א.
בסוף המאה ה-19 נרקמה ידידות-נפש בין שני חברים מווינה וברלין. שניהם היו התגלמות חלומה של אמא יהודייה: רופאים צעירים ומבטיחים, כריזמטיים ויפי-תואר, שהחלו להקים משפחות ופרקטיקות משגשגות.[4]
הבעיה הייתה שאף אחד מהם לא היה לגמרי שפוי, בוודאי לא אם לשפוט על פי מה שעשו אז למטופליהם. המבוגר ביניהם, זיגמונד פרויד, לא שש להיות רופא והיה מעדיף להמשיך במחקר במעבדה כפי שעשה בשנות לימודיו. בתקופה זו הוקסם מתכונותיו הפרמקולוגיות של הקוקאין והפיץ אותו בין מכריו בחוסר-אחריות משווע, עד שלמעשה הביא למותו של עמית, רופא וחוקר מבטיח בשם ארנסט פון-פליישל. הוא עצמו צרך את הסם כמה שנים עד שהצליח להיגמל, במחיר התמכרות טוטלית לניקוטין. בסופו של דבר פתח פרקטיקה פרטית ופיתח תורת נפש מקיפה,[11] שהמיניות של הילד בצורותיה השונות עמדה במרכזה.
לחברו הצעיר ממנו בשנתיים, רופא האא"ג וילהלם פְליס, הייתה תיאוריה חדשנית משלו, ובמרכזה דו-מיניות ומחזורים נקביים וזכריים. הוא טען שהאף קשור עם אברי המין דרך "הרפלקס הנאזו-גניטאלי," ובהתאם ביצע טיפולים שונים ומשונים באיבר זה. שני הדוקטורים אפילו שיתפו פעולה כשהזמין פרויד את פליס לווינה לבצע על פי שיטתו ניתוח במטופלת שלו להסרת חלק ממחיצת האף. כמה ימים אחרי ההליך הביזארי נאלץ פרויד לשוב ולהחיש אותה אל רופא מקומי, הפעם נורמלי, ובמהלך הניתוח החוזר דיממה המסכנה בצורה כה קשה עד שפרויד צנח מתעלף. ועדיין, אמונו בתיאוריות של חברו הביאו להפקיד תחת אזמלו גם את אפו שלו להקלת מיגרנה והפרעות קרדיאליות, שאגב החמירו אחרי צריבת הרירית.
שבע-עשרה שנה נמשכה החברות, folie à deux שהלך והתעצם ובא לידי ביטוי גם במאמרים בהם יצאו באבירות זה להגנת זה. מדי פעם קיימו "קונגרסים" פרטיים של כמה ימים בעיר נופש כלשהי ויצאו לטיולים ארוכים. פרויד סיפר לחברו, בפגישות ובמכתבים, הכל אבל ממש הכל. בגילוי-לב כמעט אקסהיביציוניסטי שיתף אותו במה שגילה על עצמו באנליזה העצמית בה שקע באותן שנים. ניתן לומר שפליס שימש לו, לצד השומע הראשון של רעיונותיו, גם כפסיכואנליטיקאי בעל-כורחו, בעוד הברלינאי שיתף הרבה פחות. פעם יעץ לו להוציא מטיוטת ספרו פירוש החלום חלום חושפני שלא כיבד את צנעת הפרט של אשתו, ומתוך תחושת אחריות השמיד גם את המכתב על אותו חלום שפרויד שלח אליו.
והיו כמובן הנשים. אידה פליס תיעבה את פרויד וניסתה לסכסך בין השניים, בעוד מרתה פרויד הבינה תמיד כמה חשוב היה פליס לבעלה. בתקופה מסוימת ניסה פרויד, כבר אב לחמישה, שיטת "ימים בטוחים" לפי הנומרולוגיה של חברו כדי להימנע מהריון נוסף. התוצאה הייתה מרשימה: אנה פרויד באה לעולם.
החברות הלא-סימטרית הסתיימה אחרי שפליס החל לחשוד בפרויד שהוא זומם לגנוב את רעיונותיו (הוא אכן גנב לפחות אחד, וביקש סליחה בחצי-פה) והחל לצמצם את התכתובת. פרויד לא ממש הבין את הרמז. חלפו כמה שנים עד שפליס האשים אותו בפומבי בפלגיאט ואז הבין שהחברות הגיעה לקצה.
ההמשך ידוע. כותב המכתבים האובססיבי, המכור לחיטוטים עצמיים, מבוכות וספקות, העמיד תורה שהשפיעה על המאה העשרים לא פחות מהפצצה האטומית, בעוד הביו-נומרולוג הנחרץ והאיתן בדעתו נותר קוריוז שכוח בתולדות הרפואה.
בשנות השלושים של המאה הקודמת התגלו מכתבי פרויד לפליס – את מכתבי התשובה אליו דאג פרויד להשמיד – ואותה פרשה הוארה באור חדש. פרויד הודה לא אחת שהיה בעצם מאוהב בחברו. לא הייתה ארוטיקה גלויה באותה חברות, אבל הוא עצמו הכיר שהיה בה פן הומוסקסואלי. בכך שב והודה אחרי שפיתח כעבור כמה שנים עוד התאהבות נכזבת, הפעם בקארל גוסטב יונג, שחזרה על הראשונה בפירוט מביך. גם אל השווייצי היהיר, שהיה צעיר ממנו בהרבה, בא בתלונות למה אינו משיב תמיד לאינספור מכתביו, וכמו עם פליס עשה גם לו סצנות ההתעלפות פתטיות. פרויד כמו פרויד – הוא אפילו דיבר אל יונג מעמדת המטופל: למה אתה עושה לי גוסטינג כמו פליס?!
מברלין סיפק פליס גרסה הרבה יותר, איך לומר... צבעונית: פרויד זמם לרצוח אותו ע"י הפלתו לתהום בזמן טיול בהרים כדי שיוכל לגנוב את רעיונותיו, לפיכך החליט להתרחק ממנו בהדרגה. מכתב אחד של פליס, שקטע ממנו התגלה בספריית הקונגרס בוושינגטון, בוודאי פגע בפרויד כאגרוף בבטן: פרויד תיאר מטופלת שהסימפטומים הנוירוטיים שלה החלו להתפוגג, תוצאה אותה זקף כמובן להצלחת הפסיכואנליזה. לא, אמר פליס. על פי תורת המחזורים הזכריים והנקביים מעידה הטבה זו על גידול סרטני שיתגלה בה בקרוב! בכך אמר למעשה כי כל שיטת הטיפול החדשה, אותה שטח פרויד בפניו במאות מכתבים, הנה הבל ורעות-רוח, ורק הביו-מחזורים 23/28 קובעים את גורל האדם. פרויד מצדו סיפר לתלמידיו כי אותה חברות סוערת היא שנתנה לו את הרעיון (ראו בהמשך) לפיו נובעת הפרנויה מהומוסקסואליות מודחקת: "הוא [פליס] נהיה פרנואיד כשהפסיק לאהוב אותי."
ב.
כל הרכילות הזאת מסקרנת ומענגת באופן חולני, אבל במקביל לה מלבלבת, באותם מכתבים ממש, גם סאגה מדעית, שחשיבותה לימינו הולכת ומתעצמת. זהו אוסף דפים שנשא את הכותרת "מתווה לפסיכולוגיה מדעית."
פרויד, אחרי שוויתר על קריירה מחקרית כנוירוביולוג, שב אל הרפואה והתמחה בנוירולוגיה ובה עשה חיל, אבל בהדרגה התמקד בקבוצת תופעות נפשיות שמשכה אותו הלאה, אל הפסיכולוגיה, הפילוסופיה ומדעי הרוח. אבל בסביבות 1895 פקדה אותו מעין התגלות: אפשר שהידע שהיה קיים בימיו על מערכת העצבים כבר מאפשר לחבר בין שני העולמות ולהסביר את מגוון התופעות שחקר: זיכרון, הדחקה, הזיות וסימפטומים נוירוטיים.
הרעיון הבסיסי פשוט. קיימת אנרגיה בגוף, וכמובן גם במערכת העצבים. אנרגיה מתגלגלת כידוע בדומם ובחי בצורות רבות ומגוונות. נחוץ אפוא מודל שיתאר את התופעות הפסיכולוגיות והפסיכופתולוגיות במונחי אנרגיה עצבית: זורמת, נחסמת, מחליפה צורה ומוצאת אפיקים חדשים להתפרקות המתח העצבי. לא מן הנמנע (למרות ההצטנעות בסוף החלק השני) שפרויד קיווה שהמודל החדש יציע בסופו של דבר פתרון גם לבעיה העתיקה ביותר, בעיית הגוף-נפש.[9]
כמה חודשים חלפו בכתיבה קדחתנית ואקסטטית (לפעמים בין 11 בלילה עד 2 אחר חצות) מווינה לברלין, והתייעצויות עם פליס, ואז נטש פרויד את הפרויקט. היו שם יותר מדי "אם" ו"אולי," בעוד הפרקטיקה החדשה הניבה עולם הולך ומתרחב של תופעות נפשיות שתבעו תשומת-לב לגופן. הפסיכואנליזה התנתקה אפוא – נכון יותר לומר השתחררה – מהבסיס הנוירונאלי הלא-מספק שלה, והחלה לפרוח בפני עצמה. האם לא כך עשתה לפניה הגנטיקה הקלאסית מול חידות התורשה, עוד הרבה לפני גילוי הכרומוזומים והדנ"א?
גורלו של החיבור הגנוז נחרץ לכאורה כשנותקו היחסים בין שני החברים, כי פרויד לא שמר עותק ממנו. הנסיכה מארי בונפארט היא שרכשה אותו יחד עם שאר המכתבים, כעבור שנים רבות, מידי אלמנתו של פליס, ולא שעתה לשידולי פרויד הזקן להשמיד את כל החבילה המביכה.[4] גרסה מצונזרת מאוד של המכתבים פורסמה בידי אנה פרויד וחבריה ב-1954, וגרסה מלאה (כולל כמה מכתבים שנמצאו בוושינגטון ובירושלים) בידי ג'פרי מאסון ב-1984.[18] מכתב אחר מכתב נפרשו כל הגילויים הראשונים של הפסיכואנליזה. גם ה"מתווה" פורסם במלואו בגרמנית ובאנגלית ב-1954, ומיד ניתן היה להכיר את עקבותיו בכתביו הבאים של פרויד.
ג.
המהדורה העברית של המתווה לפסיכולוגיה מדעית בהוצאת "רסלינג" היא הישג ראשון במעלה בתחום התרגומים לעברית. העורך המדעי, ד"ר יועד קב-ונקי, הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי – צירוף שהיה פעם שכיח, אחר כך התמעט וכיום שב ומתרחב – ובנוסף בעל הבנה מעולה בהיסטוריה של התקופה. בכתבי פרויד פגש לראשונה, על פי עדותו, בגיל שמונה ומאז נקבע ייעודו. יחד עם תומר רוזן גרייס עבד שנים רבות על תרגום החיבור הקצר והקטוע הזה, והוסיף לו חמש הקדמות ושני נספחים. במבוא האישי הוא משתף התעסקות רבת-שנים ולפעמים ממש מייסרת במסמך, כולל בדיקת כתב-היד עצמו בספריית הקונגרס בוושינגטון. הוא התאמץ להריק לעברית את הגרמנית הייחודית של פרויד, להצביע על השמטות וחזרות בכתב-היד, לתקן טעויות במהדורות הגרמנית והאנגלית, ואפילו תרם להבנה ההיסטורית של הקשרים בין צרורות הדפים השונים.
ד.
פרויד, מציין קב-ונקי במבוא המדעי, החשיב את הבנת הזיכרון כמפתח להבנת שאר פעולות הנפש. הקביעה של פרויד וברויאר "ההיסטרי סובל בראש ובראשונה מזיכרונות" מדברת על זיכרונות מסוג מיוחד: קיימים, אבל מודחקים. מהי אם כן הפיזיולוגיה של הזיכרון וההדחקה?
כיוון שפרויד מדבר כאן רק אל עצמו ואל פליס, וגם זאת על סמך שיחות רבות שלא שמענו, נאלץ הקורא לפלס דרכו בסבך משפטים טלגרפיים, לפעמים קטועים, מנומרים בקיצורים ובאותיות לטיניות ויווניות. פרויד מתחיל, כראוי, מהנוירון, תא העָצַב. הוא מציע הבחנה בין שתי מערכות: Φ (פִי) המורכבת מנוירונים המחוברים ישירות לאברי החישה, ו-Ψ (פּסִי) שהנוירונים שלה מבודדים מהעולם החיצוני. האחרונים תפקידם לעבד את האותות המגיעים מ-Φ, וכן (בדרך שלא הצלחתי להבין) להמיר "כמויות" ב"איכויות." קב-ונקי משער שפרויד בחר ב- Φ בשל סמיכותה באלפבית היווני ל-Ψ, או כמסמלת flux, שטף באנגלית, אבל אעז ואומר שזו בפשטות המילה היוונית φύσις (פִיזִיס) המציינת "טבע" או "גוף" לעומת ψυχή (פְּסִיכֵה), "נפש."
איך עובדות שתי המערכות? קב-ונקי מתמצת ארבעה עקרונות-יסוד של המודל: 1) כל גירוי צריך להסתיים בפורקן, 2) כל הגנה היא תגובה לאיום באי-עונג, 3) תשומת הלב הנפשית מופנית לסימני איכות, ו-4) התודעה קשורה בפורקנים.
ממש לא פשוט. פרויד אמור להתחיל מהסברת המנגנון הבסיסי של הזיכרון הנוצר מנוירוני החישה, ומשם להתקדם אל תופעות-יסוד אחרות. אבל כבר בשלב מוקדם הוא שועט אל הניסוחים הפסיכואנליטיים הסבוכים, כולל דוגמאות קליניות. אין דיון מלא בלמידה ובשכחה, וגם יסודות הקיברנטיקה עדיין אינם זמינים לו לציין מעגלי משוב חיוביים ושליליים. ספק אם היה פרויד מביא את כתב-היד לידי גמר אפילו אילו נותר בחזקתו.
מה יכול המדע (שוב, אם נתעלם מבעיית הגוף-נפש) לומר על המעבר בין פִי לפְּסִי? מורי הבלתי-נשכח יהודה פריד ז"ל הציג את הרצף כך: הפסיכולוגיה היא פיזיולוגיה שאינה מיידית במקום ובזמן.[15] נניח שעלה לי לחץ הדם: אם חם בחדר, זו תגובה פיזיולוגית, ואם נכנסה בחורה יפה, זו תגובה פסיכולוגית. לחץ הדם, לפי תיאור זה, היה אמור לעלות בזמן האקט הגופני, אלא שזה אינו מתרחש בהווה אלא, בדמיונו של המגיב, לפני או אחרי המעשה. רצף דומה קיים ברמה התאית. הולכה עצבית בנוירון בודד היא אירוע פיזיולוגי ללא חוויה נפשית. אם נוירון תחושתי מחובר לנוירון תנועתי כך שכל גירוי יגרור תגובה קבועה, הרי זהו רפלקס. זו תופעה התנהגותית, אבל היא פועלת גם כשהאדם חסר הכרה. המצב נעשה מורכב יותר עם שרשרת רפלקסים שהתגובה של כל אחד מהם משמשת גירוי לרפלקס הבא. זהו האינסטינקט, פעולה מורכבת להפליא בתחכומה כמו בניית קן, אבל גם בה ניתן עדיין לראות מנגנון פיזיולוגי בלבד. לעומת אלה, ייתכן צירוף מקרי של גירוי ותגובה המביא לעונג, והוא גורם לאורגניזם לחפש שוב ושוב את הגירוי עקב חיבור חדש בין נוירונים תחושתיים ותנועתיים. היפוכו בתגובה הגורמת לכאב, המחלישה את החיבור. זוהי למידה, המגיבה לגירוי מחוץ למקום ולזמן, ואנו כבר בתחום הפסיכולוגיה.
כבר בתחילת הדרך ניתן לראות כמה פרויד מתקשה בבניית העולם ההתנהגותי (שלא לומר הנפשי) מהפיזיולוגי עקב מיעוט הידע שהיה לפניו. הקורא בן ימינו רוצה לצעוק אליו ממרחק השנים: סע לספרד ותראה איך בימים אלה ממש עמל סנטיאגו רַמון אִי-קַכַאל על שיטה חדשה לצביעת נוירונים (נושא בו הצטיין גם פרויד) שתוביל אותו אל הנובל.[5] באותם ימים טרם נודעו פרטי ההבדל בין אקסון לדנדריט, מרווח הסינפסה והכימיה של הנוירוטרנסמיטרים. לפרויד נותר אם כן רק לנחש, לתהות ולשער – עד שמשך ידיו מהניסיון והמשיך אל הפסיכואנליזה.
ה.
הפסיכואנליזה מצדה עברה תהפוכות וגלגולים כבר בימי פרויד. הוא תעה והתעה לא אחת, קצת הזה וקצת אמר הבלים – המיניות הנשית, דחף המוות ועוד (השיא בעיניי: ההשערה שאבותינו הקדמונים נהגו לכבות דלקות ביער על ידי פיפי...) – אבל לאורך כארבעים שנותיו בחקר הנפש חולל את אחת המהפכות האדירות במחשבה האנושית. כך עשה עד ימיו האחרונים בלונדון, שם ראה את בתו אנה ויריבתה מלאני קליין פורצות דרכים חדשות בהיבטים שונים ולכאורה-מנוגדים של הפסיכואנליזה.[10]
אבל המהפך החשוב ביותר נעשה כבר בתקופת המתווה על ידי פרויד עצמו, והוא קשור לאותו נושא מרכזי במתווה: הזיכרון והדחקתו. בקצרה, פרויד המוקדם הגיע למסקנה שמרבית ההפרעות הנוירוטיות כמו ההיסטריה נובעות מזיכרון טראומה מינית בילדות, בעיקר בתוך המשפחה, שנשכח תחילה ואז פרץ מחדש לתודעה בדרכים עקלקלות. כך יכול היה להסביר את האופי הארוטי-לכאורה של סימפטומים כמו הסמקה וקוצר נשימה, ומשם הרחיק לפרש כמעט כל סימפטום כמבטא ריגוש מיני מודחק כלשהו.
כפי שהתמסטל בקוקאין בתקופה בה התלהב מהסם, וכפי שהתמסר לניתוח של פליס בתקופה שהאמין בשיגיונותיו, כך הרחיק לכת גם עם טענת הטראומה המינית. במכתב לפליס העלה את החשד כי אביו המנוח יעקב – אותו אהב לאין שיעור – עשה גם הוא מעשים מגונים בבנותיו, ומכאן הנוירוזה של אחת האחיות. במכתב אחר בישר בשמחה על עוד ראָיה: הנה, הוא עצמו חש ריגוש ארוטי כלפי אחת מבנותיו! פרויד כמו פרויד: כשיש לו רעיון הוא הולך אתו עד הסוף.
ואז, כעבור כשנה וחצי בה חש מנודה על ידי הממסד הרפואי, באה התפכחות: די, לא ייתכן שכל העולם הם פדופילים! זה היה מהפך כאוב, וללא ספק כן, שבא עם האנליזה העצמית בה החל אחרי מות אביו ושהניבה את פירוש החלום המפורסם. עתה עשה סיבוב פרסה ודהר באותה נחישות אל הטענה השערורייתית החדשה: גם הילד הוא יצור מיני, ובחירותיה הראשונות של מיניותו הן גילויי-עריות!
על טענה זו – לגופה – יחלקו כיום רק מעטים ולא נבונים ביותר. אבל השלכות הנטישה הגורפת של הטענה הקודמת הן חמורות מאוד: אם מטופל מספר על מעשים מיניים שנעשו בו בילדותו, מסתמא אלה רק פנטזיות ילדות מודחקות ולא זיכרונות אמתיים. כך באו לעולם תסביך אדיפוס ונגזרותיו, בעוד שהאפשרות שהורים לפעמים באמת פוגעים מינית בילדיהם נזנחה. למעשה הייתה זו תחילת מה שיכונה בימינו גזלות-דעת (גזלייטינג) מצד פרופסיה שלמה. על כך ספג וסופג פרויד ביקורת נזעמת ומוצדקת עד היום.
כך היה גם בניתוח שפרסם לזיכרונותיו של השופט הגרמני דניאל שְרֶבֵּר,[14] שלקה בפסיכוזה ופרסם ספר בה ניסה לשכנע את העולם באמיתות הזיותיו. בעיניי, זה אחד מחיבוריו הגאוניים של פרויד, שהניח את היסוד להבנה פסיכואנליטית של הפסיכוזות. אבל באמצע הניתוח הזה פעור חור ענק. פרויד, באופן משכנע מאוד, הצביע על מאפיינים רבים בהזיותיו של השופט המחונן כמבטאים בהיפוך משיכה הומוסקסואלית אל הרופא שלו, וקודם לכן אל אביו המת. ואכן שרבר כתב שהרופא שאשפז אותו רצה להשתמש בגופו למטרות מגונות – דלוזיה שנקל להסביר כהשלכה. אבל כבר בימי פרויד היו די והותר עדויות שד"ר מוריץ שְרֶבֵּר היה סאדיסט שהתעלל בילדיו, גופנית ונפשית ואף מינית, הכל במסווה תורות רפואיות אותן פרסם בספריו, ושבדיעבד קל לזהות בהן את מקורות הנאציזם.
הטראומה הילדותית והינקותית הייתה אם כן שם – למעשה צועקת לשמים – וחיזקה את המודל הפסיכואנליטי להבנת מחלות נפש.[1] אבל פרויד העדיף לדבוק במשאלה מינית כביכול של הילד, אפילו בלי לתהות כיצד התפתחה במקרה הזה משיכת-עריות כה חריגה.
וילהלם שטקל היה בין הראשונים לחלוק על פרויד בנושא זה. כעבור שנים עשה כן גם שאנדור פֶרֵנצִי. המחלוקת הטראגית ביניהם פגעה לבסוף בחברותם האמיצה, ומי יודע אם לא החישה את מותו של התלמיד. כמו פרויד לפניו, הלך גם ההונגרי עד הסוף והזמין מטופלת שלו לטיפול הדדי בטראומות הילדות המיניות שלהם. נקל אפוא להבין איך מצא עצמו מנודה בין חלוצי הדור הראשון. גם קרל אברהם התייחס באמון לתלונות מטופלים על פגיעה מינית עד מותו בטרם-עת. כיום, מאמרו של פרנצי בלבול השפות בין המבוגרים לילד[16] נחשב לאחד מאבני-הדרך בפסיכואנליזה. בפסיכואנליזה הבריטית, פיירביירן ובאולבי (שהמוניטין העולמי שלו כחוקר טראומות ילדות יצא הרבה מחוץ לגבולות הפסיכואנליזה) התייחסו באמון מלא לזיכרונות על התעללות מינית.
את המפנה הגדול חולל ג'פרי מאסון. הוא היה תחילה חוקר סנסקריט, אחר כך נעשה פסיכואנליטיקאי ותוך זמן קצר התמנה לאחראי לקודש הקודשים של ההיסטוריה של הפסיכואנליזה – הארכיונים של פרויד. מה שמצא באותם ארכיונים פער עליו את שערי השאול. בספרו ההתקפה על האמת [18] הראה כמה נמהר היה פרויד בהתעלמותו מנושא הטראומות המיניות. בראייה לאחור, אי-אפשר שלא להזדעזע משפע הראיות שהיו כל השנים בפני הפסיכואנליזה - למעשה: בתוכה ממש - לשכיחות הפגיעות המיניות בילדים.[29] יונג, פרנצי, ראנק ופסיכואנליטיקאים נוספים סיפרו לפרויד על טראומות מיניות שעברו בילדותם. מאסון עצמו מספר איך בילדותו שימש אובייקט מיני להוריו. והיה ארנסט ג'ונס, הפסיכואנליטיקאי הבריטי שהיה לפרויד מה שהאקסלי היה לדארווין. האפוסטול הנאמן הזה פוטר בצעירותו אחרי שורת האשמות בפדופיליה, וקופת השרצים הזאת הייתה ידועה לפרויד (שדאג להרחיק אותו מבתו). ואיך שכח פרויד עצמו את האומנת שגילתה לו את הנאות המין בטרם מלאו לו שלוש?
ברבות השנים חדל מאסון להיות מותקף כבוגד שהוציא את דיבת המקצוע, וביקורתו החלה להתקבל בקהילה הטיפולית. כרך בעריכת ווארוויק מידלטון, בעבר נשיא החברה העולמית לחקר הטראומה, יצא בנושא זה השנה.[30] אעז לשער כי לא נותר כיום אפילו מטפל אחד שינסה לפטור זיכרון טראומה מינית כביטוי למשאלה אדיפלית.
והיה סיפור עלייתה ושקיעתה של "תסמונת הזיכרון הכוזב." אליזבט לופטוס, שהוכתרה פעמים רבות כאחת הדמויות המשפיעות בפסיכולוגיה של המאה העשרים, ערערה בשורת מחקרים על כל מושג ההדחקה והזיכרון הנשכח.[8] רשימת העבריינים שבמשפטיהם נשכרה כעדת הגנה כוללת את האנסים והפדופילים המפורסמים ביותר מהעשורים האחרונים, ואפשר להתנחם בכך שרובם הורשעו בזכות אנשי מקצוע שהוזמנו להעיד מטעם התביעה. מקרה דרמטי התפרסם בישראל (ע"פ 3958/08 פלוני נ' מ"י), בו הורשע אב באונס בתו על סמך זיכרון שצף אצלה בעקבות חלום. כצפוי, קמו חוקרים מאוניברסיטאות שונות למחות על ההרשעה בטענה שזיכרון כזה אינו אמין. בית המשפט העליון הרשיע את האב על סמך עדויות מסייעות, לאמור, החלום רק הרים את המכסה מעל מציאות של התעללות.
בראיית זיכרון הטראומה כהבניה חסרת תוקף נוצרה קואליציה מוזרה בין הפסיכואנליזה האורתודוקסית לבין הפסיכולוגיה הפוזיטיביסטית ביותר. לופטוס הייתה בין מייסדי "הקרן לתסמונת הזיכרון הכוזב" (FMSF) לצד רלף אנדרווגר, פסיכולוג, כומר ועד מומחה במשפטי עברייני מין, שיעץ לפדופילים להצהיר בגאווה על בחירתם. גם בלי להיסחף בשמחה-לאיד של מקמוף ומידלטון[28] על פירוק הקרן ב-2019, על פרט אחד אי אפשר לפסוח: באחד המשפטים הטיח התובע בלופטוס כי אינה יודעת מהי חווייתו של קורבן התעללות בילדות. אני כן יודעת, השיבה. עברתי התעללות מינית בידי שמרטף כשהייתי בת שש!
דממה השתררה באולם. "הזיכרון עף מתוכי באותו רגע מתוך חשכת העבר," התפייטה לופטוס מאוחר יותר,[18] וזה היה רק קצה הקרחון של ילדות טראומטית שעברה המומחית הבינלאומית לזיכרון כוזב...
"לא אגיד בגת, לא אבשר בחוצות אשקלון," ציטט פרויד את דוד המלך במכתבו לפליס בו סיפר על נטישת השערת הטראומה עליה הגן עד עתה בלהט מול הממסד הרפואי. לנוכח התלבטויות קליניות ואתיות כה קשות, נקל להבין כמה שימשו ה"מתווה," וההשתקעות בפעולות הנוירונים, מחסה אסקאפיסטי באותם ימים בהם הועמדו הורים מול ילדים משני צדי גבול העריות.
ו.
רק נושא אחד חסר לי במהדורה העברית המעולה. מאז התגלה המתווה, הוא משך אליו גם חוקרים ממדעי המוח, שנותרה בליבם פינה חמה לפסיכואנליזה למרות ההתקפות על מדעיותה. ראוי היה להוסיף גם סקירה קצרה על ניסיונות מרתקים אלה.
קארל פריבראם, נוירוכירורג, נוירופיזיולוג ומפתח המודל ההולונומי של המוח, חבַר בשנות השבעים לפסיכואנליטיקאי מטרון גיל בספר בחינה מחדש של המתווה של פרויד. [33] אחריהם באו ספרים ומאמרים נוספים הבוחנים את המתווה עד לימינו עם הדמיות ה-fMRI וה-PET. הזכרתי קודם את מחקריו של ראמון אי-קכאל על פעולת הנוירונים, שנעשו בזמנו של פרויד הצעיר אבל טרם הגיעו לידו במלואם. קכאל הראה איך הסיבים המקשרים בין הנוירונים (האַקסוֹן מוציא פולסים חשמליים החוצה, והדֵנְדְרִיט מכניס מבחוץ) מאפשרים לנוירונים לפעול זה על זה.[5] מחקרים אלה משכו פסיכולוגים שבאו אחרי פרויד להבנת הלמידה והזיכרון. בשנות ה-40 שיער דונלד הֶבּ כי נוירונים סמוכים מתחברים בכל פעם שהם פועלים במקרה יחד: "neurons that fire together wire together". בשנת 2000 זכה אריק קנדל בפרס נובל על שהוכיח את השערת הֶבּ במוחותיהם של רכיכות ים: כאשר פעולה הדדית אקראית בין נוירונים מביאה לתוצאה נעימה, מתחזק הקשר הסינפטי ביניהם, ולעומת זאת נחלש הקשר אחרי פעולה המביאה כאב. כך פוענח למעשה סוד הלמידה. קנדל, פסיכיאטר יהודי יליד וינה, הוא מחברם של סדרת מאמרים נועזים המציעים ביסוס מחדש של הפסיכואנליזה על מחקר המוח.[25]
במקביל התקדם מחקר המוח השלם. בשנות השלושים דרך כוכבו של נוירוכירורג קנדי שהעז לחדור אל המוח החי והער. וויילדר פֶּנפילד ביקש לסייע לחולי אפילפסיה ע"י איתור מוקד ההתקפים במוחם. בניתוח נועז הסיר את תקרת הגולגולת, השיב את המנותח להכרה בהרדמה מקומית, ואז גירה נקודות ספציפיות בקליפת המוח החשופה (לימים העז לחדור עם האלקטרודה גם עמוק יותר אל השכבות התת-קליפתיות). עולם חדש נפתח בפניו: הזיות של כל החושים, הופעת זיכרונות ילדות שכוחים, ולעומתם הפרעות זיכרון רגעיות, שינויים חדים במצב הרוח ועוד – הכל לפי נקודת הגירוי.[32] חלומו של פרויד החל להתממש, מה גם שבהמשך ניתן היה לנטר אפילו נוירונים בודדים בשיטה זו. הפסיכואנליטיקאי לורנס קיובי ביקש רשות להיות נוכח בכמה מהניתוחים האלה והקליט את דברי המטופל בזמן הגירויים.[18] את ממצאיו יישם להבנת הפרעות נוירוטיות ולדרך בה יכולה הפסיכותרפיה לפוגג אותן.
מאלפים עוד יותר היו הגילויים על בת-זוגו האפלה של הזיכרון, ההדחקה. מחקריהם של לַדוּ וחבריו על הדרך בה נאגרים זיכרונות טראומטיים בגרעין השקד (האמיגדלה), באופן המפקיע אותם מביקורת קליפת המוח, אוששו את מודל הטראומה המודחקת, שעצם הדחקתה המקֵלה בטווח המיידי עושה אותה מזיקה יותר בטווח הארוך.[7] כך גם ברמה המולקולרית, כפי שעלה בישראל מעבודתם של דודאי וחב': יש זיכרונות ישנים שאינם ניתנים למחיקה אלא – באופן פרדוקסלי – אם הם עולים תחילה מחדש לזיכרון.[18]
מחקר השינה והחלום האירו את הזיכרון מכיוונים חדשים. שנת ה-REM בה מופיעה החלימה היא השלב בו נעשה קיבוע הזיכרון, וכשמידע שב ונלמד הוא מועבר מהמאגר לטווח קצר למאגר לטווח ארוך. השקד וגרעין האקוּמבֵּנס (האחראי בין היתר על תחושת העונג) מתעוררים לפעילות בזמן החלימה במקביל להחלשת הקליפה הקדם-מצחית האחראית על הפיקוח על ההתנהגות לטווח הארוך. ההקבלה להתעוררות ה"סתמי" והחלשת ה"אני" בחלום בראייה הפסיכואנליטית מתבקשת מאליה,[[12 וכן חשיבות החלום בעיבוד חוויות טעונות רגשית.[31]
חוקרים אחרים התמקדו בהחלמה הבאה בעקבות טיפול פסיכולוגי. אם הסימפטום הנוירוטי הוא סוג של למידה מוקדמת שאינה נשכחת, אזי נדרש ביטול-למידה (unlearning) לפוגג אותו. הפלא ופלא, ההתאהבות היא אחד מחלונות-הזמן בהם מתאפשר ביטול-למידה כזה, כפי שיעיד כל מי שחווה את הערבוביה הנפשית המפורסמת. בא הפסיכיאטר, הפסיכואנליטיקאי וחוקר המוח נורמן דוידג'[6] ועשה צעד נוסף: ה"העברה," אותה התקשרות אהבה ו/או שנאה רבת-עוצמה בפסיכולוג, אף היא מין התאהבות. שמא בכך טמון כוחו מבטל-הלמידות של הטיפול?
והכימיה של המוח? תחילה הייתה הפסיכופרמקולוגיה יריבתה הראשית של הפסיכותרפיה. מצבים פסיכוטיים, דיכאון וחרדה לסוגיהם, ואף הפרעות נוירוטיות כמו טורדנות וכפייתיות נראו מגיבים לתרופות באופן מובהק וקל יותר למדידה אובייקטיבית. חלפו עשורים של פיתוחים תרופתיים, בסיוע ביחסי-ציבור אדירים, ובאה ההתפכחות. מלבד תופעות הלוואי הידועות, לעתים גם מסוכנות, שמעולם לא ניתן לצמצם באופן משמעותי, האפקט עצמו יצא שוב ושוב מכזיב בטווח הארוך.[34] כנגד הטיפול התרופתי הולכת הפסיכותרפיה הרבה אל מעבר לתלונה המתייצגת (presenting complaint), דרך אסוציאציות המובילות לאינספור תכנים נפשיים הנראים בלתי-קשורים אליה. זו האנטיתזה ממנה צמח פרויד הצעיר – תחילה כרופא חסר-אחריות ואחר כך כמשתמש – שהלך שבי אחר מה שראה כתרופה לכל בעיה (הקוקאין) עד שנוכח בסכנותיה.
במקביל גויסה הפרמקולוגיה לסייע לפסיכותרפיה במקום להחליפה. אחד החלוצים היה יאן בסטיאנס בטיפוליו בניצולי שואה בעזרת ל.ס.ד., עם תוצאות מעורבות. פרשה כאובה הייתה בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשקבוצת רופאים ישראליים ניסתה להחיש פסיכותרפיה בחיילים פוסט-טראומטיים בעזרת סודיום פנטותל ("סם האמת"). התוצאות היו הרסניות. למנגנוני ההגנה יש תפקיד חיוני והטיפול בעזרת הסם שבר אותם בבת אחד במקום לצמצמם בהדרגה. אבל בשנים האחרונות משמשים סמים מרחיבי תודעה לטיפול אינטגרטיבי, לאמור, מסייעים לפסיכותרפיה במטופלים פוסט-טראומטיים, עם תוצאות מעודדות.[18] אם תעמוד הצלחה זו במבחן הזמן, תהיה זו סגירת מעגל מרשימה: התרופה תסייע לפסיכיאטר ולפסיכולוג לא לדיכוי הסימפטומים אלא להעלאת שורשי המצוקה הנפשית שגרמו להם.
בשוליים הספקולטיביים תרה עדיין הפיזיקה אחר היבטים לא מוכרים של המציאות החומרית כדי להסביר איך, במצבים המורכבים יותר של חומר היוצרים את החיים, מופיעות תופעות בלתי-מוסברות כמו תודעה ואולי גם רצון חופשי.[3]
להתקרבויות אלה מבחוץ נענתה הפסיכואנליזה בצמיחה ביקורתית מתוכה. לא עוד הסתמכות על אוטוריטות וטיעוני אד-הומינם, אלא טיפול נתמך ראיות ודיאלוג הדוק עם הפסיכולוגיה הניסויית והקוגניטיבית.[1] הפסיכואנליזה, בניגוד לביקורתו המפורסמת של פופר,[13] ניתנת להפרכה, ואכן מדי פעם הופרכה – או אוּששה.
ז.
כאן אמור הייתי לסיים את הסקירה. אבל בנספח הראשון לספר הזדקר מולי לעיניי משפט בודד, תמים לכאורה, והנה תיבת פנדורה של זיכרון והשכחה, שכתב-היד הוא רק חלק מתכולתה.
קב-ונקי בחר לסיים את התרגום העברי בנספח ביוגרפי: מכתבו הראשון של פרויד לפליס בנוגע למתווה, שאחריו יישלחו בזו אחר זו שלוש המעטפות עם חלקי כתב-היד. זה מכתב אישי חם ונלבב. פרויד משתף את חברו בתחושת הביטחון ששניהם הולכים לקצור תהילת עולם, הצעיר בפיזיולוגיה והמבוגר בפסיכולוגיה. החיים עוד לפנינו, השמים הם הגבול ואיזה כיף שאנחנו חברים!
ובפתיחת המכתב מברך פרויד את פליס על הולדת בנו הבכור, רוברט וילהלם. מכאן ואילך יופיע הילד הזה, שנולד עם המתווה, כתריסר פעמים במכתביו לפליס, ותמיד בחיבת אמת.[26] היחס לילדים היה תמיד אחד הצדדים הנעימים בפרויד, שאירח את רוברט ואימו בכמה הזדמנויות בווינה. רוברט יופיע מאוחר יותר גם במאמריו הרפואיים של אביו, אם כי בצורה שונה: פליס עשה בדיקות רוק ושתן מחזוריות לפעוט וגילה בהם עקבות דם – אישוש לטענתו שגם לגברים יש וסת סמויה.
הבן הזה יקנה גם הוא שם ותהילה בעולם. רוברט נעשה רופא בעקבות אביו, ואף הצטרף לעבודה במרפאתו בברלין. עם השנים החל להתעניין גם בפסיכואנליזה. מדי פעם היה כותב ל"דוד מווינה" אותו זכר מילדותו לפני שנהרסה ידידות-הנפש בינו לבין אביו, שנפטר עשר שנים לפני פרויד. פרויד עודד את הפסיכואנליטיקאי החדש, עוד לפני שזה עצמו ידע כי לבסוף יתמסר כולו לפסיכואנליזה. עם עליית הנאציזם היגר פליס לארה"ב, שם, בעודו רופא אא"ג, התאהב במטופלת שלו ונישא לה. במקומו החדש בניו-יורק השלים את הכשרתו הפסיכואנליטית והפך לאחד המחברים הפוריים והבולטים בתחום זה בעולם.
ובנושא אחד חלק בעקביות על פרויד. זיכרון או פנטזיה? כשמטופל מספר על טראומת ילדות מינית, האם זה אירוע שקרה או גלגול של משאלה מינית של הילד שהיה? משאלות אינן גורמות למחלות-נפש, הרעים פליס הבן. האמינו למטופליכם!
ואז, כאנליטיקאי המחויב לאינטרוספקציה תמידית, הוסיף בשפל-קול הערה מטלטלת: יהיו כאלה שיפסלו את טענתי כנובעת מקונפליקט אישי שלא טופל. עכשיו, אחרי שג'ונס פרסם את הביוגרפיה של פרויד ובה תיאור של אבי, איני חייב עוד לשמור סוד. על פי המלצתו של פרויד לאנליטיקאים שלא להסתפק באנליזה אישית אחת, עברתי שתי אנליזות ארוכות. אני עומד על דעתי שזיכרון טראומה מילדות הוא אמיתי ולא מדומיין. הייתה לי גם שיחה ארוכה עם פרויד ובה סיפרתי לו על חברו משכבר.[22]
פה עוצר כוח הדמיון. לשווא אנסה להיות זבוב על הקיר באותה פגישה. פרויד שומע כי זמן לא רב אחרי שנטש את הן את ה"מתווה" והן את תיאוריית החבלה, שתי החלטות בהן שיתף בכל שלב את החבר הקרוב ביותר שהיה לו, עבר ידידו הקטן גהינום מידיו, אותה התעללות שהוא היה מעדיף לפטור כהזיית משאלה!
זה היה ב-1929. פרויד היה בן 73, אחרי כמה ניתוחים עקב סרטן הלסת ויודע כי קצו קרב. על מה חשב בימים שאחרי הפגישה אפשר רק לדמיין. הוא עצמו הותיר רק שתי מילים. אלינור פליס מביאה עדות בה הניע בראשו כשהזכיר את בעלה והפטיר: "אמיץ מאוד! אמיץ מאוד!"[22]
וזה הכל? האם לא ראה חובה להטות את הגה הספינה הפסיכואנליטית מפני שרטון הכחש והגזלייטינג? והאם נזכר בילד שעשועיו, המתווה שהיה עדיין קבור בעזבונו של החבר לשעבר?
ח.
זכה פרויד לראות תרגומים עבריים לכתביו ואף לכתוב הקדמות מווינה למתרגמים בארץ ישראל. כן, היו ימים שמאיר יערי ויעקב חזן עודדו את חניכי "השומר הצעיר" ללמוד מפרויד על המיניות.[17] עכשיו מקבלת העברית דווקא את אחד מחיבוריו המוקדמים ביותר, וזה מוצא את ישראל בשעה האיומה בתולדותיה. תהליכים מתרחשים כאן, מעלים מחדש אימי זמנים שרצינו לשכוח. "אלה שאינם יכולים לזכור את העבר," אמר ההיסטוריון ג'ורג' סנטאיינה כבר ב-1905 בעוד הפסיכואנליזה בחיתוליה, "נדונים לחזור עליו."
אני מסתכל בתצלום האיקוני משנת חייו האחרונה של פרויד. הוא נראה בו בביתו החדש בלונדון, עם עוד כתב-יד שלא יסיים, תקציר הפסיכואנליזה (1938). בדין מציין קב-ונקי כמה קווי הקבלה בינו לבין המתווה. בארבעים ושלוש השנים שבין החיבורים ראתה האנושות מלחמת עולם אחת, ותוך כמה חודשים מיום הצילום תפרוץ התופת השנייה. אבל בשנה זו יפרסם פנפילד את "קליפת המוח והתודעה" וקנדל יהיה ילד בן תשע הנמלט עם משפחתו מעירו של פרויד. "עד שהם עסוקים בשלהם נעסוק אנו בשלנו" (ירושלמי חגיגה ב 1).
דיסציפלינה חדשה, נוירופסיכואנליזה, צמחה מהחיבורים בין הפסיכותרפיה וחקר המוח,[6,12,24,25,31] וחוקרים ישראליים בין המובילים בה. בשנה שעברה הייתה לי זכות להציג עבודה בכינוס הנוירופסיכואנליטי הבינלאומי בתל-אביב[18] ובהמשך להעביר קורס בפסיכולוגיה אבולוציונית במסגרת האיגוד הבינלאומי. זו הייתה האסוציאציה שחלפה במוחי כשנכנסתי לאולם הכינוס. השנה היא 1974. מפלגת העבודה בוחרת מנהיג חדש. יו"ר הישיבה נוקב בטעות בשמו של שמעון פרס וממהר להתנצל. על הבמה עולה, סמוק ונבוך, יצחק רבין. הוא ממתין לשוך הצחקוקים, משחרר חצי חיוך ואומר לאט ובקול כבד: "אילו, זיגמונד פרויד, היה כאן, בוודאי, היה נהנה."
מקורות
1. אור-בך, י. (1992) עולמות נסתרים: התבוננויות בתת-ההכרה. ת"א: שוקן.
2. אליצור, א. (1999) חזרה אל "רצח הנפש" (צבי לוטן: תגובה לאבשלום אליצור. א. אליצור: תשובה ללוטן). שיחות: כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה, י"ג: 155-165.
3. אליצור, א. (2024) ואתא שונרא. אחרית-דבר למה הם החיים? מאת ארווין שרדינגר. תרגמו גל מנלה ורונה אבירם. ירושלים: מאגנס.
4. גיי, פ. (1993) פרויד: פרשת חיים לזמננו. ת"א: דביר.
5. דודאי, י. (1986) ביולוגיה של זכרונות. ת"א: האוניברסיטה המשודרת.
6. דוידג', נ. (2009) המוח הגמיש. ת"א: כתר.
7. לדו, ג'. (2005) המוח הרגשי: התשתית המסתורית של חיי הרגש. ת"א: עם עובד.
8. לופטוס, א. (1982) חקר הזיכרון. ת"א: אור-עם.
9. ליבוביץ, י. (1982) גוף ונפש – הבעיה הפסיכופיזית. תל אביב: האוניברסיטה המשודרת.
10. נוי, פ. (2006) הפסיכואנליזה אחרי פרויד. ת"א: מודן.
11. נוי, פ. (2009) פרויד והפסיכואנליזה. ת"א: תולעת ספרים.
12. סולמס, מ., וטרנבול, א. (2005) המוח ועולם הנפש. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
13. פופר, ק. (1977) מדע, השערות והפרכות. מתוך: פרוידנטל, ג. וגינצבורג, ש. (עורכים) פילוסופיה של המדע – ספר המקורות. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 23-1.
14. פרויד, ז. (1911/2005) שְרֶבֵּר. תרגם דרור גרין. ת"א: ספרים.
15. פריד, י. (1978) פסיכופתולוגיה – פגישה ראשונה. ת"א: האוניברסיטה המשודרת
16. פרנצי, ש. (1933/2003) בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תרגמה: רחל בר-חיים. ת"א: עם עובד.
17. רולניק, ע. (2007) עושי הנפשות: עם פרויד לארץ ישראל 1948-1918. ת"א: עם עובד.
18. Aviv, R. (20021) How Elizabeth Loftus changed the meaning of memory. New Yorker April 5 20021.
19. Barber, G.S. & Aaronson, S.T. (2022) The Emerging field of psychedelic psychotherapy. Current Psychiatry Reports, 24(10): 583–590.
20. Dudai, Y. (2009) Predicting not to predict too much: how the cellular machinery of memory anticipates the uncertain future. Phil. Trans. R. Soc. B364: 1255–1262
21. Elitzur, A.C. (2023) Reafference – the neural mechanism underlying therapeutic insight? The 22nd Annual Congress of the International Neuropsychoanalysis Society. July 2023 Tel-Aviv.
22. Fliess, E. (1982) Robert Fliess: A personality profile. American Imago 39/3: 195-218
23. Glucksman, M.L. (2016) Freud's "Project": The mind-brain connection revisited. Psychodynamic Psychiatry, 44(1): 69-90.
24. Harper, K. A. (2017) Psychoanalysis as an Interdisciplinary Science: From 19th Century Neuropsychology to Modern Neuropsychoanalysis. PhD Thesis. Toronto: York University.
25. Kandel, E. (2005) Psychiatry, Psychoanalysis, and the New Biology of Mind. NY: American Psychiatric Association Publishing.
26. Masson, J., Ed. (1984) The Complete Letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887-1904. New York: Farrar, Straus and Giroux.
27. Masson, J. (2003) The Assault on Truth: Freud's Suppression of the Seduction Theory. New York: Ballantine.
28. McMaugh, K. & Middleton, W. (2020) The rise and fall of the False Memory Syndrome Foundation. ISSTD News Jan.2020.
29. Middelton, W. (2016) Wilhelm Fliess, Robert Fliess, Ernest Jones, Sandor Ferenczi and Sigmund Freud. Journal of Trauma & Dissociation 17/1: 1–12.
30. Middelton, W. & Dorahy, M.J., Eds. (2024) Contemporary Perspectives on Freud's Seduction Theory and Psychoanalysis: Revisiting Masson’s ‘The Assault on Truth’. NY: Karnac.
31. Nir, Y. & Tononi, J. (2010) Dreaming and the brain: From phenomenology to neurophysiology. Trends in Cognitive Science, 14(2): 88-100
32. Penfield, W. (1938) The cerebral cortex in man: I. The cerebral cortex and consciousness. Archives of Neurology and Psychiatry, 40: 417-442.
33. Pribram, K.H. & Gill, M.M. (1976) Freud's "Project" Re-Assessed: Preface to Contemporary Cognitive Theory and Neuropsychology. NY: Basic Books.
34. Whitaker, R. (2010). Anatomy of an Epidemic. NY: Crown.
