שאני רואה מין כפיל שלי. הבחור התעמק בתורת הקוונטים ובבעיית היפוכי הזמן בפיזיקה, נושאים שלימים יעסיקו גם אותי בדוקטורט. הוא דיבר בידענות גם על הפראפסיכולוגיה, שבאותם ימים האמנתי גם אני שתחולל מהפכה מדעית. עוד ועוד ראיונות הופיעו בתקשורת, בומבסטיים ומלאי-רהב, אבל אפילו עיתונאים בכירים ראיינו אותו בטון מתרפס.
במוסף ספרותי, כמדומני ב"ידיעות," התפרסם סיפור של אמנון שמוש ז"ל על צעירה שפוגשת בחוף הים גאון ממוצא מרוקאי בשם שמואל ואקנין. הימים ימי השר אבוחצירא ומשפט השחיתות שלו, והשד העדתי היה מזנק מכל בקבוק עראק ופחית גולדסטאר. העלם, שלימים יצהיר כי הוא א-סקסואל, הונצח בספרות הישראלית כאייקון בסיפור אהבה מזרחי.
וכעבור זמן לא רב התוודענו. זה היה בחוג המיתולוגי של פרופ' שלמה שוהם. המפגשים התקיימו אחת לשבועיים וכללו הרצאות לסירוגין של סטודנטים ופרופסורים ודיונים סוערים. אני הייתי האוטודידקט נטול התעודות ששוהם אסף מהרחוב והחל בהשראתו לכתוב ספר. ילד שלא זכה לאהבת אב למד למצוא אבות תחליפיים, למרוד בהם, לריב אתם, לאהוב אותם, ללמוד ולקבל חוויה מתקנת וריפוי.
בקבוצה זו הפציע שמואל עם שתי הרצאות שמהן הבנתי מעט מאוד, אבל מילאו את כל המשתתפים הערצה. פעם נדהמתי לראותו רושם משהו לעצמו בחיפזון. זה היה כתב-היד הקליגרפי ביותר שראיתי בחיי – כל אות הייתה אמנותית. מזווית העין ראיתי את ד"ר יגאל ורדי, אז סטודנט לפסיכולוגיה, מושיט יד אגבית וגונב את הדף הנטוש. תשאלו אותו מה גילה הניתוח הגרפולוגי.
שוהם עשה היכרות בינינו. תהיו חברים, אמר, פשוט כך. ואכן התיידדנו, והידידות הלכה והתחזקה. שמואל היה צעיר ממני ב-4 שנים אבל לאין-ערוך יותר מלומד. הקשבתי בהשתאות לשטף דיבוריו על פיזיקה וביולוגיה ופילוסופיה והיסטוריה. פעם, בתדהמה ובקנאה, ראיתי איך אפילו יקיר אהרונוב, לימים מורי ורבי, שאליו התוודעתי לראשונה באותו חוג, שואל אותו אם יהיה לו זמן לפגישה.
אבל היו גם צדדים מטרידים, כמו התפארויותיו בחברויות עם ראשי ארגוני פשע בישראל ("אני יודע על כל פשע העומד להתבצע באזור תל אביב 24 שעות קודם לכן"). לפחות פעם אחת היה בזה משהו. הוא קבע אתי פגישה במסעדה בכיכר מלכי ישראל. אני אאחר, הודיע בטון הפיקודי המוכר, אבל תקבל שם ארוחת צהריים. זו הייתה המסעדה של אלי רונן, אחיו של בעל המסעדה ממול, ג'קי רונן. שניהם יגיעו לימים לכלא. בעל המסעדה קיבל אותי בכבוד ואכן הורה להגיש לי ארוחה. כשהופיע ואקנין, עדיין במדים, התחבקו השניים כשני עארסים למודי מעצרים.
היו רגעים בהם נקטע דיבורו של החייל בשל מה שנראה כקשיי נשימה. מחלת לב-כליות, הפטיר, אין לזה טיפול, נותרו לי רק מעט שנות חיים. הוא גם הודה בהשמטת ה-ע' המזרחית משם משפחתו, מה שתאם את הדיבור המתאשכנז. את כל אלה עדיין ניתן היה לפטור כמשובות נעורים. ברור היה שלבחור נכון עתיד מזהיר.
ואז שמע המיליונר נסים גאון על העילוי (או שהעילוי עצמו דאג להשמיע לו), והציע לו תפקיד בכיר באחד מעסקיו בשווייץ. סינדרלה עם מנוע סילון! פראייר מי שלא לוקח. ימים ספורים אחרי סיום השירות הצבאי נסע לג'נבה לתפקיד סגן-נשיא באחת החברות של גאון. הוא ניהל שם חיי איל-הון, כולל – כך סיפר לי – פשיטות על חנויות ספרים וקניית מדפים שלמים של ספרי מדע והגות. אין לי ספק שהוא גם קרא את רובם.
מצבי לעומת זאת לא היה שפיר באותם ימים. כתב-היד של "לפני ולפנים" נדחה ע"י כל המו"לים, וספר נוסף שהתחלתי לכתוב גרם לי להזניח עוד יותר ענייני חיים. ממשרדו בשווייץ ניסה שמואל לעזור. הוא חיבר אותי עם חברי מפלגת "תמי" של אבוחצירא: קיפוח, ספרדים וכו' – חפשו סיפור שלי על #דוקטור_בר_מינן. בסופו של דבר הגעתי בזכותו אל אביבה אֶלמן ז"ל, פילנתרופית מופלאה שתמכה בי כלכלית כמה שנים. זכיתי להודות לה פומבית בהזדמנויות רבות. אז הנה באיחור תודה גם לך שמואל.
ואז, בלב אימפריית העסקים בג'נבה, קרה הבלתי-נתפס. יואל הרצוג, אחיו של הנשיא הנכלולי כיום, ולימים עבריין מכובד בעצמו יחד עם הבוס שלו, חשף מעשה בגידה של סגן-הנשיא הצעיר נגד מיטיבו. איני זוכר את הפרטים, מלבד הליכה בצהרי יום אל לובי מלון סמוך עם צרור מסמכים שמסר לאיש חברה מתחרה. זה היה התקתוק הראשון של שעון הרס-עצמי, שככל הנראה לא חדל מאז. וקנין פוטר מיד וחזר ארצה.
תשמע הוא ממש הרוס, אמר שוהם בדאגה. לך תעודד אותו. נפגשנו. חליפת שלושה חלקים ושעון יוקרה, פטפוט עולץ, רושם ברור של מצב מאני, אולי הגנה מפני התמוטטות מול המפולת. נראה שעניינו במדע הלך ופחת ועולם אחר החל לשאוב אותו.
מכאן נחלש בזיכרוני סדר הזמנים. נסע, חזר, התחתן, הקים עסקים שונים ומשונים וכתב ספרים על השקעות והימורים. מתישהו קנה דוקטורט מ"אוניברסיטה" אמריקאית כלשהי ומאז התהדר בתואר ד"ר לפיזיקת חלקיקים. פעם הזמין אותי להרצות במפגש בינלאומי של מדענים ומנהיגי דתות שארגן מנהיג כת המוּניס סון מיאנג מוּן. סירבתי בנימוס אבל בחלחלה. בשלב מסוים חבַר אל שבתאי קלמנוביץ' ויחד ניסו לבצע עסקה עם ממשלת סיירה לאונה בשווי שישים מיליון דולר. קלמנוביץ', שגויס לשב"כ לחיפושים אחרי רון ארד, התגלה לימים כמרגל סובייטי, נכלא, שוחרר ולבסוף נרצח במוסקבה. ואקנין יצא ללא פגע.
בתקופה זו עדיין אהב לדבר על מדע. בני הנדל ראיין אותו כמה פעמים בתוכנית "חוגה" על טבע הזמן ונושאים דומים. הם חברים עד היום.
כל זה הגיע להתרסקות קולוסאלית ב-1995. ואקנין עם כמה שותפים, בהם אלוף מיל', נתפסו בהונאה פלילית מתוחכמת בניירות ערך. פסק-הדין הוא ארוך ואיני מבין ממנו דבר וחצי דבר, מלבד התרשמות האופי של השופט נתן עמית:
הראש והראשון בין הנאשמים לא רק משום מקומו בכתב האישום, הוא נאשם 2. הוא נולד בקרית-ים ביום 21.4.1961, דהיינו בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו היה כבן 27.5 שנה, (ר' עדותו בעמ' 342 ואילך). הוא למד בבי"ס יסודי ובתיכון במקום מגוריו. בגיל 9 החל ללמד בקורס למחוננים בטכניון. הוא שירת שרות מלא בצה"ל. סיים לאחר מכן דוקטורט בפילוסופיה ופיזיקה גרעינית באוניברסיטה בארה"ב, ובאותה תקופה, לאחר סיום שירותו הצבאי בשנת 1982, הצטרף לקבוצת החברות של ניסים גאון ועבד בשרותו כשכיר במשך 3 שנים בעניינים כלכליים וטכנולוגיים. תפקידו האחרון בשירות גאון היה סגן נשיא לענייני מימון חוב ועניינים טכנולוגיים. אין ספק שמדובר באדם ברוך כישרונות. וכפי שאומר עליו עמוס לוטן בעדותו (עמ' 200 ש' 9): 'שמואל ואקנין היה ידוע אז כגאון של ניסים גאון.' בשל כך שניסים גאון נקלע אז לקשיים כלכליים, והעסקים שלו צומצמו, נאלץ נאשם 2 לפרוש מעבודתו בשירותו בשנת 1984.
בהמשך הוסיף השופט עקיצה מאלפת על אמירות מתפארות של הנאשם במהלך חקירותיו, שעליהן הוא בוודאי נושך שפתיים בדיעבד.
(שמרו את פסה"ד הזה בזיכרון, הנאשם ישיב בהמשך!)
הוא נידון למאסר במשפט מתוקשר ותקדימי שהגיע עד לעליון. החלה מפולת. נעמי התגרשה ממנו, אנשים הפנו לו עורף. גם אני. אבל בני הנדל, טוב-לב והגון כתמיד, שמר אמונים לחבר הצעיר. יחד עם אשתו ביקרו את הנופל בכלאו, והיו אתו בעלבון ובבכי.
אחרי שחרורו הוזמן (לפחות על פי גרסתו) למקדוניה על ידי שר האוצר היהודי באותה תקופה. מאז התפרסם בעולם Sam Vaknin כיועץ כלכלי לממשלת הרפובליקה המקדונית ופרשן כלכלי לעיתונים בינלאומיים. בראיונות לעיתונים סיפר ששנות המאסר גרמו לו להבין שהוא סובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית והחל לטפל בעצמו, נשא אישה מקדונית והחל למתג עצמו בתקשורת וברשת כאוטוריטה בין-לאומית לפסיכולוגיה של הנרקיסיזם.
ב. הבחור עם הסיפור הפך לסופר אמיתי
ב-1997 הופיע בהוצאת "ידיעות אחרונות" הספר "בקשה מאישה אהובה" מאת שמואל ואקנין. הספר זכה בפרס ביכורים ובביקורות מהללות – בצדק גמור. כל סיפור בו הלם בי כאגרוף בבטן, לפעמים אפילו יותר. כי הכל – אבל הכל – היה באמת! אפשר להיווכח בכך על פי השמות, החל באקסית נעמי וכלה באחות סימה, לימים הצנזורית הראשית תא"ל (מיל.) סימה ואקנין-גיל. מול הצ'יזבטים שהפיץ ואקנין המדען-מטעם-עצמו, ואקנין הסופר לא נתן לעצמו שום הנחות, וכל זה בכישרון ובעוצמה ובלי פילטרים. כך סיפר בין השאר על ההתעללויות שעבר מידי אמו כשהיה עוד ילד בגן. בסיפור אחר התעמתו הוא וחברו עם איש עסקים פרסי חולה לב והפחידו אותו עד מוות, פשוטו כמשמעו.
הכי מטלטל בעיניי היה סיפור הפגישה במסעדה בג'נבה עם פיזיקאי ישראלי שבא לעבוד ב-CERN. ואקנין שולח אליו מאמר שלו על פיזיקת החלקיקים. מיד בתחילת הפגישה מצביע הפרופסור על המשוואה המכרעת במאמר. ואקנין מבין מיד שנתפס: הוא העתיק אותה מעבודתו של פיזיקאי נודע. בקור-רוח הוא מודה במעשה ומריץ במוחו דרכי מילוט מהתסבוכת. הפיזיקאי מעמיד בפניו ברירה אכזרית: אל תעסוק בפיזיקה עשר שנים, ובתמורה לא אפרסם את הפלגיאט שלך. לנעיצת הסכין הזאת הוא מוסיף סיבוב קטלני: האמת, אני מקווה שעד אז תהיה כל כך מושחת עד שאתה עצמך כבר לא תרצה לעסוק במדע. אתה כזה גאון ואת הגאונות שלך אתה משקיע ברמאויות? אז תסתלק ותשאיר את המדע למי שמעדיפים לעבוד קשה! לימים גילה לי פרופ' אלכס גרשטן מאוניברסיטת בן-גוריון כי הוא היה זה שתפס את אותו בהעתקה ממאמר של מנדל זאקס.
בגרסת ואקנין מסתיים המפגש בצורה מבשרת רעות: הפיזיקאי קם ועוזב, המלצרית באה עם החשבון, ושמואל מסביר לה בנונשלאנטיות שהוא והאיש שיצא כרגע עובדים יחד על פרויקט גרעיני. זו אם כן השורה התחתונה. המדען הציב ברירה בפני הצעיר המחונן – וזו בחירתו: תהילה ופרסום, הכי הרבה, הכי מהר, בכמה שפחות מאמץ.
ג. ואקנין כתב עוד סיפורים
באתר "סם ואקנין" מצאתי עוד סיפורים במה שאמור היה להיות ספר נוסף, "הסבל של להיות קפקא". הספר התפרסם לבסוף באנגלית. באתר של ואקנין וב"פרויקט גוטנברג" נשארו הסיפורים המקוריים בעברית חינם.
צללתי שוב, סיפור אחרי סיפור. זה היה אפילו יותר נורא. מכות שספג בילדוּת, התעללויות בפלסטינים בזמן השירות הצבאי (הוא לפחות התלונן), היחסים המשובשים עם אחיו, והישיבות בבית המשפט העליון כשאימא המתעללת יושבת בקהל. ושוב: ספרות אדירה, ושוב: הכל, ככל שאני יכול לשפוט, סיפורי אמת. למה אם כן לא פרסם גם את הספר הזה בעברית? החמצה גדולה: אני ממליץ לכל אחד על "באוטובוס העירה," על אסיר בחופשה בדרכו חזרה לכלא, שעקב פיגוע שאירע בדרך מבין שלא יגיע בזמן. רק סולז'ניצין גרם לי להיכנס כך לעורו של אסיר.
עוד יצירה יש שם, "מכתב לשופט נ'," הוא השופט נתן עמית שישב בדינו בפרשת הונאת המניות. זו קריאת חובה לכל קרימינולוג וגם לכל אוהב ספרות. סליחה על הציטוט הארוך:
מה שלא הבנת זה שאתה כלי בידיי, חלק מתסריט שנכתב לפני הרבה שנים. שלא כמו קפקא, לא אני נזקקתי לגישה לחוק – החוק נזקק לגישה אליי. שלא כמו קפקא, אני, שומר הסף, פתחתי את השער. פתחתי אותו לך ולתביעה ומאוחר יותר לשירות בתי הסוהר כי אתם ייצגתם את העונש האולטימטיבי לאשמה האולטימטיבית שבה נשאתי.
...כשהשתחררתי, באתי אליך ובידי מכתב תודה. בסוף החלטתי לא למסור לך. לא היית מבין. היית מאמין שאני מנסה להמעיט אותך בשנית, שזה תעלול זול, גרוע מזה, משהו מתוחכם, שנשגב מהבנתך לאן הוא מוביל. המצח הצר שלך היה מתקמט מעל למשקפיים הזולים והיד קמוטת העור שלך הייתה משפשפת צדעיים אפורים. היית הופך בנייר הזה והופך בו ולא מוצא דבר מלבד ציניות רעה והרי לא זה מה שהתכוונתי לומר לך.
הגשתי בקשה לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ ואת הערבויות שהתבקשתי להפקיד עם מאסרי. הפקידה שלך במזכירות הפלילית עלתה אליך ושבה אחרי דקות ספורות. חתמת על הבקשות שלי בקשת רחבה והוספת כמה מילים לזרז את התהליך. אמרת לעורך דין שלי בהזדמנות אחרת שלדעתך אני מופלה לרעה על ידי בית המשפט העליון. נאשם אחר שהורשע על ידך במשפט שלנו זכה לחנינה וגם את הקנס לא שילם. ביצוע עונשם של שאר הנאשמים עוכב. רק אני נשלחתי לכלא בלי דיחוי, בלי לשמוע את הערעור שלי. העיתונות חגגה. גם אני חגגתי.
לו יכולתי לתכנן את החורבן שלי ככה בדיוק הוא היה נראה.
הנאשם ש'.
ד. ובין הסיפורים גם הסיפור עליי
ובין כל אלה, בקובץ האינטרנטי בעברית, זינק לעיניי "אליצור שוטף מבחנות."
קראתי, צחקתי קצת, ואחרי שצחקתי קצת בכיתי קצת, ואחרי שבכיתי קצת התחלתי בהדרגה להיזכר.
עבדתי אז כלבורנט זוטר אצל פרופ' קרל יעקב ז"ל במחלקה לגנטיקה של צמחים במכון וייצמן. באותה תקופה, בפינה רחוקה בספריית המכון, כתבתי את ספרי הראשון "לפני ולפנים," ניתוח פסיכואנליטי של המקרא והיהדות. קראתי הרבה ספרי פסיכואנליזה, ומחוסר אמצעים באותם ימים ללכת לטיפול שקעתי באנליזה עצמית. במקביל חלמתי להיות בבוא היום פיזיקאי. בכל סיבובי הקרוסלה האלה, העובדה השולית שלא סיימתי אפילו בית ספר תיכון לא ממש הטרידה אותי.
שמוליק, שנענה להצעה של שוהם שנתיידד, בא לבקר אותי בווייצמן. הוא סיפר לי שיצא מפגישה עם נשיא המכון דאז, חיים הררי, שהציע לו לעשות דוקטורט במכון. לקחתי אותו למעבדה של קרל ומשם יצאנו לטיול ארוך. שני צעירים בשנות העשרים לחייהם, בלרינות מדלגות גראנד ז'ט וקאריבול בין דיסציפלינות שונות ומשונות, חולמים לכבוש את העולם ומפרגנים זה לזה, אח צעיר מפורסם לאח בוגר עדיין אלמוני.
כמעט יום שלם דיברנו על כל נושא. כן, הוא ראה אותי שוטף כלים במעבדה (אפילו תיאור הפאטיו בבניין אולמן מדויק בסיפורו). וכן, כמעט נדרסתי ע"י מכונית כשיצאנו לרחוב. מקריאת הסיפור מצאתי את עצמי תוהה למה הייתי חוצה באותן שנים את הכביש בחוסר זהירות כזה: פיזור נפש, הפרעת קשב, או, כפי שהוא חשד (ובצדק לאור תאונה קטלנית שעברתי כשנתיים קודם), צל של אובדנות? כן, הוא ליווה אותי עד בית הוריי, וכן, זכור לי שברגע הפרידה התפרצתי ונתתי פורקן לדאגה לגורלו שהצטברה בי כל אותן שעות. הוא אבחן אותי ואני אותו.
כעבור כמה ימים המריא אל המשרה החלומית במשרדי נסים גאון בשווייץ. "אם אהיה אני הגיבור של סיפור חיי," אומר דייויד קופרפילד בפרידה מקוראיו, "או אם ימולא תפקיד זה בידי אחר, יאמרו דפים אלה."
ו. פגישה מחודשת
והנה חלפו ארבעים שנה... עכשיו הוא מתחזק אתר בו הוא מתהדר לא רק בדוקטורט בפיזיקה אלא גם בדרגת פרופסור למנהל עסקים ופרופסור לפסיכולוגיה מטעם אוניברסיטה רוסית כלשהי. סאם ואקנין, מומחה לנרקיסיזם.
שלחתי אליו את טיוטת הפוסט הזה שפרסמתי בפייסבוק וחידשנו קשר, זיכרונות, וידויים, סגירות מעגל והקנטות. נכנסתי לאתר שלו. במכתב שלכאורה הופיע בוויקיליקס הוא מספר על מטוס שקנה מעדנאן חאשוגי ומכר לדונלד טראמפ. מסמך אחר באתר מייחס לו מעורבות, עוד בהיותו בן 23, בפרשת "איראנגייט" לצד רפי איתן ("רפי המסריח") ובכירים אחרים בצמרת הביטחון הישראלי. אם רק רבע מזה נכון, זה היה יכול להכניס כמה פוליטיקאים לכלא.
הוא שלח אליי קישורים אינטרנטיים לשני צרורות דפים ענקיים בכתב-הפנינים המפורסם. אחד הוא האנליזה העצמית שלו. כן גם הוא עשה את זה כמוני! ההבדלים בולטים: טראומות הילדות הרבה יותר קשות; המיניות מרוסקת לחלוטין; הוא לא ניתח חלומות; שלא כמוני הוא מעז להראות את האנליזה העצמית לאחרים (שני המסמכים הם על הרשת!); ושלא כמוני הוא לא המשיך לטיפול פסיכולוגי מקצועי.
השני, שוב בכתב-יד, הוא אוטוביוגרפיה! קראתי חצי לילה עד שנפלתי למיטה בבגדים. ושוב: גם אם רבע מהכתוב שם אמת (וזה הרבה יותר) מדובר במסמך היסטורי מאלף. ישראל והעולם של שנות השמונים-תשעים מגיחים ממנו חיים כמו מסרט תעודה ישן. מככבים: ראשי הפשע המאורגן בישראל מאלי טיסונה עד פלאטו-שרון; אקדמיה מישעיהו ליבוביץ ועד יקיר אהרונוב ונשיאי אוניברסיטאות; אנשי מערכת הביטחון שאינם מקפידים על ביטחון שדה בנוכחות הצעיר השומע-הכל; ומנהיגים מאימלדה מרקוס ונשיא ניגריה עד הסנאטור וולטר מונדייל. במסמך הזה ואקנין מודה שהדוקטורט שלו היה קנוי ושכל מאמריו המדעיים חסרי-ערך. בטירה בג'נבה פגש את לא אחר מאשר ריצ'רד פיינמן. האיש הקשיב לו והשיב באמירה נחרצת.
אני קורא והלב צונח: פיינמן אמר לו בדיוק מה שאני אמרתי כמה שנים קודם!
ו. "אתה חולה נפש מוחלט, מכוער גמדי מפנים ומחוץ. תמיד היית. אב-טיפוס של נוכל, דרך אגב. "
החברות המחודשת נקטעה די מהר. למרות שהוא הודה בעבר שהדוקטורט שלו מזויף הוא שלח אליי את העבודה בה הוא טוען שגילה חלקיק חדש: חלקיק הזמן. אמרתי לו שאני מצטער לראות אותו חוזר לטענות שהוא עצמו הודה שהן מפוברקות. התשובה הייתה זרם גידופים וניתוק מגע.
כמה טוב שהייתי עשר שנים מחיי שוטף מבחנות.
